הטיול שלא נגמר: "איילת מטיילת" חוגגת עשור

כבר עשר שנים שהשמש זורחת בין ענני התכלת, ובשביל עודנה מטיילת הילדה איילת. כבר עשר שנים היא שמחה וצוהלת, ומבלי להוציא מילה מפיה לאורך הסיפור כולו מצהילה גם את לבבותיהם של אלפי פעוטות וילדים. אלה נשבים בקלות בקסם ספרה הרביעי של רינת הופר, מי שהפכה מאז ליצרנית להיטים סדרתית עם "חנן הגנן", "שבלול בצנצנת", "מפלצת סגולה" ועוד רבים.

לא בלי היסוס אני ניגשת למשימה הזאת, לכתוב על מהדורת העשור החגיגית ל"איילת מטיילת". האם בפירוק הקסם לגורמים ייגרע דבר ממנו? האם אפשר בכלל לפצח את הרכיב הנעלם ההופך נוסחת כתיבה כלשהי ליצירה חיה ונושמת, הממשיכה להצליח גם שנים לאחר שפורסמה?

"איילת מטיילת" במהדורה המסחרית החדשה(איור: רינת הופר)

כשבודקים זאת לעומק, מגלים שגם עבור קהל הקוראים החדש של הופר, החי במציאות שונה מזו של העשור הקודם, מדובר ברכיבים המהווים חלק בלתי נפרד מהילדות ומשלבי ההתפתחות המוכרים. חידות, דקלומים שיריים והומור - כשהם מוצלחים ואף מצטיינים - יענגו גם את דור האייפון והאייפד, הרגילים להניע באצבע את גיבורי הסיפור וליטול חלק אקטיבי (או פסיבי, תלוי איך מסתכלים) בהתקדמות העלילה. אם כן, נרשה לעצמנו להפר לרגע את שבועת הקוסמים ולהתבונן פנימה.

הפמלייה המטיילת

בעודה בטיול אל יעד לא ידוע, פוגשת איילת חיות שונות המסתירות את עצמן כמעט לחלוטין באיור ומתגלות רק בעמוד שלאחר מכן. אלה מבקשות לעצמן, בטון משעשע, מקום על גופה ועל בגדיה ומצטרפות אליה למסע. בכל שתי כפולות נוספת חיה לסיפור המצטבר, והטקסט שב ומתאר את סדר הפמליה המטיילת יחד, בצירוף התוספת החדשה.

החיות מטיילות עם איילת ומשלימות את החרוז

התבנית הברורה, החזרתיות המודגשת והאפשרות לזכור בקלות את סדר החיות ולדקלם זאת יחד עם ההורה, מתאימות במדויק למאפייני הגיל של השומעים הקטנים, גם כאשר הטקסט מתעבה והדקלום מתארך. כשמוסיפים לכך את הריגוש שבניחוש החיה המסתתרת ובשאילת השאלות ("מי שם זוחל בלי חיפזון?" או "מי עומד שם נעצב?"), ברור שאלה אלמנטים ההופכים את הסיפור לקליט במיוחד ומבוקש.

פתרון החידה וגילוי החיה משתלב תמיד היטב בחרוז ("מי שם פוצה מקור? ציפור!") וכן מוביל אותנו אל הכפולה הבאה שבה מתברר האיור, ומתווספת עוד חיה חיננית אל החבורה. הילדים אוהבים את השאלות, נהנים לזהות את החיה המסתתרת בקצה הדף - וכמובן נלהבים לצעוק גם בפעם המיליון ואחת את הפתרון המוכר.

החריזה של הופר טובה, מדויקת, ואין רגע שבו מורגשת צרימה או כיפוף של הטקסט לצורכי החרוז. סדר המילים במשפט אינו נאנס להסתדר אחרת רק לשם התאמת ההברה האחרונה, והיוצרת מוכיחה שוב ושוב את שליטתה גם בחלק הזה של היצירה.

