תיאוריית שיווי המשקל: הזהב בורח בין האצבעות

יד נעלמה או יד גלויה? האם הממשלה צריכה להתערב בנעשה במשק הלאומי או לתת "לשוק לעשות את שלו"? מה מועיל יותר? ולמי כל גישה כזו מועילה?

• טורים נוספים מאת אושי שהם-קראוס
• "מכה כואבת למדינת ישראל" פרישת סטנלי פישר
• נגיד חדש גם ברוסיה: פוטין יבחר בין זינוק לייצוב
  

בטור הקודם הצגתי על קצה המזלג את שאלת היד הנעלמה והדגמתי אותה (בקטנה) על שוק החלב בארץ. המטרה שלי היא להרחיב את הדיון הזה ולקשר אותו לתחום הכסף שבו אני עוסק בחצי השנה האחרונה בטורים האלה.

ואיך קשור כסף ליד נעלמה? ובכן, נשאלת השאלה (ודיברנו עליה כאן מאספקטים אחרים): האם המדינה צריכה להתערב באספקת הכסף ובכמות שלו? האם בנק מרכזי הוא דבר חשוב או אולי גורם מזיק?

כתבתי על הדברים האלה כאן:

• מה יקרה אם יבוטל בנק ישראל?
• החזון: כל אחד יוכל להדפיס כסף בעצמו
  

בטורים הבאים ארצה להציג את המתווה ההיסטורי של הדיון הזה. וההזדמנות שלי ללמוד את החומר הזה ולכתוב עליו היא ספר מרתק שהוציא לאור הכלכלן וההסטוריון של הכלכלה, פרופסור אריה ארנון מאוניברסיטת בן גוריון וממכון ון ליר בירושלים.

הספר נקרא: "Monetary Theory and Policy from Hume and Smith to Wicksell" (תיאוריה מונטרית מאז יום וסמית עד וויקסל).

הספר של ארנון הוא ספר היסטורי כלכלי. הוא סוקר את התפתחות התיאוריות המוניטריות (תיאוריות הכסף) מהמאה ה-18 ועד תחילת המאה ה-20. מאחר שהטור שלי הוא לא טור לביקורת ספרים, אשתמש כאן בכמה נושאים שפרופסור ארנון מעלה. כך נצא כולנו מרוויחים.

זהב

השאלה של התערבות או אי התערבות בשאלת הכסף היא שאלה ותיקה. הגישה ששלטה באירופה במאות ה-16 (אולי כבר לפני) והשפיעה עד אמצע ה-18 נקראה הגישה המרקנטיליסטית. כתבתי עליה לא פעם.

המרקנטיליסטים האמינו שכסף פירושו עושר ממשי. כדי להמחיש נזכיר שהיום יש שמתייחסים לדברים הרבה יותר מופשטים את הכינוי עושר; למשל פוטנציאל לימודי של אדם, או משאבי אנוש של מדינה.

כלומר, הגישה המרקנטיליסטית היתה קונקרטית יותר. זהב, טענו המרקנטיליסטים הוא עושר. ככל שיש לך יותר זהב במדינה, כך המדינה שלך עשירה יותר. כתוצאה מכך, נבעו שורה של התערבויות של המדינה, למשל הטלת מכסים ועידוד יצוא. כתבתי גם על זה בטור הקודם.

גישה כזאת היא הבסיס לדיון שלנו ולדיון בספר של ארנון. היא נקודת המוצא. המדינה צריכה להתערב בשוק הכסף שלה. היא צריכה לדאוג למאגרי זהב. אלא שבמאה ה-18 מתחיל להתרחש שינוי בחשיבה. השינוי הזה הוא שינוי בתפישה של הכסף ותפקידו ולכן גם שינוי בתפישה של המדינה.

דיויד יום

אחד הראשונים ובודאי הבולט ביותר במבשרי השינוי הוא הפילוסוף הסקוטי דיויד יום (Hume). יום הוא פילוסוף ידוע מאוד מחוץ לתחומי החשיבה הכלכלית. כל סטודנט לפילוסופיה נתקל בו, כאשר הוא מסביר שהסתמכות מדעית על עולם העובדות הממשי איננה אפשרית, ומראה איך המדענים משתמשים באמונות שמקורן אינו בטבע עצמו. אבל מסתבר שליום גם תרומה גדולה בתחום החשיבה הכלכלית.

