לוחמת, מנהיגה, פמיניסטית. פרידה משרה ברוורמן
היא חדרה לאירופה הכבושה במלחה"ע השנייה והקימה את חיל הנשים של צה"ל במו ידיה. קרובים, מכרים וחברים לנשק ולדרך נפרדים משוריקה ברוורמן, שהלכה לעולמה בגיל 94
רק בודדים מדור מקימי קיבוץ שמיר שבגליל העליון נותרו בחיים, רובם נמצאים כיום במצב סיעודי. עד בוקר יום ראשון הביטה שרה (שוריקה) ברוורמן בבני דורה מתמעטים והולכים, ובשנים האחרונות, כשנקראה להספיד אותם בהלוויותיהם, נהגה לדבר על הקושי שלה לקבור עוד חבר ועוד חברה. ברוורמן, לוחמת פלמ"ח וממקימות חיל נשים של צה"ל, הלכה אתמול לעולמה בגיל 94, והיום מישהו אחר יצטרך להספיד אותה בהלווייתה בבית העלמין של הקיבוץ.
"בשנה האחרונה היא כבר שהתה בבית הסיעודי", סיפר ל-ynet מזכיר קיבוץ שמיר, איציק כהנא. "בשנים האחרונות היא כבר לא הייתה בקו הבריאות, אבל עוד הייתה צלולה ומדי פעם גם יצאה מהבית. היא חוותה קשה את המוות של חבריה לדור מקימי הקיבוץ. היה לה קשה להתמודד עם זה".
הקשר של ברוורמן עם צה"ל נמשך לאורך השנים. עד לא מזמן היא נהגה לארח – כמעט מדי שבוע – קבוצות מאורגנות של קצינים להרצאות שבהן סיפרה את עלילות הצנחניות של היישוב במלחמת העולם השנייה ועל הקמת חיל הנשים.
היא הייתה אישה פורצת דרך שבחרה לחיות לצד בן זוגה מיליא שפכנר מבלי להתחתן. הם הכירו כבר כילדים בתנועת נוער ברומניה בשנות ה-20 של
המאה הקודמת, ומאז הפכו זוג כאן בארץ, ועד מותו של שפכנר ב-2001 לא ביקשו השניים אפילו חותמת של עורך דין שתיתן גושפנקה לאהבה וליחסים ביניהם. בני משפחתה הסבירו שההחלטה הזאת הייתה אידיאולוגית לחלוטין, ובכך ביטאה ברוורמן את דעתה על פמיניזם ועל הממסד הדתי.
כפעילת מפ"ם היא גם החזיקה בדעות פוליטיות מוצקות. כל מכריה מרבים לצטט את המשפט שנהגה לומר שוב ושוב: "אנחנו עם מופלא עם אומץ לב בלתי רגיל למלחמה ופחדנות בלתי נסבלת לשלום".
בתוך אירופה הכבושה
מאז תחילת שנות ה-70 ועד לפני שנה, אז עברה לבית הסיעודי, התגוררה ברוורמן באותו בית סגפני בקיבוץ שמיר. אתמול בבוקר, על מזרן שעל הרצפה, ישבה שם נכדתה שירה (39) שהגיעה מביתה ביקנעם כדי להיפרד מסבתה. לידה על הספה ישבה אמה חגית (61), בתה של ברוורמן. בצמוד אליהן עומדת כוננית ספרים עמוסה אנציקלופדיות גיאוגרפיות שהאינטרנט לא הצליח להעלים, ספרי שירה ומילונים בכמה וכמה שפות, וכתריסר תמונות בשחור-לבן – של אנשים שכולם אינם בחיים – בהן בעלה המנוח של ברוורמן, בנה החורג ובנה הביולוגי שמתו ממחלות, וחבריה מדור תש"ח שנפטרו.
חגית: "באלבומים כאן יש תמונות שלה עם גולדה מאיר, יצחק רבין ושמעון פרס. עם כולם היא הייתה חברה ושמרה על קשר. ככה זה הבנאדם. ביום שישי הסעתי אותה לחדר האוכל בכיסא הגלגלים וביציאה מהארוחה לא היה אדם שלא עצר לידה, חיבק ונישק אותה וניהל איתה שיחה. אלו מי שיגיעו מחר ללוויה שלה".
