20 ל-Dusk: הדיסק שכולן אהבו להגיד שיש להן
הימים הם ימי הניינטיז ובחורות, כדי להרשים אותך, אמרו שיש להן את הדיסק הזה של The The - ומאז, שי להב תמיד חושב על בחורות כשהוא שומע אותו. לכבוד 20 שנה ליציאתו, הוא גם נזכר למה יש בו הרבה יותר מזה
בכל פעם שבה אני מקשיב ל-Dusk של The The, אני חושב על בחורות. זאת אומרת, אני חושב עליהן גם ללא עזרת האלבום המעולה הזה. למעשה, אני חושב עליהן כל הזמן - אלוהים! מתי מגיע תאריך התפוגה של העניין הזה? יכולת לחשוב שבגיל ארבעים ומשהו, המוח יתפנה לעוד כמה תחומי עניין. אבל זהו, שמאט ג'ונסון - המייסד, הסולן והחבר הקבוע היחיד של The The - היה בדיוק בן ארבעים ומשהו, כשסיפר לי במהלך ראיון עיתונאי על ההתמכרות ההרסנית שלו לסקס. חכו, עוד נגיע לזה.
עוד תווי שי בערוץ המוזיקה של ynet:
- שכחו מהשטויות של שרון הולצמן
אז איפה היינו? אה, כן. בחורות. ו-Dusk. המאסטר פיס של ג'ונסון, שחוגג עכשיו 20 שנה לצאתו. אלבום שכולו מסע הזוי, מסוייט, מענג ומסעיר של גבר בודד ומתוסבך במאפליית העיר הגדולה. החל מהעטיפה המפורסמת, שבה ספק גבר ספק מפלצת בצבע אדום בוהק מרחף מעל לונדון, פיו פעור בתערובת של אימה, זעם ואקסטזה מינית. דרך הצהרת הכוונות המרגשת של שיר מספר 2, "Love Is Stronger Than Death", שאפילו גלגלצ לא יוכלו להרוס לי אותה, ועד לניתוץ המוחלט של אותה הצהרה רומנטית. ניתוץ המתפתח ומחריף מרצועה לרצועה.
השיר: Love Is Stronger Than Death, אפילו גלגלצ לא יצליחו להרוס
מאט ג'ונסון הקים את The The עוד בסוף שנות השבעים, אבל רק ב-1983 יצא האלבום הרשמי הראשון שלו, Soul Mining. כבר שם, אפשר היה לשמוע את השילוב הג'ונסוני הקבוע בין העיסוק בסוגיות פוליטיות וחברתיות, מהזן האפוקליפטי, לבין חיטוט מתמיד בנבכי נפשו. בשני המישורים, הכל עמד תמיד על סף חורבן.
את קפיצת הדרך האמיתית בקריירה שלו סיפק האלבום השלישי (או הרביעי. תלוי מה סופרים) Mind Bomb, שיצא ב-1989. ג'ונסון הקיף את עצמו במוזיקאים מעולים - בראש ובראשונה, האגדה ג'וני מאר - ולמד גם לרסן את פרצי האגרסיה והליבידו שלו, לכדי שירים שהצליחו גם לרגש ואפילו לייצר מלודיה הגונה (כמו הדואט עם שינייד אוקונור, kingdom of rain).
תופס בגרון: Dogs of Lust, כאילו מישהו עומד למות בכל רגע
ההרכב הזה של The The חימם גם את דפש מוד בתחילת הניינטיז בסיבוב הופעות אמריקאי מצליח, מה שהביא את ג'ונסון לקחת את ההחלטה החשובה ביותר בקריירה שלו: להמשיך עם אותו הרכב בדיוק לאלבום הבא.
וכך נולד Dusk. שילוב כמעט בלתי אפשרי, בטח היום, בין רצף מנצח של להיטי רדיו, לבין אלבום קונספט אמיתי - מורכב, מתפתח ומגוון. יצירה מחרמנת, מדכאת, מרוממת, אבל כזו שמותירה טעם מר של בחילה בסופה. אני מניח שג'ונסון היה מקבל את זה כמחמאה.
נדמה לי שהסינגל הראשון היה Dogs of Lust. זה תפס אותי בגרון, שזו דרך מנומסת להגיד - בביצים, מהשניה הראשונה שבה המפוחית המחוספסת והכמעט אלימה של ג'וני מאר פורצת לאוויר. ואז היא עושה את זה עוד פעם. ואז נכנסים התופים, בהרעשה מאסיבית, ואיתם כבר הגיטרה ההיא, שאתם מכירים מהסמית'ס. ואז מגיח הקול של מאט ג'ונסון, ששר כמו מישהו שעלול למות בכל רגע. ומשם, כבר נפלתי שדוד.