איילת מתמודדת עם כל סיטואציה, אבל ללא מילים

היבט נוסף במה שמצליח לשבות כך את לב הילדים הוא ההומור שמפגינה הופר, המותאם לרמתם ומוסיף עניין במקום שבו אין תהפוכות עלילתיות מסעירות או רגעי מתח מיוחדים. משעשע מאוד, למשל, קולו המתפנק של החילזון אשר מסביר כי הוא "חולה ומנוזל. אתקדם מהר יותר אם אשב על סנדל", הצב שכואב לו הגב וגם הג'ירף המעולף שנדחף ומרשה לעצמו, בכל גודלו, להתיישב לאיילת דווקא בקצה האף.

להתבלבל בחיוך

ואחרי כל המחמאות האלה על המילה הכתובה, סוף סוף, הגיעה העת לעסוק באיורים. אולי היה זה צריך להיות הסעיף הראשון ברשימה, בהיותה של הופר מאיירת טרם היותה כותבת. כבוגרת תלמה ילין ובצלאל היא איירה עבור עיתונים, מגזינים וגם ספרי ילדים של יוצרים אחרים, עד שפרסמה את הספר הראשון שבו חבשה את שני הכובעים, "ציידת הנמשים" ב-1995, וכבר עליו זכתה בפרס נחום גוטמן לאיור ובציון לשבח בפרס בן-יצחק של מוזיאון ישראל.

האיורים המקוריים הם הכי-הכי

האיורים בספר - וכאן אני מתייחסת במפורש לאלה המקוריים ולא למהדורת העשור דווקא - מצטיינים אף הם בבהירות ובפשטות. הם בדרך כלל אינם מרובי פרטים, כיוון שתוספת החיות המצטברת גודשת את כפולות העמודים גם כך, והדמויות מפגינות גיאומטריה נקייה וצביעה מאופקת, אשר אינן מטילות משקל יתר על האיור ומאפשרות לו לנהל יחסי גומלין שוויוניים עם הטקסט.

במהדורת העשור החגיגית, לעומת זאת, נוספו בתחילת הספר ובסופו איורי "בונוס" בפורמט מוקטן שלא נכללו במהדורות קודמות. והחשוב מכל: גם האיורים הקיימים עברו צביעה מחדש ושינויים רבים, בעיקר הוספת פרטים ועיבוי הרקע להתרחשויות, עוד עצים ובתים וכן הלאה. אלא שהביצוע גורע מכל האמור לעיל על ניקיון, פשטות ומינימליזם שמשרתים היטב את הסיפור.

הצבעים כהים מדי, האיורים הופכים דחוסים שלא לצורך והעומס הניכר מקלקל מטעמו המקורי של הספר.

העובדה שהעננים סגלגלים במהדורה אחת וכחלחלים במהדורה אחרת, מפריעה פחות מאשר עצים עצומים ומיותרים, למשל, המשתלטים פתאום על העמוד ומסיטים את המבט מזנבו של הכלבלב המסתתר מאחורי השיח. למהדורה החדשה, יש לציין, נוסף גם טקסט קצר על הופר ועל "איילת מטיילת" בכלל, וכן עטיפה מיוחדת שבצדה האחורי פוסטר מתנה לתלייה בחדרם של הקוראים הקטנים.

אז מה היא האלכימיה שהופכת את "איילת מטיילת" למוצלח כל כך? בראיון וידאו נהדר סיכמה זאת הופר עצמה בצורה הטובה ביותר, כשדיברה על "נעילה" של חרוז מסוים עם ציור וחיבור שפשוט "מרגיש נורא נכון", כדבריה. וכמו באהבה, כשזה זה יודעים שזה זה. "קשה להסביר את זה", אמרה אז, "יש בזה משהו מאוד חידתי ומאוד מדויק". ועם חידת הדיוק הזאת של הופר, אני מאמינה שנמשיך ללוות את איילת ברצון כשהיא מטיילת גם בעשר השנים הבאות.