הוא מפורסם בתיאוריה שנקראת תיאורית זרימת המחירים והזהב (Theory of Price-Specie-Flow). כאמור התיאוריה הזאת מבינה את הכסף ותפקידו בצורה אחרת ממה שמבינים המרקנטיליסטים.

והנה עיקריה. יום טוען שאי אפשר בעצם לשמור על מאגרי זהב. זה פשוט לא יילך. כמה שיתאמץ מלך או כל שליט אחר לשמור על ערימות זהב (תזכרו, אותו המלך רואה בערימות הזהב שלו עושר אמיתי וממשי), הזהב יברח לו.

בעצם, יום מכניס (אני מניח שהוא לא הראשון) מושג חדש ומאוד משמעותי בכלכלה; מושג שיווי המשקל הכלכלי. אם למלך מסוים יש ערימת זהב, ולמלך אחר "בור", כלומר מחסור בזהב, "גורלו" הכלכלי של הזהב מהערימה הגדולה לברוח אל הערימה הקטנה.

ואיך זה קורה? יום מסביר. כשבמדינה מסוימת גדלה כמות הזהב, כלומר גדלה כמות הכסף (זוכרים? אנחנו מדברים על תקופות בהן המטבעות עשויים זהב, ולכן, יותר זהב שווה יותר כסף במחזור) עולים המחירים.

אבל זה לא מספיק. תושבי המדינה שבה יש הרבה זהב והמחיר של החיטה יקר בה יעדיפו לקנות, גם הם, חיטה במקומות אחרים. הנה, במדינה שבה יש מחסור בזהב, המחירים זולים יותר.

ומה יקרה? זהב מהמדינה עם ערימות הזהב יעבור למדינה שחסר בה זהב. ומה יקרה במדינה שבה היה חסר זהב עד עכשיו? ובכן, ככל שנכנסות למדינה הזאת כמויות של זהב (זוכרים? הזהב נכנס למדינה שבה חסר זהב, כי אנשי המדינה העשירה בזהב רוצים לקנות חיטה בזול ומשלמים בזהב שלהם עבור החיטה במדינה הזולה יותר) המחירים עולים גם בה. ואיתם עולים גם מחירי החיטה.

והנה, במדינה העניה בזהב יש פתאום יותר זהב. ובמדינה העשירה יותר יש פחות זהב. מחירי החיטה מתחילים להשתוות, ולאנשי המדינה שהיתה עשירה בזהב כבר לא כדאי לקנות חיטה בחוץ לארץ, ולכן הזהב מפסיק לנדוד מהמדינה שלהם למדינה שהיתה קודם עניה בזהב. והנה נוצר לנו שיווי משקל.

ומה ניתן להסיק מהמערכת הזאת? ובכן, אולי אין טעם לשמור ערימות זהב, כי הן בורחות. אבל אל דאגה: הן לא יברחו לגמרי. לא צריך לייצר מחסומים ומכסים. אף פעם לא נאבד הכל. תמיד ישאר לנו זהב בהתאם לאיזו רמה "מתאימה" להיקף הסחר שלנו והייצור שלנו (נסביר את זה בצורה יותר מדויקת בזמן אחר).

והמסקנה העיקרית של דיויד יום ושל אדם סמית שהמשיך אותו; המרקנטיליסטים לא צודקים. אין טעם להתערב בשוק הכסף של המדינה. פשוט צריך להרפות.

החור שבבייגל

האם אני ער או ישן? האם אני יכול להוכיח שאני ער? לא בטוח. ומהי פילוסופיה? האם היא מתעסקת רק בהתחכמויות כאלה? לא ולא. היא עוסקת גם במוסר וגם באלוהים. גם במעמד הפועלים וגם במשטר הצודק ובמשטר הרע. בספר שלי "החור שבבייגל - מבוא ידידותי לפילוסופיה" אני עונה על השאלות האלה ועל עוד רבות. הספר חינמי לגמרי ומיועד לקריאה, לימוד והנאה. מי שאוהב את סגנון הכתיבה שלי מוזמן לקרוא ולהפיץ בחינם. הנה, זה הלינק: http://www.ushi.co.il/images/stories/pdf/Baglehole.pdf תורידו ותהנו!