איך זה מרגיש להיות רוחניק

עלעול במגזין בלייזר לאורך השנים מגלה שרוחניות מעולם לא סוקרה בו בהרחבה. אין באמת תמיהה למה, שכן ברור וידוע כי רוחניקים הם הומואים.

בטח שמעת פעם על חבר של חבר שהלך לפסטיבל "סגול" או "זורבה", וחזר עם סיפורים על בחורות שהולכות בלי תחתונים, אבל אתה יודע שכל הפסטיבלים האלה הם סתם שרלטנות של אנשים שרוצים לעשות עליך כסף. אלא שפסטיבלים הם לא רוחניות, ובעצם גם רוחניות היא לא רוחניות. המילה רוח אינה אלא שם עממי ופשטני לתיאור השאיפה של האדם לפצח את השיטה, ולהבין איך הוא יוצר את המציאות מתוך הנפש שלו.

רוצה גם? אז בוא תקשיב איך זה עובד.

כל אדם יוצר את המציאות שלו. זה הדיבר הראשון של הרוחניקיאדה, וטבע אותו הרוחניק הראשון, הבודהה שחי לפני 2,500 שנה. הוא קבע בתורתו שהאדם מייצר את הסבל שלו מתוך עצמו. לעולם לא יימצא גורם חיצוני שאפשר להפיל עליו את האחריות; לא האישה, לא הילדים, לא מזג האוויר או הממשלה, לא המזל ולא הגורל.

את הסבל שלנו אנחנו מייצרים מתוך הבורות שלנו. מבלבלים בין המציאות הקונקרטית ובין הפרשנות הסובייקטיבית למציאות הזאת. האדם הוא ערב רב של רצונות הפוכים, תשוקות ופחדים, אספסוף של קולות, ואין על ההגה של חייו נהג אחד ממוקד וחכם, אלא ים נהגים שכל אחד מהם משתלט על ההגה לרונדל קצר. פעם זה ההוא שרוצה אהבה ופעם זה שצריך ספייס, פעם זה שרוצה לעשות כושר ופעם זה שרוצה שכטות, והדרך מזגזגת ושקט אין.

(צילום: סי די בנק)

את התחושה שאין נהג, מכיר כל גבר ששכב עם בחורה סתמית בערב של בדידות על הבר. אין סיטואציה שמדגימה יפה יותר את תורת הבודהה: כשהחרמן מנהל אותך אתה מהנהן לשטויות שלה בעיניים פעורות ובהבעה דבילית, ומיד אחרי שגמרת בא לך שהיא תעוף. האם הבחורה היא שהשתנתה? ברור שלא. המציאות האובייקטיבית היא אחת; אנחנו המפוצלים. ככה התחלנו לימודים והפסקנו, ככה הפסקנו לעשן וחזרנו, ככה נשכחה ההבטחה לילד, ככה בגדנו באישה. זה קורה כל הזמן. אין נהג אחד, אין אמת אחת, אין יציבות. אז איפה התכלית? מה היעד?

הפוקוס הוא המתנה של הגבר למשפחתו, לעובדיו, לחבריו. הזיגזג הוא האסון שלו. תשמעו גברים מתבכיינים על זה שנשים הפכו להיות מסרסות, ותראו איך איבדנו את הכוח שלנו. ההפכפכות הופכת אותנו לנקביים, לקוטרים, לעמומים כאלה, עושים יותר מדי פורנו ושכטות, חסרי עוצמה.

לכל גבר יש מתנה לתת, מטרה להגשים, דחף שנמצא עמוק בליבו ומניע אותו. הדבר הזה לא קשור לבירות ולליגת האלופות. הוא לא קשור לקריירה שלך - מרגשת ככל שתהיה - וגם לא לילדים שלך. אם תאבד את הקשר עם המקום הזה תתחיל לקבל החלטות מברירה ומאשמה ולא מהגבר שאתה. אתה תיקח על עצמך את הרצונות ואת היעדים של האישה שלך (שמשום מה יודעת להביע את הצרכים שלה בבירור ובעוצמה שאין לך), וזהו, תהיה בורג בתוך תאגיד. חי חיי שגרה, מחוייב לחלוטין לעבודה, למשפחה, לזוגיות ולחבר'ה. לא לעצמך.

תיזכר לרגע: מה רצית להיות כשהיית ילד? אוקיי, ומה תעשה אם בעוד שנה תמות? תישאר באותה עבודה? תישאר עם אותה אישה? מפחיד לענות על השאלות האלה כי הן עשויות לנהוג לנו את החיים למקומות מסוכנים, ולכן אנחנו מאפשרים לאישה, לילדים ולבוס להנהיג אותנו. גברים מפחדים היום להיות נאמנים ליסוד הגברי העמוק שלהם, אז הם מוותרים על השאלות הקשות. זאת הסיבה שנשים מתלוננות שגברים רכרוכיים וגברים מתלוננים שנשים מסרסות.

אני לא חושב שנשים מסרסות. אני רואה אותן מתוסכלות כי המהות העמוקה של אישה קשורה לנתינה ולקבלה של אהבה, אבל במצב הדברים כיום הן גם צריכות להתאים את החיים המקצועיים שלהן לשוק עבודה שהופך אותן לגברים וגם למשק הבית שבו בני הזוג הופכים אותן לגברים. התוצאה: האנרגיה הנקבית שלהן מתייבשת. אנחנו נהיים רכים מדי, הנשים נהיות קשות מדי, ואת המחיר כולנו משלמים.

הסיפור של הרוחניות הוא לדעת מי אתה. אפשר גם לרקוד שבוע בלי מקלחת בפסטיבל באשרם, אבל זה לא העיקר. החיפוש הרוחני הוא להתחיל תהליך שבו תיצור קשר מחודש עם היסוד האמיתי שלך. כן, זה לחפור, אבל רק כדי להסיר אבק ולמצוא אותך מתחת לאישה ולילדים ולעבודה.

צא לדרך שלך. תמצא אתגרים, תחליף עבודה, תפקפק בכל. ואל תחכה לאישורים מהאישה; למרות שהיא כאילו רוצה להיות מרכז חייך, היא יותר רוצה שאתה תהיה המרכז של חייך וככה היא תוכל לבטוח בך. מילה שלי? אם המטרה שלך אמיתית היא תשחרר אותך, אפילו אם תצטרך לעזוב אותה כדי להגשים את ייעודך.

אבל אם אתה בורח ממנה כדי לשחק הולדם עם החבר'ה, לראות פורנו במחשב או לצלול לעיתוני השבת, היא תחוש שאתה מבזבז את חייך על זוטות והיא תתמרמר. גם הילדים שלך יעדיפו בילוי קצר עם אבא נוכח מאשר עם אבא שנאלץ לבלות עם ילדיו.

כן, רוחניות זה לא מה שחשבת. למרות שגם פסטיבל במדבר עם נערות חצי ערומות זה לא נורא.

* רפיק ידידיה הוא מפיק שותף ב"שיווה חורף - סדנת עומק לגברים", shiva.org