כך תזהו: מתי הכאב בחזה מחייב לראות רופא מיד
מנגנון ההכחשה שלנו עובד שעות נוספות בכל הקשור למיחושים ולכאבים בחזה. איך מזהים מתי מדובר במצב חירום? 5 הדגלים האדומים שכל אחד חייב להכיר
הכחשה היא מנגנון פנטסטי ומבורך, שמאפשר לנו לשרוד היטב. מי רוצה או יכול להתמודד עם העובדה שכל רגע עלול להיות האחרון, עבורו או עבור אהוביו?
אבל חרף העובדה שהכחשה היא בלתי נמנעת, יש ברפואה לפחות תחום אחד שבו אנחנו עושים בה שימוש יתר, ובמקום להגן עלינו - היא הופכת לחרב פיפיות העלולה לפגוע בבריאותנו: כאבים או אי-נוחות באזור החזה.
אבחנו את עצמכם:
באיברים אחרים הדבר הרבה יותר פשוט. מרבית האנשים לא יכחישו שיש להם כאב ברכיים או כאב בגב התחתון, ופשוט ירצו להקל אותו בנוגדי כאבים או בכל דרך אחרת. בניגוד לכך, כאבים או מיחושים בחזה, בבטן העליונה או בחלק שמעל הסרעפת, הם משהו שלגביו ההכחשה חוצה מינים, גילים, מעמדות, השכלה ואפילו ניסיון רפואי.
רוב האנשים לא מוכנים להעלות על הדעת שהם נמצאים בעיצומו של אירוע לבבי חריף, והתגובה הנפוצה ביותר היא "לא יכול להיות שזה מה שעובר עליי".
אחד מעמיתיי, רופא בכיר, מנוסה ומוערך, הרגיש ערב אחד מיחושים חדשים ומטרידים בחזה. כמובן שהתקף לב אינו האפשרות היחידה ויש סיבות רבות לתחושות כאלה, אבל ברפואה דחופה, כפי שציינתי בכתבה קודמת על כאבי ראש, "אם יש ספק - אין ספק". כאב או מיחוש חדש בחזה הוא ללא ספק מצב שחייבים לברר בדחיפות.
אותו רופא, שמן הסתם יודע אנטומיה ופיזיולוגיה, פשוט הפעיל את מנגנון ההכחשה ואמר לעצמו כמו אחרון החולים, "בטח אכלתי משהו מקולקל, אלך לישון וזה יעבור".
בבוקר, כשהוא קם עם תחושות ההולכות ומחריפות בבית החזה, בליווי הזעה, חולשה וחיוורון, הוא כבר הבין שהוא בעיצומו של אוטם לב חריף והזמין אמבולנס בבהילות.
בצנתור הדחוף שבוצע לו חייו אמנם ניצלו, אבל כבר אי אפשר היה להציל את כל שריר הלב, מה שכנראה היה אפשרי לו היה מגיע לטיפול כמה שעות קודם לכן. הסיפור הזה מדגיש את האמרה הנפוצה בקרב קרדיולוגים: "זמן הוא שריר".
הסיפור של ידידי הרופא אינו חריג או מיוחד, אלא דווקא אופייני למדי: מצד אחד, החזה מכיל את הריאות, הלב וכלי דם הגדולים, האיברים החשובים ביותר לקיום החיים. מנגד, מיחושים דווקא באזור הזה גורמים לאנשים רבים לשכנע את עצמם ש"יהיה בסדר".
אם מדובר במישהי הסובלת מכאב עמום לאחר שנתפס לה שריר החזה תוך כדי אימון בחדר הכושר, סביר להניח שאכן הכל בסדר, אבל מה עם כל השאר? הנה כמה סימנים ודגלים אדומים שיעזרו לכם לזהות מצב המצריך פנייה דחופה לרופא:
אין צעיר מדי, אין זקן מדי
הן כחולים והן כרופאים, בדרך כלל לא נצפה להתקף לב בשנות ה-20 לחיים, אבל גם זה יכול לקרות. לא מזמן טיפלתי בצעירה בת 28 עם אוטם שריר הלב. לא נעים, לא חוויה סימפטית - אבל בהחלט יכול לקרות.
