סימונס, שאמרה לא פעם שהיא "מעדיפה לבזבז כסף על אוכל ולא על בגדי יוקרה", מתחזקת למעלה מ-180 אלף עוקבים בטוויטר תחת הסלוגן "תמיד רעבה" תוך שהיא תרה אחר הקינוח המושלם או המתאבן המספק הבא.

לכאן היא הגיעה מקנדה. "גרתי בטורונטו עד גיל 22", היא מספרת, "ויש לי נאמנות גדולה מאוד לקנדה. זהו מקום נפלא לגדול בו, זוהי ארץ נהדרת ואני מתגעגעת אליה מאוד. עברתי לניו-יורק עם מטרה מאוד ספציפית ואני שמחה שכאן הוא ביתי החדש, אבל קנדה היא מקום כל כך מיוחד. אהבתי את הדרך שבה יכולתי לגדול, את איכות החיים שהתאפשרה לי".

אמא של סימונס הייתה מבקרת אוכל, שבמשך עשור שנים ניהלה שיעורי בישול ממטבח ביתה. מזון לצורותיו היה שחקן מרכזי בדינמיקה המשפחתית: "ממש שחקן מרכזי! בית הספר לאוכל שהיא הפעילה מהבית איפשר לה להישאר שם בזמן שגדלנו. היא גם כתבה על אוכל לעיתונים הכי גדולים בקנדה. היא ממש הקדימה את זמנה במובן הזה: מומחית לאוכל לפני שהיו מומחים לאוכל. בישול בא לה בטבעיות ובספונטניות, ותמיד היו אנשים מעניינים סביב שולחן האוכל שלנו. אחרי הכל גדלתי בבית יהודי קונסרבטיבי, כך שבילינו זמן רב בבישול לחגים ולארוחות שבת. אז כן, אוכל היה ציר מרכזי במשפחתי".

מה לגבי יהדות, באופן כללי?

"כמובן, יהדות הייתה ועודנה חלק ממני. אני לחלוטין מזדהה ומזהה את עצמי כיהודיה. זהו מרכיב גדול במי שאני, אם כי לא כל מה שאני. אני לא ממש דתיה, אבל גדלתי בבית מסורתי ואני חושבת שרוחנית וערכית אני יהודיה מאוד. החגים, המשמעויות של חיים ומשפחה. עשו לי בת מצווה, ערכתי חתונה יהודית. אני ובעלי (ג'רמי אברמס) עדיין חוגגים את כל החגים ומקווים להעביר את זה לדור ההמשך כשלנו תהיה משפחה".

ואני רק יכול להניח שסימונס הוא לא שם המשפחה המקורי.

"ממש לא, אני לא בטוחה מה הוא היה אבל זה בטח לא היה סימונס! אבי הוא מדרום אפריקה ומשפחתו מאנגליה. אבל סביו הגיעו מליטא, אז אני לא לגמרי בטוחה אבל בטח קראו להם סימנוביץ', או סימונסקי, אתה יודע".

כנראה שלא היית הופכת לשופטת בערוץ האוכל לו היית מקפידה על כשרות.

"לא גדלתי בבית כשר. אמי מעולם לא הביאה חזיר הביתה, אבל זה בעיקר בגלל שאבי לא רצה בזה. שניהם לא גדלו בבית כשר למהדרין. למרות שאני יודעת שהרבה יהודים לא שומרים כשרות. אבל גם לא יאכלו חזיר ובייקון. אני לא ממש מבינה את זה. אני מרגישה שזה צריך להיות הכל או כלום. במיוחד בעידן הזה, כשיש לאנשים גישה לאוכל ממש טוב. המשמעות המקורית של כשרות, או לפחות אחת המטרות, הייתה לשמור על ניקיון המזון ואיכותו, אך זה נקבע בזמנים בהם לא ממש יכולת לקבל בשר באיכות גבוהה. אני מאמינה בלאכול את האוכל האיכותי ביותר שאני יכולה, במחיר שאני יכולה להרשות לעצמי. אז בגדול, אני מנסה לא לאכול שום בשר שהוא לא באיכות גבוהה. זה לא אומר שאני אשמור על כשרות. ואני לא ממש יכולה לבצע את תפקידי על הצד הטוב ביותר, למען הכנות".