ברוורמן, שוריקה בפי כול, נולדה ברומניה ב-1919 ועלתה לישראל בגיל צעיר. היא גויסה לפלמ"ח ב-1943, סיימה קורס מפקדי מחלקות ונמנתה עם 37 אנשי היישוב שהתנדבו לצנוח באירופה הכבושה בתקופת מלחמת העולם השנייה - יחד עם חנה סנש וחביבה רייך, שנתפסו והוצאו להורג בידי הנאצים ועוזריהם.
אף שהיא עצמה לא צנחה, ב-1944 טסה ברוורמן לאיטליה ומשם המשיכה ליוגוסלביה, שהייתה אמורה להיות תחנת ביניים לפני היעד הסופי של פעילותה ברומניה. אבל קשיים בחציית הגבול במהלך המלחמה השאירו אותה ביוגוסלביה והיא נשארה שם לצד הפרטיזנים. רק לאחר תקופה הוחזרה לארץ.
תהילה עופר (83), שהייתה חברה של ברוורמן מאז הכירו במלחמת השחרור, מספרת על אישה אמיצה במיוחד: "למרות שפחדה לצנוח, היא אישה אמיצה מאוד. האומץ שלה בא לידי ביטוי גם בעובדה שבכל הזדמנות היא הייתה מספרת: 'אני פחדתי לצנוח ואני לא מתביישת להגיד זאת'. היא הייתה מנהיגה אמיתית, ולמרות שלא צנחה התייחסו אליה בכבוד רב עד כדי כך ששלחו אותה להילחם בחו"ל. אחרי שנשלחת לאירופה הכבושה נשארו רק שתי אפשרויות: להצליח או ליפול. שבעה נפלו ונתפסו והיא הצליחה לחזור לארץ בשלום, כך שמדובר באומץ בלתי רגיל".
דרושות: נשים שמבינות בצבא
עם פרוץ מלחמת השחרור, לקראת פירוק הפלמ"ח והקמת צה"ל, קרא אליו הרמטכ"ל דאז יעקב דורי את ברוורמן ואת שושנה גרשונוביץ וביקש שיקימו חיל נשים. בשכונת בורוכוב בגבעתיים הן מצאו משרדים, אספו ציוד והחלו לגייס את מי שהן הגדירו "נשים שמבינות בצבא" – יוצאות מחתרות או בוגרות הבריגדה היהודית בצבא הבריטי – והחלו להכשיר אותן בנהיגה, חובשות,
קשר וטבחות.
הבת חגית סיפרה: "במובן הזה היא הייתה פמיניסטית ואמרה ששום דבר בארץ אי אפשר יהיה לעשות בלי נשים. אבל היא גם לא חשבה שאישה שרוצה להוכיח את עצמה חייבת לרוץ מהר כמו גבר".
גידי אילת (90) מקיבוץ בית אלפא הכיר את ברוורמן מראשית ימי הפלמ"ח ומתקופת השומר הצעיר. גם הוא סיפר על אישה מרשימה מאוד: "היא תמיד בלטה בפעילותה החברתית, הביטחונית והפוליטית. בלטה בכישרונה ובלהיטותה עד ערוב ימיה".
על ימיה האחרונים סיפר אילת שעדיין נשמעה צלולה ונמרצת: "היא לקחה את מצבה באומץ ותמיד שמרה על החברויות שלה. מדובר באישה רבת פעלים ורבת סגולות טובות וחיוביות שהקרינה על כולם".
הנכדה שירה: "סבתא חיה את מה שהאמינה בו והיא האמינה בחיי צניעות. היא תמיד אמרה שמספיק לה מזרן כדי לישון על הרצפה. היא לא דיברה גבוהה-גבוהה. בניגוד למשל לאנשים אחרים בקיבוץ, שמדברים על סוציאליזם אבל משכירים דירות בשווייץ. מה שהיא אמרה – עשתה".
לפנייה לכתב/ת 
