מה שראתה שפחה במלחמת עזה השנייה
מוטב לראות במו עיניך נס אחד כדרך הטבע, מלשמוע על עשרה נסים מפי אחרים. ועדיף שיר קצר אחד, על פני נאום ארוך. תשאלו את מרים עם שירת הים. אז איך זה שעוד לא חיברו שיר על הנס הגלוי של 'עמוד ענן': הציות להוראות פיקוד העורף?
“וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם, וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא: כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר, יַם-סוּף”.
כל מה שמעניין בעולם היהודי - בפייסבוק שלנו. כנסו
ובים סוף רואים כל בני ישראל את הנסים האמיתיים של אלוהים. לא מפי השמועה ולא מפי הנביאים. ועל כך נהגו חז״ל לומר: מה שראתה שפחה על הים, לא ראה יחזקאל בן בוזי במעשה המרכבה. שיחזקאל ראה מה שראה בעיניי רוחו, ואותה שפחה ראתה זאת בעיניי בשר ודם.
ואף על פי שחכמים הזהירו את העם, חזור והזהר, שאין לחפש נסים במקום שאין נסים, וחס וחלילה, שלא לסמוך על הנס - הרבו אחינו בני ישראל, מאותו יום ואילך, לספר מעשי נסים שנעשו להם ונעשו לאחרים. ואבות אבותיי הליטאים נהגו ללגלג על האמונה בנסים של אחיהם החסידים.
מעשה בשלושה חסידים
מעשה בשלושה חסידים, שישבו והתפארו כל אחד בשבחי הרבי שלו. אמר הראשון: הרבי שלנו היה עושה מעשי נסים. הוא נסע פעם בעגלה בדרך, לפגישה עם איזה צדיק אחר, ופתאום התחיל לרדת גשם סוחף. נהיה בוץ, ואי אפשר היה להמשיך לנסוע. הרים הרבי את ידו ימינה, הרים את ידו שמאלה – מימין המשיך לרדת גשם, משמאל המשיך לרדת גשם, ובאמצע – נהיה יבש! והרבי המשיך לנסוע.
מספר השני: הרבי שלנו עשה נס גדול מזה. הוא נסע פעם בעגלה בדרך ביום שישי אחרי הצהריים, ופתאום – ירדה השבת! ואי אפשר להמשיך לנסוע. הרים הרבי את ידו ימינה, הרים את ידו שמאלה, מימין היתה שבת, משמאל היתה שבת ובאמצע – נשאר יום חול! והרבי המשיך לנסוע.
מספר השלישי: והרבי שלנו עשה נס גדול מאלה. הוא נסע פעם בעגלה בדרך, ופתאום ראה בצד הדרך בן אדם שנפל – לא עלינו – ומת. ירד הרבי, הזיז את כל האנשים מסביב, עמד מעליו וקרא: אני פוקד עליך לעמוד על רגליך ולקום לתחייה! שאלו כל המאזינים: נו, והבנאדם קם לתחיהי? לא, הוא אמר, הבנאדם נשאר מת. אבל את זה אני ראיתי במו עיניי!
גם בימינו, בכל אחת מהמלחמות שעברו עלינו, נמצאו אנשים שסיפרו על מעשי נסים שראו במו עיניהם. וראיתי בטלוויזיה בזמן מלחמת עזה השנייה שכל האנשים השתמשו במילה נס. נס שלא הייתי בבית כשפגע שם הטיל. נס שלא היו ילדים בגן הילדים בבאר שבע. נס שלא היו תלמידים בבית הספר באשקלון. ויש אנשים שאומרים: איזה נס? אנשים פשוט צייתו להוראות של פיקוד העורף, זה הכל. ואילו שאלתם אותי מה אני חושב, אני חושב שאכן היה כאן נס! כי בארץ שלנו אם מישהו מציית להוראות, זה נס.
מילה משלה
בפרשת בשלח מופיעה אחת מיצירות השירה הגדולות במקרא: שירת הים. "אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לַה', וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר: אָשִׁירָה לה' כִּי-גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, וַיְהִי-לִי לִישׁוּעָה; זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ".
מיד אחרי שמסיים משה את שירת הים, שכולה שיר תהילה למעשה גבורתו של הקב״ה, נשמע לפתע קול באישה: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן, אֶת-הַתֹּף--בְּיָדָהּ; וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. כא וַתַּעַן לָהֶם, מִרְיָם: שִׁירוּ לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם".