לא סומכת על ויקיפדיה

סימונס, 36, היא בוגרת אוניברסיטת מקגיל במונטריאול, שם למדה אנתרופולוגיה וספרדית ושם גם ביקרה מסעדות - ג'וב חלומי, מן הסתם, עבור כל סטודנט מורעב. לאחר תפקידים בירחונים ויומונים עקרה סימונס לניו-יורק, שם הרחיבה את השכלתה במרכז הקולינרי והתמחתה במסעדות וונג ולה-סירק ואף שימשה כמנהלת האירועים של דניאל בולו.

"האמת היא שלמרות שאמי עסקה באוכל כל חייה, לא באמת ידעתי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה. זה בטח השתנה בכל יום. בקולג' רציתי לעסוק ביחסים בינלאומיים במדינות מתפתחות. וכמובן, תמיד אהבתי לטייל, לבשל ולכתוב וכנראה שקיוויתי בצעירותי למצוא עבודה שתאפשר לי לשלב בין כל הדברים האלו. לא ידעתי בהכרח איך הכל יסתדר, ובטח שלא דמיינתי את העבודה הזו, אבל אני בוודאי שמחה שככה התגלגלו הדברים".

קושיה קצרה שאולי תוכלי לפתור: מדוע מלבד אנגלית יש לך ערך בוויקיפדיה בפורטוגזית?

"באמת?? אין לי מושג. לא ידעתי. בוא אומר לך משהו על ויקיפדיה: זהו לא מקום עובדתי למצוא בו מידע. לא הייתי בוטחת בשום דבר שאני מוצאת שם. אבל אין לי מושג לגבי הפורטוגזית. 'טופ שף' משודרת ב-35 מדינות שונות, כולל בברזיל ואולי גם בפורטוגל. אז אולי מישהו שם כתב את הערך הזה. מה שבטוח, אני לא כתבתי אותו ואם הייתי צריכה לנחש הייתי אומרת שהוא לא ממש מדויק. אז אין לי מושג ו-וואו, זה חידוש בשבילי. אני משתדלת שלא לקרוא כל מה שיש באינטרנט. זה לא מקור מהימן למידע עלי ואני לא מבזבזת את זמני על כך".

המקצוע של ביקורות מסעדות ואוכל קיים כי לאנשים יש כבר 'מקצוענות' מובנית, או שיש תהליך שונה מאחורי זה?

"כל ההגדרה היא די עלומה. אני סבורה שכל אחד ואחיו חושבים שהם מבקרי אוכל רק בגלל שהם אוהבים לאכול ושיש להם בלוג. אז ההגדרה השתנתה כל כך לאורך השנים. עבורי, זה באמת עניין של מומחיות והבנה כיצד אוכל נעשה ומהו ההיגיון בצד הטכני של הבישול. ויש את העניין של איכות האוכל והטעם. צריך להבין את החך שלך ומדוע שילובי אוכל מסוימים טעימים ואיך למצוא את האיזון ביניהם. יש הרבה דרכים להפוך למבקר אוכל או למומחה. אני, אישית, ביליתי שנים רבות במטבח ואני מאמינה שאם רוצים לדבר בסמכותיות על נושא מסוים צריך להבין אותו מכל הצדדים ומכל התהליכים. לכן למדתי במוסד קולינרי ועבדתי במסעדה ואני יודעת מה זה להיות שף ומבינה את נקודת מבטם. אז אני חושבת שאישית, ככה יכולתי להפוך למבקרת אוכל שאנשים סומכים עליה ולהיות בעלת מוניטין ויושרה. אני לא סתם יורדת על אנשים, אני לא כותבת ביקורות מסעדות, לא כך אני מתפרנסת. אני עובדת עם שפים מרחבי המדינה ואני מקבלת כבוד לא רק מהאנשים שקוראים את המגזין או צופים בתוכנית, אלא גם מהשפים עצמם וזה מכיוון שאני פתוחה ללמוד ואני מבינה את מדע הבישול ואת חשיבות השילוב של טכניקה ואמנות במטבח בכדי ליצור צלחת נהדרת של אוכל".

איך היה האוכל בישראל?

