לחתוך איש מת
"כולם עסוקים בגופות שלהם, ומהשולחן הנגדי אפילו מגניבים אלי מבטים מחויכים. בתוך דקות מתגברים על התחושה הלא-מציאותית של לחתוך אדם ולקצור את איבריו"
קשה להעריך לעומק מי האיש הזה שהסקלפל מפלח ברגע את גבו. אור פלורוסנט חזק מאיר על הגופה, ריח של פורמלין באוויר וגם הרבה התרגשות שקטה. אקדמית. קבוצה של ילדים, בקושי בני 20 ומשהו, רוכנת מעל שאול המת. אני ביניהם, עומד מול רעות היפה. היא חיוורת, משתדלת שלא להביט לעבר שולחן המנתחים. מבין שמונת הסטודנטים שמסביב לשולחן היא היחידה שמאפשרת לעצמה להפגין אנושיות סביב כל המתים, ובעיניים דומעות לוחשת לי: "אבל הוא מת".
לא באמת קוראים לו שאול, אבל אי אפשר פשוט לקרוא לו גופה מספר 9. אנחנו בכלל לא יודעים מי הוא או ממה הוא נפטר. מעניין מה הוא עשה בימים האחרונים. גסס בהוספיס? בילה על החוף? ולמה בכלל תרם את גופתו למדע, או יותר נכון לידינו, סטודנטים צעירים לרפואה?
הוא שוכב על הבטן, חושף לפנינו גב מת. המשימה הראשונה היא ארבעה חתכים שאמורים לחשוף את "הבשר החי". החלק הקשה ביותר הוא ההתחלה - המגע הראשון של סכין המנתחים עם העור. החלקת הלהב בין השערות ונקודות החן שמזכירות לנו שמדובר בבן אדם אמיתי, כבר לא תמונה בספר או עוד סרטון הדמיה.
"אין מתנדבים?", שואל יונתן, מדריך הדיסקציה, סטודנט שנה ב' שרק לפני שנה עמד קטן כמונו מול המשימה ההזויה הזאת. אם צריך לתאר סטודנטים לרפואה, הגדרה קולעת תהיה "הישגיים" או יותר נכון "אובר אצ'יברס", אבל ברגע הזה אף אחד לא ממהר להתגאות ביד המנתח שאימא זיהתה אצלו עוד כשחתך גזר למרק בגיל שמונה.
יונתן אוחז בסקלפל, מיישר את החוד, ואחרי שלוש שניות זה נגמר. שאול נעלם. ברגע שנפתח החלק הפנימי, זה שאנחנו מכירים מאינספור שעות מול ספרי הרפואה, הוא הופך מאדם מת ששוכב ממש מתחת לאף שלנו לאובייקט לימוד לכל דבר.
מתחילים לירות לאוויר שמות של שרירים, עורקים, עצמות ועצבים. ההתמקדות בחלק האנטומי משנה את האווירה. גם רעות כבר חזרה לחיים. היא חדה כהרגלה, מזהה את שריר הלטיסמוס דורסי והטרס מיינור, מצביעה על החיבור לעצם ואפילו מחזיקה את הצבת בזמן שאנחנו חותכים עמוק יותר. כן, אנחנו. הסכין כבר לא ביד של יונתן המדריך.
אני מסתכל סביבי. אין יותר דריכות במרתף הקר של המעבדה. כולם עסוקים בגופות שלהם, ומהשולחן הנגדי אפילו מגניבים אלי מבטים מחויכים. בתוך דקות מתגברים על התחושה הלא־מציאותית של לחתוך אדם ולקצור את איבריו.
לפני הדיסקציה סיפרו לנו שהדבר הראשון שרוצים לעשות כשזה נגמר זה לאכול שווארמה. נשמע מגוחך. אני לא רציתי לראות בשר אחרי שפילחתי בין שרירים, נברתי בתוך שומן והתלכלכתי ברקמות אדם. בחוץ הסתכל עלי רן כשהוא כבר נוגס בסנדוויץ' פסטרמה עצום. כל אחד ודרכי העיכול שלו.
אני צועד במרתף של בית הספר לרפואה לבוש חלוק לבן. נעימת הפתיחה של הסדרה ER רצה אצלי בראש. אפילו בשעות הלילה מותר לנו לבקר את הגופות, והפעם זה רק אני ושאול. הוא שוכב בתנוחה אנטומית, עם הפנים אלי. אני מתחיל לפי הספר: סקלפל ביד ימין, צבת ביד השנייה והעיניים מתמקדות באזור החזה. אלא שאז - ברגע אחד של היסח דעת, אחרי שהספקתי לסמן כמה מהאיברים - המבט זולג לעבר הפנים.
הוא פשוט שוכב שם, בערך בגיל של סבא שלי. נראה מטופח יחסית. משהו בו אפילו משרה תחושה של רוגע. כן, גם המתים מדברים. המבט החולף נמשך בהתבוננות ממושכת, ולאחר כמה שניות מוצף הגרון בתחושה מוזרה. פתאום לא מתאים לי המשחק הזה בשרירים ובעורקים של מי שעד לפני כמה חודשים הלך ונשם וצחק ואכל. מהר לעטוף את הגופה בשק ולצאת לאוויר בחוץ.
שאול ילווה אותנו לאורך כל השנה. הוא ישכב שם בחדר מעבדה 04 על שולחן 9. הוא ייתן לנו הצצה לתוככי הגב ואחר כך נתקדם לידיים, ואז ראש-צוואר, חלק גוף תחתון ואיברים פנימיים - לב, ריאות, כבד. בסוף השנה, אחרי מבחן מקיף, ניפרד לשלום. שמעתי על סטודנטים שביקשו להגיע להלוויה של הגבר או של האישה שניתחו. לפעמים המשפחה מסכימה, לפעמים נרתעת ומסרבת.
האם באמת אפשר להכיר את האדם שלפני הגופה? האם ניתן להגיע אל נימי נפשו בזמן שחושפים את נימי בשרו? אני רק בהתחלה, קשה לי לקבוע. לפחות ברור לי ששאול, לא משנה מי הוא היה, לא עוזב אותי בינתיים. אני חושב עליו, כך שבצורה מסוימת הוא חי איתי. עד הדיסקציה הבאה.
* רועי הוא סטודנט לרפואה ממרכז הארץ
לפנייה לכתב/ת 