מרים הנביאה חוזרת מילה במילה על דבריו של משה רבנו. רק במקום אשירה לה', היא אומרת שירו לה'. לא הביאה מילה אחת משלה! הרי מה שראתה שפחה על הים ראתה גם מרים, ואיך לא חשבה כי עליה להנציח את כל הנסים בהם חזתה במו עיניה? איך לא שרה על נסיגת הים ועל נחשון בן עמינדב ועל המים שניצבו כחומה מימינם ומשמאלם, והסתפקה רק בחזרה מדוייקת על מה שאמר משה אחיה?
אכן, היא ידעה כי עליה לחזור רק על מה ששר לפניה משה, וכל מה שמוטל עליה זה לחזק את דבריו באמצעות צירוף מוזיקה לטקסט שלו. בימים ההם, בטרם ידע העם קרוא וכתוב, היתה סכנה גדולה לשיר שיר שהעם לא שמע את מילותיו קודם לכן.
כאשר בני העם לוקחים פסוקים מהמקרא והופכים אותם למין זמר, יש סכנה שתשתבש משמעותם. כך קרה לשיר "הבן יקיר לי אפרים", שבמקום משפט שאלה, הופך למשפט קריאה - ההיפך ממה שהתכוון הנביא! וכן השיר "כי האדם עץ השדה", שהיה פסוק שאלה, והפך לפסוק קריאה.
כי געה געה
זאת היתה הסכנה שרבצה לפתחה של מרים. ועוד סכנה: שביטוי לא נכון של אות אחת, יהפוך את הפסוק על פניו. ובמקום לשמוע למשל, שירו לה' כי גאה גאה, עלולים היו האספסוף לשמוע כאילו ששרה לעגל הזהב, שירו לה׳ כי געה געה. או סוס ורוכבו רמה בים, יכלו האספסוף לשמוע סוס ורוחבו – ולחשוב כי היה זה סוס רחב, שמן וכבד, שטבע בשל גודלו ולא בשל הנס האלוהי. לכן העדיפה לשיר את המילים שהעם כבר הכיר. והעם הכיר היטב את המילים ששמע ממשה, כי משה כידוע דיבר לאט-לאט.
דבר לא פחות חשוב שאנו יכולים ללמוד מהשירה הקצרצרה הזאת, הוא את סוד הצמצום, שהוא אחד מהסודות העמוקים ביותר של היהדות. אם אלוהים שכבודו מלא עולם, יכול היה לצמצם את עצמו ולהיכנס אל המשכן, ולומר "ושכנתי בתוכם" - יכול גם האדם לצמצם ולקצר, במקום שהכל מצפים לאריכות. ומרים, בשירתה הקצרצרה, כאילו רומזת לנו: משה סיפר הכל באריכות, ואני אביא לכם את התמצית של התמצית.
ואמתיק זאת בסיפור ששמעתי מידידי הסופר יוסל בירשטיין, שנהג לומר: אין סיפור שאי אפשר לצמצם ולקצר. והוא מספר:
שתי נשים באוטובוס
פעם אחת נסעתי באוטובוס בירושלים והאוטובוס נעצר לפני רמזור. ולידו ממש נעצר עוד אוטובוס. האישה שישבה לידי,
פתחה את החלון וצעקה לאישה באוטובוס הסמוך: רחל, למה לא היית בלווייה של לייזר? רחל אמרה: לא הרגשתי כל כך טוב. תגידי, איך היתה הלווייה? אמרה לה שכנתי: תשמעי...
כמו שהיא אמרה תשמעי, הרמזור הפך לירוק והאוטובוסים התרחקו זה מזה. חייכתי אליה ושאלתי: נו, איך היתה הלווייה? האישה ראתה שפעם אחת היא התחילה לספר, והאוטובוסים נפרדו, ובפעם השנייה - יכול להיות שאני יורד בתחנה הקרובה. היא הבינה שהיא חייבת לקצר ואמרה: הלווייה שלו בהחלט לא נראתה כמו החתונה שלו!
זה סוד הצמצום במיטבו, וזה, פחות או יותר, מה שעשתה מרים הנביאה לשירת הים של משה רבנו.
טור זה מוקדש לזכרו של המגיד מדובנא, ר׳ יעקב קרנץ (1806-1740), אהוב ליבו של הגאון מווילנה, שידע לתבל את הפירושים שלו לפרשת השבוע בסיפורים ומשלים מלאי הומור, שנלקחו מחיי היומיום של אבות אבותיי בליטא.
שבת שלום, יורם טהרלב
לפנייה לכתב/ת 
