תגיד, מתי חתכו לך?

התקבלתי רשמית ליהדות. עברתי את הליך חקר היהדות בבית הדין הרבני. אמא נכשלה במבחן ביידיש, אותי שאלו איפה חתכו לי. כאילו לא למדנו דבר מהשואה. מסע ייסורים בדרך לחופה

דימה מוטלפורסם: 17.01.13 , 10:41

בעוד חודשיים אני מתחתן. מזל טוב! מה שפחות משמח הוא הסיפור שלי בהתמודדות עם בית הדין הרבני.

אחד השלבים הפורמליים הראשונים בדרך לחתונה הוא לפתוח תיק ברבנות. וכדי שהתהליך ברבנות יילך חלק, אתה צריך להוכיח שאתה יהודי. כל מי שההורים שלו לא התחתנו בישראל - צריך. מכיוון שאני מתחתן בפעם הראשונה, לא הייתי מודע לתהליך מולם. חשבתי שזה מסתכם בהצגת מסמכים בלבד, דיון קצר ואישור פורמלי. אבל כשדובבתי חברים שעברו את התהליך וגיליתי מה הם עברו ומה שאלו אותם - הזדעזעתי וכעסתי מאוד. מתברר שמסמכים פורמליים אינם מספיקים. זה שלאמא שלי כתוב "יהודי" בתעודת הזהות הישראלית שלה, וזה שכתוב לה "יהודי" בתעודת הלידה - לא מספיק להם.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

טיפול בנשאי HIV - שבויים בתדמיות / מירי שפר-מוסנזון

יאללה, הולכים לפוצץ ערבי במכות / אריאנה מלמד

ביום רביעי האחרון התקבלתי רשמית ליהדות. עברתי את ההליך הגזעני והמשפיל של חקר היהדות בבית הדין הרבני בחיפה. "חוקר היהדות" שאל את אמא שלי סדרה של שאלות - כמה אחים יש לך? האם אחיך נשוי ליהודייה? האם הבת שלך נשואה ליהודי? מתי אמא מתה? מתי אבא מת? האם הם קבורים בבית קברות יהודי? וכדומה. אחר כך התבקשנו להציג את האלבומים המשפחתיים - מי זה בתמונה? הוא שאל ואבא שלי הסביר. באחת התמונות הוא ציין כי אמא שלי באמת דומה לאמא שלה. מזל.

מסמכים לא מספיקים. איפה קבורה המשפחה? דימה מוטל

אמא נכשלה במבחן ביידיש

אחר-כך המשכנו לידיעת שפת היידיש. הוא זרק כל מיני מילים אקראיות ביידיש. "לאכול", "לשתות", "לברך" - ואמא שלי הייתה צריכה להגיד מה זה מה. מובן שהיא כבר לא זוכרת יידיש והיא נכשלה במבחן. אני רק ישבתי שם, עצבני, מתוח ומושפל, בוהה בסמל המדינה שתלוי מעל ראשו של חוקר היהדות, שבשום שלב אגב לא הציג את עצמו, לא הסביר מדוע אנחנו עוברים את התהליך ומדוע בית הדין הרבני מטיל בנו ספק. התבקשנו לצאת ולהמתין במסדרון. מיד אחרינו נכנסו עוד ועוד זוגות של הורים עולי ברית המועצות לשעבר בזה אחר זה.

לאחר מכן, בכניסה להיכל בית המשפט של בית הדין, הורה לי אחד האברכים לשים כיפה שחורה. הוא לא שאל. הוא אמר - שים! משום מה על אבא שלי הוא דילג, אולי לא שם לב. התיישבנו על דוכן הנאשמים מול שלושה רבנים לובשי שחורים ומיד נשאלתי אם אני זה אני ואם אני יהודי. התחשק לי נורא לומר לו "אתה תיכף תגיד לי בעצמך", אבל אמרתי שכן. אחר כך נשאלתי אם אני נימול, איפה חתכו ומתי. לאחר מכן כל השאלות עברו לאמא שלי, שכבר הייתה די עייפה מכל הנבירה הזו בחיים האישיים שלה.

דימה מוטל ואשתו לעתיד, שלומית קרני. סיוט בדרך לחופה

שוב, איפה נולדת? כמה אחים יש לך? כמה ילדים? מי נשוי למי? וכדומה. הוא חזר על חלק לא מבוטל של השאלות שהיא כבר נשאלה, הוסיף מילים חדשות ביידיש, שגם אותן אמא שלי לא ידעה ושאל איך חגגו אצלה בבית את פסח. לאחר מכן, באופן די גס, התבקשנו לצאת החוצה ולהמתין. מהטון הקשוח והגס חשבתי שנכשלנו, חשבתי שזהו, שאנחנו לא יהודים. אחרי עשר דקות יצא אברך עם חיוך עליז ונתן לי מעטפה. במעטפה היה נייר עם פסק הדין - הם החליטו שכן. שאני יהודי ושאני זכאי להתחתן כאן - כדת משה וישראל.

