היא קנאה, לא הבינה איך מסתכלים עליי ולא עליה

באותו הערב חגגנו לי יום הולדת שלושים. לא רציתי משהו המוני, גם ככה אני לא טיפוס של הרבה אנשים. גם גיל שלושים, גם לבד, לא היה לי כל כך מצב רוח. העדפתי משהו אינטימי. הספיק לי שלוש חברות טובות וקרובות. בסוף קרן לא יכלה להצטרף, חטפה איזה וירוס.

אני רציתי לדחות את זה ליום אחר אבל סופי עמדה על כך שנצא בכל זאת. "אין דבר, נצא היום רק שתינו, אל תדאגי את תראי שתיהני, יש מקום חדש שאני רוצה שנלך אליו", שכנעה אותי. אז יצאנו שתינו לבד.

חתולת הרחוב פוגשת את פרח הספריות

סופי ואני, היינו אז החברות הכי טובות והכי שונות. שני הפכים שמשלימים זה את זה. היא חתולת רחוב, בעלת יופי חצוף ובוטה, מנוסה, מסובבת ראשים, בטוחה בעצמה. ואני, פרח ספריות עם יופי מופנם ושקט. עצורה, ביישנית, תמימה, קצת כמו ילדה.

בוררת כל מילה, מאדימה בקלות, מובכת בשנייה. היא תמיד מובילה, מדברת, משתפת, מעיזה, צוחקת, בולעת את החיים ומציגה אותם לראווה. ואני, מתבוננת מהצד בשקט.

וכך גם היה באותו הערב. אלא שהפעם המבט היה מופנה לעברי ולא לעברה. ולה זה היה מוזר. איך יכול להיות שפתאום מסתכלים עליי ולא עליה? איך יכול להיות שמישהו מעוניין בי ולא בה? מה יש בי שאין בה?

הוא ישב יחד עם חבר, וכבר כשנכנסנו לבר הוא בהה בי. הייתי נבוכה, התביישתי. למרות שהייתי מורגלת במבטים, כל פעם הייתי מופתעת מחדש. לא ידעתי מה עושים איתם והוא מצא חן בעיני! היה בו משהו שקט כזה אבל עוצמתי. בחור יפה, קצת כמו נער.

"תעצרי שנייה", הוא פנה אליי, כמעט מושיט יד לעצור אותי. אז עצרתי. הייתי קצת מאובנת, אבל הרגשתי פתאום יפה. הוא חייך לעברי ואמר "אני אסף", עניתי לו "אני מיכאלה". הוא הוסיף ואמר "את יודעת שאת יפה?" אבל לפני שהספקתי לענות, סופי משכה אותי ממנו ואמרה לי "בואי מהר, הנה יש שם שולחן פנוי".

כשהתיישבנו בפינה, ראיתי אותה פתאום מתפתלת בכיסא, מתמתחת לאט לאט, מחייכת יותר מדי, לא רגועה. דיברתי אליה ואמרתי "נכון שהוא חמוד?", היא הנהנה בראשה אבל עיניה וחיוכה היו מופנים למקום אחר, אליו. הוא קם לעברנו והתחיל לדבר איתי "מיכאלה אולי...", אבל היא שוב התערבה "אתם רוצים להצטרף אלינו? יש פה מקום, בואו תעברו לכאן". והוא הנהן "כן, כמובן".

היא לא שאלה אותי אם מתאים לי שהוא יצטרף, העיקר שלה זה התאים. הוא ניסה לדבר איתי אך היא הסתערה עליו כמו ציידת מנוסה, כאילו אנחנו במלחמה. דחקה אותי לפינה, הפעילה את כל קסמיה, לא נתנה לי להשחיל מילה, פיתתה אותו במבטיה ומילותיה. לחשה לו לאוזן, התקרבה אליו, צחקקה, הניחה לרגע את אצבעותיה על זרועו, משכה אותו במגעה.

ואני, בסך הכל רציתי קצת זמן במרוץ הזה. לעכל אותו, לראות אם הוא מתאים לי, רציתי את משחק המינים המיושן, כמו פעם, שלא הכל יהיה אינסטנט, גם ככה החיים מתקדמים בקצב מהיר מדי עבורי.

