הנשים של חיי

לפני שנתיים, כשנשרף הפנטאהוז של ידידי אליוט, הוא הזמין את כל חבריו ברחבי העולם לחלוק עמו את אבלו על שלושת חתוליו ואלפי תקליטיו שנספו בשריפה. נסענו לסקוטלנד ונחתנו בגלאזגו, שם חיכה לנו האיש היקר. הוא שיכן אותנו במספר סוויטות במלון יאפי צבעוני, שהיווה ניגוד מרשים לעיר האפורה והקפואה. במשך ארבעה ימים שיחזר איתנו אליוט את ההיסטוריה שלו ושל אוסף התקליטים. את רוב היום הקדשנו לצפיה בסרטי DVD על מסך ענק שהיה בסוויטה; שתינו ג'ק דניאלס, מפני שזה המשקה האהוב על אליוט, וקיבלנו ארוחות תאילנדיות, שהכין לנו הטבח האישי של בריאן אדאמס, שהיה בזמנו השף הפרטי של המלון.
ביום השלישי לקח אותנו אליוט לראות מה נותר מאוסף התקליטים והדיסקים שלו. עמדנו שם, חבורה של אספנים ותיקים, המומים, כמו גיבורי "זרים" של ג'ים ג'רמוש שבהו באגם הקרח הקפוא, מול הדפסות מקוריות של הביטלס והסטונס, שהיו עכשיו לא יותר מפלטות מעוקמות. כל אחד מאיתנו חש צמרמורת, כי חשב על האוסף האהוב שהותיר בבית, חשוף למלחמות, ירי טילים, שריפות ומי יודע מה. נחמה קטנה אחת היתה לאליוט ולנו; אוסף הפאנק נותר ישר זקוף ועומד על מכונו. נזכרנו בסיסמתה של חברת התקליטים "סטיפ": IF IT AIN'T STIFF, IT AIN'T WORTH A FUCK

רינה, קחיני לאחור

נזכרתי בתקליטים הזקופים ההם כשעליתי לאחרונה על אתר ההנצחה לנשות הפאנק; "האתר של רוקין רינה", מעין אנציקלופדיית פאנק מקוונת, היא לטעמי אחת המקיפות והטובות שעלו ברשת עד כה.
רינה היא רינה גריבובסקי, ספרנית קנדית בת 35 שהיתה חברה במספר להקות סקא ופאנק באמצע שנות השמונים והקדישה את חמש השנים האחרונות לתחזוק האתר המרשים הזה. אישית, יש לי חיבה גדולה לפאנק, אותו אני עדיין תופס כאחת מצורות ההתבטאות המוזיקלית היותר טהורות שנוצרו אי פעם. הגעתי אליו די מאוחר כי הייתי בצבא כשהוא פרח, והדרך היחידה שאפשר היה לגעת כאן במשהו ממנו - אי שם בסוף שנות השבעים - היתה לתפוס הופעות של רמי פורטיס ולהקת "זבוב", ובהמשך של "מים חמים".
אחר כך נסעתי ללונדון והספקתי לראות את ההופעה האחרונה של "הקלאש" כלהקת פאנק, רגע לפני "London Calling” המיתולוגי. אני זוכר את הזעם, האנרגיה, היצרים והשחרור הנפלא שחוויתי שם מול הבמה, משתתף בהצגה שלא שייכת לי כלל, אבל נוגעת בכל כולי ומזעזעת את העתיד הבורגני והמסודר שתכננתי לי.
מאז עברו אופנות רבות, נכתבו אלפי מאמרים על פאנק, ואחת לכמה שנים שלפתי כמה תקליטים עם עטיפות מרושלות והרעשתי את השכונה - מרגיש צעיר, נועז ומתריס, למרות שהמתרשמות היחידות מהאנרכיה המתפרצת שלי היו שתי הזקנות שגרו בבניין.
האתר של רינה החזיר אותי עשרים שנה אחורה לימי "סוזי והבאנשיז", "הסליטס", "המו-דטס", "דלתא 5", "בי-52" ופטי סמית'; לנשים זועמות בחולצות קרועות ואיפור שחור מסביב לעיניים. לילדות שהסתופפו בקרבת "הסקס פיסטולס" כגרופיז והפכו לכוכבות גדולות אחר כך; לאנרגיה הרועשת שכנראה כבר לא תחזור לעולם, ואם כן, תישמע טוב מדי מכדי להיות אמיתית.

רינה, איפה הדגים?

רינה פשוט אספה את כולן. את הלהקות הבריטיות של 1976-1980, את הניו ווייב של ראשית שנות השמונים, את הפאנק האמריקני, את תנועת ה !! OI של אמצע שנות השמונים, את להקות הטו-טון שניגנו סקא והורכבו משחורים ולבנים (ושחורות ולבנות), ואת להקות ה-NO-WAVE של ניו יורק, כמו זו של לידיה לאנץ'. היא ערכה גם רשימה של בנות הדור החדש: פי.ג'יי.הארווי, הול של קורטני לאב, "בייבס אין טוילנדס", "L7", "הברידרס", וכל מי שאי פעם כללה אישה בהרכב שלה.
רשימות עמוסות פרטים, דיסקוגרפיה, אתרים ולינקים, תמונות, מאמרים על פאנק, שירים בסטרימינג, חלקם לא מוכרים אפילו לי. אבל המרגש מכל: יש באתר מכתבים ממוזיקאיות שהיו בהרכבים הנשכחים האלו, שהנן היום עקרות בית, מורות, צלמות, עיתונאיות רוק (חלקן כותבות ב-"Q” וב-"NME"). רובן נרגשות למצוא את עצמן מתועדות עשרים ומשהו שנים אחרי התהילה הקצרה שידעו, וחלקן אף מוסיפות סיפורים משלהן ועדכונים. מה יש להגיד, אתר מלבב, מושקע וידידותי, עם הרבה צלילים רועמים וחומר שיספיק לי לפחות לעוד כמה טורים אחרי שאצליח לעכל את כל השפע הזה. אז תודה לרינה, שנראית כמו בחורה יהודיה טובה מבית טוב, ומספקת גם מתכונים, רשימות על חתולים ואקוואריומים, ועושה רושם של ספרנית לעניין.