"ביקרתי בישראל פעמיים, אבל לא הייתי שם מגיל 18. בזמנו עבדתי מספר חודשים בקיבוץ בית העמק, ליד נהריה. זה היה המטבח הראשון שלי. אני יודעת שסצינת האוכל שם פשוט התפוצצה ושיש שם המון מסעדות מצוינות ודברים שעדיין לא ניסיתי. הזיכרונות שלי מישראל כוללים את השפע של הטעמים שמגיעה ממיקומה של המדינה בצומת דרכים מרכזית של תרבויות רבות, והמסורות היהודיות, ים תיכוניות, צפון אפריקאיות, מזרח תיכוניות, כשלכל מקום יש את המטבח הייחודי לו. אני אוהבת איך הכל משתלב בישראל. יש שם כל כך הרבה דברים שהלוואי והייתי יכולה לאכול כל הזמן, והפירות והירקות מדהימים. טריות שפשוט אין לך פה. בקיבוץ עבדתי בקטיף ליצ'י ואבוקדו ומלונים ואלו היו הפירות הטעימים והמושלמים והיפים ביותר שראיתי".

יצוא טוב

סימונס ידועה יותר מכל כשופטת בתוכנית הריאליטי "טופ שף" וכמנחה של הספין אוף, "טופ שף – רק קינוחים".

ב"ניו-יורק פוסט" החליטו לדרג אותה במקום הראשון מבין כלל שופטי תוכניות הריאליטי באמריקה.

"שתי התוכניות שונות לגמרי האחת מהשניה, אבל אני שופטת אותן באותה הצורה. פשוט צריך למצוא את המנה הכי טובה והכי מתוחכמת, עם הגימור הטוב ביותר. אוכל וקינוחים הם דברים שונים בתכלית, אז השפים שונים והאתגרים שונים גם כן. אני חושבת שקינוחים יפים יותר, שובבים וקסומים יותר, אבל גם הרבה יותר קשים לביצוע מבחינת טלוויזיונית. שתי התוכניות מרגשות ומספקות כמקומות עבודה. קשה להסביר את הדינמיקה בין צוותי השיפוט, אבל אני אוהבת אותן באופן שווה. הנוסחה זהה והעונות שונות. הכישרונות והטיפוסים משתנים, אז לפחות השופטים הם כמו משפחתי המורחבת. מה שמדהים זה שהתוכנית מאפשרת לנו לתור ברחבי ארצות הברית ולפגוש שפים צעירים ומוכשרים. אלמנט הגילוי הזה הוא הדבר החביב עלי. התוכנית לא מראה עד כמה זה באמת קשה לעשות את מה שהם עושים, ואני מתפעלת מזה בכל פעם מחדש. זה עבודה כיפית. אנחנו אוכלים ושותים ועושים את מה שאנחנו אוהבים. עבודת חלומות".

שפים מסוימים מזלזלים בקולגות שמתמקדים אך ורק בקינוחים.

"אני לא יודעת, אני חושבת שאנשים פשוט לא מבינים את הדקויות שבהכנת קינוחים ואת ההבדל בין מנות עיקריות לקינוחים. הכישורים שונים בתכלית. אם כבר, לכמה שפים של קינוחים יש תסביך נחיתות בנושא. הם חוששים שלא כולם יאכלו קינוח. הם מקבלים את הפידבק לכישורים שלהם רק בסוף הארוחה, ויש להם חלק קטן יותר במטבח, אז הם לעיתים מרגישים שהם נדחקים הצידה, אבל בגלל זה בדיוק יש את התוכנית שלנו, ששמה אותם במרכז".

סימונס מיודדת עם שופט הריאליטי המתחרה, רון בן ישראל: "אני עובדת איתו כל הזמן. הוא נהדר, מוכשר וגדול מהחיים. הוא לגמרי יצוא ישראלי טוב". היא טוענת שהיא עובדת על רעיונות רבים וחדשים לתוכניות נוספות, מיזמים אותם היא "לא מוכנה לחשוף כרגע". היא מקווה לבקר בארגנטינה, יוון ותאילנד, בכדי לבחון את המטבחים המקומיים מקרוב.

בינתיים היא מעורבת בסדרת וידאו אינטרנטית שנקראת "פרויקט המזווה" וכיאה לתפקידה דילגה בין תוכניות הבוקר והאירוח השונות משל הייתה אודטה עם טיפ חדש להסרת כתמים מסירי נירוסטה. לא מפתיע, אם כן, שחתונתה כיכבה במגזין של מרתה סטיוארט.

המונח אישיות טלוויזיוניות לא בהכרח מגיע עם הקשרים חיוביים.