רציתי לעצור לרגע, לנשום. לא ידעתי שיש כאן תחרות, לא הייתי מוכנה אליה. אני רציתי את החיזור, הציפייה והכמיהה, והיא לקחה את זה ממני. רציתי קצת להיות מרוחקת, טיפה להקשות, אבל לא היה לי סיכוי לידה. היא כבשה אותו בקלות שלה, הפנטה אותו והוא מצידו, חלש, נכנע לקסמיה, ליופייה, לסיפוריה, למגעה, לצחוקה, נבלע בתוכה.

הקלות הבלתי נסבלת של הויתור 

למחרת היא התקשרה וסיפרה בהתלהבות "את לא יודעת איזה מקסים אסף, הוא שלח לי על הבוקר הודעה 'בוקר טוב אישה יפה'". הלב נצבט לי. זו ההודעה שאני הייתי אמורה לקבל, חשבתי לעצמי אבל לא אמרתי מילה. מלמלתי משהו על זה שאני ממהרת לעבודה. לאחר מכן כבר לא דיברתי איתה. ניתקתי מגע. היא התקשרה אליי שוב ושוב, ואני דחיתי אותה, לא עניתי לשיחות שלה.

קרן ניסתה לברר מה קרה ביני ובין סופי, תהתה למה אני לא רוצה לדבר איתה. סיפרה לי שהיא הבינה שבאותו ערב סופי הכירה מישהו מדהים, והיא לא מבינה למה אני לא שמחה בשבילה. לא סיפרתי דבר לקרן על הצד שלי בעניין, רק אמרתי "עדיף שלא תהיה מעורבת".

לא יכולתי לסבול את זה שסופי ויתרה עליי כל כך בקלות עבור מישהו שהיא בכלל לא מכירה או אולי מעוניינת בו. האם זה רק כדי להוכיח לעצמה שהיא יכולה להשיג כל אחד? לא האמנתי שאחרי שעברנו כל כך הרבה דברים ביחד, היא מחקה אותי בשביל גבר בשבריר שנייה.

הרי תמיד הייתי שם בשבילה, גם כשלא היה לי כוח או זמן. חשבתי שאנחנו שתינו ביחד כוח מאוחד כנגד כל הרע שקורה שם בחוץ, ולא ניתן לאף אחד ושום דבר להפריד בינינו, אני בשבילה והיא בשבילי. אבל טעיתי.

ואולי בעצם היא הצילה אותי גם ממנה וגם ממנו, כי מי צריך כזו חברה, שמכריחה אותך כל הזמן לעמוד על המשמר, כל הזמן להיות בהיכון, חברה שאי אפשר לבטוח בה. היא כמעט וגרמה לי לאבד אמון במין הנשי, להיהפך למישהי חשדנית שלא מאמינה באף אחת, אבל החלטתי שלא אתן לה להרוס את מי שאני, את התמימות שלי.

גבר אחר

אני לא רוצה להפוך למישהי שנלחמת על גבר. לא רוצה לוותר על החיזור. רוצה שהכל ביני לבינו יתחבר ויתאים כמו פאזל. ואולי בעצם אני גם צריכה לדבוק בחברות מהסוג שלי, באלו שדומות לי, לא מנוגדות.

מוחצנת עם מוחצנת, מופנמת עם מופנמת, חכמה עם חכמה, טיפשה עם טיפשה, עדינה עם עדינה. הכל מסודר לפי סוגים, לא צריך לערבב יותר מדי.

ואולי אני רומנטית מדי או קיטשית מדי, אבל אני יודעת שמגיע לי גבר חזק שבוחר בי ונשאר נאמן לעצמו ולא נופל לתעתועי וקסמי שווא, שלא מחליף טעם רק בגלל שהבחורה שלידי זמינה עבורו יותר. גבר שנלחם בשביל להשיג אותי, גבר שיודע בדיוק מה הוא רוצה.

בואו להיות חברים של ערוץ יחסים בפייסבוק