קחו בחשבון שיש פתרונות רפואיים מצוינים להתקף לב, שיכולים היום להשאיר את המטופל כשכל שריר הלב שלו מתפקד (עד לפני כמה שנים זה היה נשמע כמו מדע בדיוני), אבל כדי שיהיה אפשר להגיע לתוצאות כאלה יש לשים לב לתסמינים ולגשת בדחיפות לטיפול רפואי.
הכחשה באמירות כמו "אני צעיר מדי, זה לא יכול לקרות לי" עלולה לעלות לכם בבריאות.
באותה מידה, אין גיל שבו ניתן להצהיר כי "אם עד היום לא היה לי התקף לב, כבר לא יהיה לי". טיפלתי לאחרונה בחולה בת 82 שסבלה מהתקף לב ראשון. היא הגיעה עם תלונות אופייניות, אבל הופתעה מאוד מהאבחנה שלי לאחר הבדיקות. "בגילי? התקף לב?!", אמרה.
דגל אדום 1: העוצמה ניכרת
התסמין הקלאסי הראשון הוא כאב פתאומי בעוצמה ניכרת - דבר ברור מאוד ומובהק. כשמדובר בעוצמה, הכוונה לכאב או לאי-נוחות חזקים וחריפים באזור בית החזה או הסרעפת.
תחושה כזו המופיעה בפתאומיות צריכה להדליק נורה אדומה, ויש לברר את משמעותה באופן מיידי.
לא בהכרח מדובר בהתקף לב או משהו מז'ורי אחר, אבל עדיף שיבואו תשעה חולים שלבסוף יתגלה שאינם סובלים מבעיה לבבית, מאשר לפספס את החולה האחד שאכן סובל מבעיה כזאת והוא יישאר עם נזק לכל החיים או חלילה ימות.
דגל אדום 2: הכאב מופיע לראשונה
הסימן הקלאסי השני שמצריך בדיקה הוא תחושה שמופיעה לראשונה בחזה, מעל הסרעפת או בבטן העליונה. גם אם לא מדובר בתחושה עוצמתית ודרמטית מאוד, אלא רק ב"מיחוש", יש לגשת בדחיפות להערכה רפואית.
אם תוך כדי נהיגה הרגשת משהו כזה למשך כמה שניות, התחושה עברה ואתה ממשיך לנהוג והכל פחות או יותר בסדר – רוב הסיכויים שהכל תקין. אם נאלצת להפסיק לנהוג בגלל המיחוש או הכאב, יש להתפנות מיד באמבולנס כיוון שמדובר כבר בסיפור אחר.
זכרו, לגבי כל תחושה שאינה תקינה באזור החזה - אם יש ספק, אין ספק. סימפטום חדש ופתאומי, גם אם אינו דרמטי, הוא דבר שאסור להתעלם ממנו והוא מחייב הערכה רפואית דחופה.
דגל אדום 3: לא רק כאב ביד ולחץ בחזה
הסימפטומים הקלאסיים, כשמם כן הם - קלאסיים: הם יופיעו אצל מטופלים רבים, אבל אצל הרבה אחרים לא.
אצל גברים רבים, התקף הלב שלקו בו לא הסתמן עם כאב ביד שמאל ולחץ בחזה, אלא דווקא בתחושת צרבת חריפה מאוד או זיעה קרה ותחושה כללית עמומה ש"קורה לי משהו רע".
לכן, בכלל לא צריך להתעכב על הסימנים הספציפיים ולבדוק אם מדובר בלחץ, תחושת שריפה, מתח, אי-נוחות או כל תסמין אחר. ברגע שיש תחושה חדשה ולא נעימה באזור החזה והסרעפת, חשוב לוודא במהירות שלא מדובר בעניין לבבי או במצב מסכן חיים אחר.
דגל אדום 4: סימפטומים נלווים
אם התחושות הלא-נוחות בחזה מלוות בסימפטום או בסימפטומים נוספים, כמו חולשה, אובדן הכרה, הזעה, הקאות וסחרחורת – זהו בוודאות דגל אדום וצריך לקבל טיפול רפואי דחוף ללא שהיות.
דגל אדום 5: גורמי סיכון
מטופלים הסובלים מגורמי סיכון לבביים וחשים מיחוש בחזה צריכים להגיע מהר יותר מאחרים לאבחון רפואי, בהקדם ככל האפשר.