שבה את הסקאלה בלי תנאי: Slow Emotion Replay
לא רק אני. אפילו הרדיו הישראלי נכנע ללא תנאי. וזה שיר, שגם היום עדיין מתפוצץ מסכנה, ומרוח סערה, ומריח של חפוז בשירותים של מועדון סליזי במיוחד. אחר כך כבר הגיעו הסינגלים הקלים לעיכול, כמו Slow Emotion Replay, ששבו את הסקאלה בלי תנאי, בייחוד את גלגלצ.
וככה, איפשהו בחלק הראשון של שנת 1993, Dusk הפך לפריט הכי נכון בתקליטיה של האנשים הכי נכונים. מה שהפך אותו, מבחינתי, לדבר הכי פחות נכון להתגאות בו. הימים, ימי ממשלת רבין. המון תקווה באוויר. הכלכלה פורחת, הרבה בזכות העלייה הרוסית. פתאום יש כבלים. וערוץ שני. ופיצוץ בעולם הפרסום, שמאפשר להמון אנשים צעירים להפוך למאט ג'ונסונים קטנים. נוצצים, מבוקשים, זאבים בודדים בעיר הגדולה, יפים מבחוץ וגמורים לגמרי מבפנים. אפילו הסאונד של Dusk הפך לסוג של פסקול תקופתי. מלוטש, מתוחכם, חד מאוד, אבל משלב גם מפוחית ולב שבור. המוצר המושלם לתל אביבי הצעיר. המתוחכם והמעודכן, עם הלב השותת.
מתוך המוצר הייצוגי להחזיק בו: This Is The Night
לכולם, אבל כו-לם, היה את הדיסק הזה. וגם לכולן. בתקופה ההיא, הייתי רווק פעיל, סטודנט למשפטים שנע על ציר תל אביב ירושלים. ושמתי לב שכל בחורה שאני יוצא איתה, ומודעת לחיבה העזה שלי למוזיקה, מצהירה בפניי כבר בדייט הראשון על סגידתה המוחלטת לאלבום. ברובם המכריע של המקרים, תחקיר קצר שהיה מתבצע מיד לאחר מכן, הבהיר שהתקליטייה של הדייט שלי הורכבה בעיקר מאוסף הלהיטים של ABBA, משהו של אלטון ג'ון, ואם הייתי ממש בר מזל באותו לילה - עותק ישן של The Wall. במילים אחרות: Dusk הפך לסוג של עלה תאנה. מוצר ייצוגי, שלא קשור כלל למוזיקה, שנועד להוכיח לעולם שאתה מגניב; מחובר; עדכני.
מבחינתי, זה היה כמובן הטרן-אוף האולטימטיבי. שמתי את הדיסק בצד. ממש בצד. וכשהיכרתי את אשתי לעתיד (לפני 16 שנה. ועדיין בועטים), שמחתי עד מאוד לשמוע שאין לה מושג מיהו מאט ג'ונסון. ואגב, היא מתה על The Wall. גם אני. ואז, בערך עשור אחר כך, זכיתי לראיין את מר ג'ונסון הנכבד, לרגל יציאת האוסף של The The.
השיר ההורס מכולם: Bluer Than Midnight
ניהלנו שיחה נעימה ומאופקת, עד לשלב בו שאלתי אותו מה הוא עשה בשנה האחרונה. "אה, לא הרבה מוזיקה", הוא נאנח. "הייתי עסוק בעיקר בגמילה". "גמילה ממה?", שאלתי. "גמילה מסקס", הוא ענה, ברצינות תהומית. גמילה מסקס. בטח. זו בעיה אמיתית, אני יודע. התמכרות לכל דבר. עם אותם סיבוכים
ותוצאות הרסניות. וזה לא פשוט, להיות כוכב רוק ששכב כבר עם אלפי נשים בכל רחבי תבל, ובחלק ניכר מהמקרים לא ידע אפילו את שמה של הפרטנרית (ציטוט של מאט).
טוב, זה לא עובד. וזה לא עבד גם בזמן השיחה. מעטים הגברים בעולם שיצליחו לכבד ולהבין את הקושי האמיתי של ג'ונסון, במקום לשחרר בדיחות קרש שהמהות של כולן היא קנאה עזה ויוקדת. אבל האמינו לי, האיש נשמע מיוסר. כמעט כמו בשיר הלפני אחרון ב-Dusk, וההורס מכולם, Bluer Than Midnight.
ג'ונסון מתחיל אותו בחזרה של שש פעמים על הצירוף Save Me, ממשיך אותו במשפט שעל פיו "הרוחות שרודפות אותי לא יעזבו את ראשי", ממשיך בעוד שישייה של Save Me, אבל הפעם "From Myself", ומקנח ב"אני אף פעם לא מצליח למצוא שלווה בחיים האלה". 20 שנה מאוחר יותר, אפשר כבר לאוורר את השדים של ג'ונסון, ולהקשיב להם שוב בהתכוונות מלאה. כי Dusk הוא כבר לא מוצר הצריכה הנוצץ שהיה למשך חצי דקה, אלא אלבום נפלא ועל זמני, שאתם חייבים להכיר.