"הוו... אבל מה עוד אפשר לומר? אני שונאת את המונח סלבריטי שף. אני בחיים לא משתמשת במונח הזה. אישיות טלוויזיוניות זה מה שהם. הם בטלוויזיה וככה אתה מכיר אותם. זה לא ממש מטריד אותי. גם ככה מצאתי בית חם במגזין אוכל ויין, שם אני אחראית על פרויקטים מיוחדים. אני עובדת על הרבה דברים כרגע, אני אוהבת את המוצרים ואת האנשים שאני עובדת איתם. הייתי אומרת שבשנה הקרובה יש כמה פרויקטים שאנחנו נלהבים לגביהם. זהו יום ההולדת ה-35 של המגזין, והשנתון ה-25 של הפלטפורמה לגילוי שפים צעירים ומבטיחים, שזהו מאמץ המערכת הגדול ביותר בשנה. אנחנו בוחרים את עשרת הכישרונות הצעירים והמבטיחים ביותר בתעשיה. בעבר בחרנו אנשים שאיש לא שמע מעליהם מעולם כמו תומאס קלר, דניאל בולו, טום קוליקיו ונובו בשנותיהם הראשונות. המגזין הזה יצא ביולי".

בשרשור הטבעי והמוכר של תהליכים, הוציאה סימונס השנה את ספרה הראשון, Talking With My Mouth Full: My Life as a Professional Eater. "אני אוהבת לכתוב וחשבתי שאף פעם לא היה לי זמן לספר את הסיפור שלי. אני נשאלת הרבה דברים כל הזמן, כמו בראיון הזה, או על ידי אנשים שעוצרים אותי ברחוב וסתם על ידי חברים ובני משפחה. אנשים שואלים אותי את אותן 25 השאלות. הבנתי שהדרך היא פשוט לספר את ההיסטוריה שלי כי אנשים מתעניינים כיצד הגעתי לעסוק במקצוע הזה, מהן החוויות שעברתי, מיהם השפים איתם עבדתי ואיך אני שופטת אוכל. זה נראה כמו התזמון הנכון עבורי. הרי אנשים יודעים רק את מה שהם רואים בטלוויזיה, שזו גרסה מדויקת אך ערוכה, גרסה רצינית וחד ממדית שלי בתפקיד מסוים. אתה יודע, רציתי להיות יותר מזה".

ושוב סופגניה

בדצמבר האחרון הופיעה סימונס, שנבחרה כאחת מחמישים היהודים החשובים באמריקה של 2010 על ידי העיתון היהודי "פורוורד", ב-StreetY92 כחלק מפסטיבל החנוכה של המוסד הוותיק. "חנוכה!", היא אומר בשמחה. "בישלתי את הלביבות המפורסמות של אמי, דבר שאני כל כך אוהבת לעשות ומבשלת בכל שנה בעשרות רבות. עשינו מסיבת חנוכה קטנה ודיברנו על ההשפעות של אוכל יהודי על חיי. אני מאמינה שלמרבית היהודים יש איזה סיפור שקשור ללביבות או לכל מאכל אחר שהם מחכים לאכול בכל שנה. אני חושבת שמבחינת אוכל, חנוכה הוא החג היהודי האהוב עלי. סופגניות ולביבות, מה כבר יכול להיות טוב יותר? בעצם, אני אוהבת את כל החגים: פסח, בגלל האביב, וראש השנה בגלל הסתיו, וסוכות בגלל הקציר. לכל אחד מהם יש זיכרונות קולינריים ייחודים עבורי".

בתקווה שהרגע הזה לא יגיע במאה השנים הקרובות, מה תאכלי לארוחה אחרונה?

"קשה לדעת. זה בוודאי יהיה משהו מאוד דקדנטי, כמו קיפוד ים עם פסטה וקוויאר לצד סטייק פורטרהאוס עצום ומחית תפוחי אדמה. ולקינוח, עוגת קרם שוקולד".

בין שאר עיסוקיה, סימונס גם מתנדבת באירגון המחנך ילדים לבשל ארוחות מלאות ומזינות בתקציב נמוך בנוסף היא חברת דירקטוריון במספר אירגוני צדקה. "תמיד יש דברים לגלות, לטעם ולנסות", היא מסכמת. "זה משהו שדוחף אותי בחיים. יש ארצות לראות וסקרנות לספק. יהיה טיפשי מצידי להגדיר את מי שאני, ואם היו לי את כל התשובות אז הייתי כבר פורשת לפנסיה".