גורמי הסיכון כוללים: היסטוריה משפחתית של התקפי לב (אמא, אבא או אח, בגיל 60 או פחות); יתר לחץ דם; עודף שומנים (כולסטרול וטריגליצרידים) בדם; עישון; השמנת יתר וסוכרת.
למה זה כל כך חשוב?
מבחינתנו, כאנשי המחלקה לרפואה דחופה, כאב או מיחוש באזור יכול להצביע על שלושה מצבים דרמטיים שעלולים לגרום למות החולה אם לא יינתן טיפול מהיר, והם לגבינו בבחינת "אבחנות שאסור לפספס": אוטם של שריר הלב (התקף לב), תסחיף ריאתי (קריש דם שגורם לחסימת עורק גדול של הריאה) ומפרצת באבי העורקים (קרע בעורק הראשי של הגוף).
בתהליך שמשלב בדיקה פיזיקלית, למשל האזנה לריאות בסטטוסקופ, אק"ג, בדיקות דם (בין היתר לאנזים בשם טרופונין, המעיד על התקף לב) ודימות, לצד השגחה מתאימה עם מוניטור לדוגמה, אנו יכולים להגיע לאבחנה מדויקת ולטפל בחולה במהירות על פי הצורך.
במרבית המקרים אנו מצליחים לשלול מצבים מסוכנים ולתת אבחנה רכה יותר, כמו כאבי שרירים, מחלת קיבה לא מסוכנת וכולי, מה שמאפשר למטופל להשתחרר ולהמשיך את הטיפול בקופת החולים.
בבתי החולים מזדרזים, אבל המטופלים בבית
מאז שנת 2000 הצלחנו להוריד ב-57% את שיעור התמותה מהתקפי לב במהלך האשפוז ובמשך השבוע שלאחר התקף הלב, בזכות טיפול מניעתי טוב יותר בקהילה, כמו מתן סטטינים להפחתת כולסטרול, אבל גם משום שבחדרי המיון אנו מתייחסים לכל כאב חזה כאילו הוא קשור ללב "אלא אם הוכח אחרת".
אנו מחפשים באופן אקטיבי חולים שייתכן שסובלים מאוטם שריר הלב ומשאירים את חדרי הצנתור פתוחים בכוננות 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע.
בשנים האחרונות הצלחנו גם לקצר את הזמן שלוקח מהרגע שבו מטופל הסובל מאוטם נכנס בשערי בית החולים ועד שהוא מצונתר, פרק זמן המכונה בשפה המקצועית Door to Balloon. החציון שלו התקצר מ-75 דקות בשנת 2000 ל-68 דקות ב-2010, ובכלל זאת מרכזים רפואיים המצליחים לעשות זאת ב-40 דקות בלבד.
אבל בדבר אחד אנו עדיין נכשלים - פרק הזמן שלוקח למטופל לראות רופא מהרגע שהוא מרגיש אי נוחות בחזה. זמן זה לא התקצר בשנים האחרונות והוא עדיין עומד על שלוש שעות ורבע בממוצע, ויש אף שמגיעים לחמש שעות וחצי מרגע הופעת המיחושים ועד להשכבת המטופל על שולחן הצנתורים ופתיחת העורקים החסומים.
זמן זה היה מתקצר אילו כל מטופל שמרגיש תחושות "מוזרות", מיחושים ובוודאי כאבים באזור החזה, הסרעפת והבטן העליונה לא יחשוב פעמיים ויפנה מיד לייעוץ רפואי, בלי לחכות ש"אולי זה יעבור".
אם נצליח לקצר את הזמן הזה נוכל להציל יותר מטופלים ולהביא לכך שאנשים שעברו התקף לב יצליחו לשמור על מרבית שריר הלב שלהם מתפקד בזכות טיפול מוקדם ומהיר.
במקרה של מיחושי חזה המסר חד וברור: לא לחכות, לא להתמהמה, לא להתלבט. אם יש ספק - אין ספק.
הכותב הוא פנימאי בכיר ומומחה ברפואה דחופה, מנהל היחידה לאבחון ובירור מהיר, אסותא מרכזים רפואיים
לפנייה לכתב/ת 