במה אני אשם?

כתבתי את הדברים הללו בדף הפייסבוק שלי. רציתי לשתף את החברים. לא תיארתי לעצמי לאן זה יגיע. לא שיערתי בנפשי שכל כך הרבה אנשים מרגישים את אותו הדבר, את אותו הכעס והתסכול. כשאמרתי שהזדעזעתי מהסיפורים של החברים שלי, הזדעזעתי גם מהעובדה שאחרי שהם סיימו את התהליך, הם לא עשו עם זה שום דבר. איפה הכעס? איפה הצדק? אני מבין אותם באיזשהו מקום, צריך הרבה כוח כדי להילחם במשהו שמצטייר כמו טחנת רוח חזקה ואיתנה מאוד. אבל לא יכולתי לשתוק. לא יכולתי להירמס ולשתוק.

לעומת סיפורים אחרים ששמעתי, הסיפור שלי היה חלק וקצר יחסית. חוסר הנימוס ובזבוז הזמן לא מטריד אותי כמובן, רק עצם ההליך נורא בעיניי. אני לא אומר שצריך לבטל את הרבנות, גם לא אמרתי שחייבים לאפשר כאן נישואים אזרחיים, למרות שצריך, אבל זה באמת לא מציאותי - לא כרגע לפחות. אבל אני כן אומר שצריך לשנות את התהליך. לא יכול להיות שהמונחים יהיו "חקירה", "משפט" ו"פסק דין". במה אני אשם? לא ייתכן שיש הליך כזה שמתקיים בחסות המדינה.

הסטטוס שכתב דימה מוטל שחולל הדים

מי שרוצה להגיד לי לא ללכת לרבנות צריך להבין שאנחנו, כזוג, לא לבד. המשפחה שלה מסורתית, והם לא היו רואים בעין יפה משהו אחר, מודרני, שהם לא מכירים. אז רצינו להימנע ממשבר כמו הרבה זוגות אחרים במצבנו. מי שרוצה לשלוח אותי לקפריסין, שיתעורר, כי זה לא פתרון, זה פלסתר. וזה מנציח את האפליה, כי לא כל אחד יכול ואמור להרשות לעצמו "לקפוץ" לקפריסין ולתת לעיוות הזה להימשך.

אנחנו האנטישמים הכי גדולים

כואב לי לראות שהגזענים, הפשיסטים, ואפילו ארחיק ואומר האנטישמים הכי גדולים הם אנחנו, היהודים. כאילו לא למדנו דבר מהשואה. בגרמניה של שנות ה-40 נדרשו אנשים לעבור את אותו תהליך שאני עברתי, רק למטרה הפוכה - להוכיח שהם לא יהודים, מזל שלא מדדו לי את הראש והיחס שבין האף למצח.

כואב לי גם שחתונה, מעבר להיבט הכספי הלא-מבוטל, היא גם מסע כומתה של בירוקרטיה וטרטרת כדי להוכיח לאיזה מישהו שסבתא של דודה שלך לא עשתה כביסה בשבת ובן הדוד שלה מדרגה רביעית שחט תרנגולות בצורה מסוימת מאוד.

אני רוצה להגיד לכל מי שקורא את זה ובתקווה שיקראו כמה שיותר, שמה שעברה כאן המשפחה שלי עברו הסבא והסבתא שלכם בפולין ובגרמניה. אם מישהו חושב שזה לגיטימי להסתכל על אלבומים אישיים ופרטיים של המשפחה שלי ולקבוע אם אני יהודי, שזה ישמש בכלל ביסוס לטענה כלשהי, ובחינתה של אמא שלי ביידיש תוכיח להם שאני יהודי - אז צר לי לאכזב אתכם. איפה הייתם כשעשיתי כאן ברית מילה, בר מצווה בבית כנסת, צבא - אז הייתי מספיק יהודי בשביל המדינה?!

נכון, קיבלתי בסוף את האישור המיוחל, אך הסיום הצורם ממש לא נחתם ב"סוף טוב, הכול טוב". נותרה צלקת של השפלה ותחושת אפסות. המטרה שלי היא למנוע מאחרים לעבור את החוויה הקשה הזו, לחשוף את התהליך המסתתר מאחורי המילים "קצת לא נעים". אני מקווה שהסיפור הזה לא יסתיים במרירות של רגע, בצקצוק שפתיים ובחזרה לסטטוס-קוו.

טיפה ועוד טיפה בים הגדול שאנחנו - תוביל לשינוי. תבוסתנות ואני לא חברים. ניפגש בבג"ץ, בעזרת השם.

דימה מוטל (26) בוגר תואר ראשון בתקשורת ממכללת עמק יזרעאל ולומד לתואר שני ביחסים בינלאומיים באוניברסיטת חיפה. בעוד כחודשיים יינשא לשלומית קרני (27), שלומדת לתואר שני בביבליותרפיה באוניברסיטת חיפה. הם הכירו לראשונה בשירות הצבאי בחיל הים ומתגוררים כיום בחיפה.