עוד נס קטן, בבקשה / טור
אם ניסוי הכלים מול פינלנד מהווה מדד לקראת רונאלדו ופורטוגל - גוטמן יצטרך לבחון נוסחאות אחרות. בינתיים, היכולת מדאיגה. אבינעם פורת על ה-1:2 הפושר באצטדיון בנתניה
עוד ב-ynet ספורט:
בכל מקרה, קשה להאשים את גוטמן. מה לעשות, הוא לא קיבל את אחד הדורות המוכשרים בכדורגל הישראלי. רחוק מזה. אין לו את הפריבילגיה של שלישית קישור עם ברקוביץ', רביבו ונימני, וגם בניון, הכוכב שלאחריהם, לא בתמונה. אם בניטז יתן לו פה-ושם דקות בצ'לסי, מעניין יהיה לעקוב איך יגיב גוטמן - יזמן אותו למשחק ההזדמנות האחרונה של הנבחרת, ושלו עצמו, או לא. בינתיים, נכון לתחילת פברואר, זה לא אקטואלי משום שאין לו מספיק דקות. חסרים לנו בניונים, אבל בכושר.
פינלנד היא נבחרת ברמה של ישראל, אולי אפילו טובה ממנה. יארי ליטמאנן הבלתי נשכח פרש, גם סמי היפיה, בלם ליברפול בעבר, כבר
לא בסגל, אבל הפינים אתלטים וגם טכניים. הם הכתיבו את הקצב, הפורטוגלים שכרגע הם העניין המרכזי יכתיבו יותר. אז מה למדנו עד עכשיו מהטסטים לקראת המשחק שאין ממנו חזרה?
קודם כל, אלי גוטמן אוהב להתעסק בשיטות ומבנים, מה שכל מאמן צריך לעשות. מצד שני, לשיטות והמבנים יש ערך מוסף בולט כאשר הכוחות ובעיקר הכישורים, שווים. קשה לדמיין מה יקרה, למשל, אם כריסטיאנו רונאלדו יתפוס יום גדול באגף השמאלי כפי שקורה לו לפעמים בריאל מדריד - ואלעד גבאי מקריית שמונה יצטרך להתמודד מולו. תחשבו על כך. יש בעיה גדולה באגף ימין לקראת פורטוגל.
לעומת זאת, נחיתות אפשר לבטל בלחימה עילאית, מניעת הכדור הכדור מהיריב ככל האפשר, בלגאן מאורגן עם כל מי המשתמע מכך. עובדה
, צפון אירלנד שאפילו לא ניצחה בבית את לוקסמבורג, הוציאה תיקו בפורטוגל וכמעט ניצחה סנסציונית בזכות התכונות האלה. רק שהצפון אירים, למרות היכולת הטכנית המוגבלת שלהם, אתלטים טובים מהישראלים.
יש הגיון בשיטה עם שלושה בלמים, כמו הערב, כאשר שני המגנים מתפנים לסיוע להתקפה. זה הרעיון המרכזי של השיטה. רק שגבאי (הייתי מעדיף את הניסיון של שפונגין בתפקיד) לא עבר את האמצע מכיוון שהתקשה להשתחרר מההטרדה באגפו. אבי ריקן סגר הופעה לא רעה, אבל גם נעצר במחצית המגרש. כמה שהבלמים והקשרים האחוריים יצליחו להרחיק את הסכנה, המשחק ישוחק ברוב הדקות באזור הרחבה הישראלית משום יהיה קושי להעביר את האירועים לצד השני. לא תהיה ברירה אלא לבנות על מתפרצות, נשק לגטימי, אבל חבל שאתמול ראינו מעט מדי מתפרצות, אם כי אחת מהן ייצרה את שער הניצחון. למעט בן בסט בתחילה, ועומר דמארי לקראת הסיום, השוער הפיני, ניקי מאהנפה, היה כמעט חסר תעסוקה.
מה שגוטמן חייב לעשות, בעצם מינויו כמאמן לאומי, הוא להרים את הרמה של אלה שישנם, ולחבר אותם לקבוצה טובה ולצוות ההרמוני המצמצם שטחים. בינתיים, זה לא כל כך קורה. עוד לא נמצאה הנוסחה המתאימה. גוטמן צריך לקוות שביום נתון אחד, מול פורטוגל, הכל יתחבר ושחקנים יתנו אקסטרה כדי לסיים בסנסציה ואולי באמת להשאיר את פורטוגל מאחור גם בטבלת הבית.
אחת ההפתעות אמש במשחק הבינארצי הראשון שנערך אי-פעם בנתניה (סוף-סוף יש אצטדיון ראוי), הייתה השארתו על הספסל של איתי שכטר לאורך כל המשחק. שכטר היה תמיד הבאנקר של גוטמן, והערב שיחקו ארבעה לפניו: בן בסט, חמד, דמארי ועטר. לא בטוח שלגוטמן יש פתאום משהו נגד חלוץ סוונזי. אולי אחרי שיקבל יותר דקות ממייקל לאודרופ (המועדון מכר חלוץ בכיר), שכטר עם הנתונים שלו ישותף מול הפורטוגלים.
בכדורגל אף פעם אי אפשר לצפות מראש מה ייתן שחקן זה או אחר במשחק אחד. קחו למשל, את ליאור רפאלוב, שלא משחק כבר שלושה שבועות בהרכב ברוז' בליגה בלגית בינונית, ואתמול היה זה דווקא זה שהבקיע שער ניצחון נהדר, אחרי מסירה לא פחות חכמה מעומר דמארי. אולי, תמיד יש תקווה, מישהו יתנדב לשחזר את מבצע רפאלוב מול פורטוגל.
עדן בן בסט, שעשה את קפיצת המדרגה הגדולה ביותר בכדורגל הישראלי, מהפועל חיפה לחוזה של ארבע עונות בטולוז אחרי 9 שערים בברסט, הוא כיום החלוץ מספר 1 שלנו. מי שמתייאש מפריחה מאוחרת, צריך ללמוד איך משתפרים בצורה דראסטית כל כך בגיל 26. לעומתו תומר חמד בירידה, ככה זה כשהקבוצה שלו, מאיורקה, מאבדת גובה וצוללת מתחת לקו האדום הספרדי.
קשה להאמין כי מישהו בקהל התרגש מהעובדה שניצחנו. הרי כולנו התרכזנו בקו המחשבה מה התסריט הצפוי לפורטוגל. מה לעשות, קשה להיות אופטימיים - וחייבים לחכות שוב לנסים. עוד נס אחד.
לפנייה לכתב/ת 
