הבעיה של אסיה: מיליארד סינים שלא מתרבים

משהו מוזר קורה בדרך אל חדר הלידות במזרח אסיה. ממשלות באזור, שמתאפיין באוכלוסיות עצומות, מוצאות את עצמן מתמודדות עם הצורך להגביר דווקא את הריבוי הטבי, בעיקר בקרב אוכלוסיות הנחשבות לאחראיות לצמיחה כלכלית.

• לטורים נוספים של טל רשף
  

מזה מאות בשנים מתאפיין אזור מזרח אסיה בילודה גבוהה, של משפחות עתירות צאצאים סביב שדות האורז. התופעות שריסנו לאורך השנים את גדילת האוכלוסייה היו סופות הטייפון, רעידות אדמה או שיטפונות בנהרות, אשר השמידו שדות והטביעו כפרים שלמים.

ניתן היה לצפות שהיום, בתחילת המאה ה-21, כאשר אזור זה של העולם נהנה מרמת שגשוג כלכלי שכמותה הוא טרם ידע, תגדל האוכלוסייה ותצמח, אך דווקא ההיפך מכך קורה. אין הדברים מתייחסים למדיניות הילד היחיד של סין, עצירת גידול האוכלוסייה במדינה המאוכלסת בעולם הנה תופעה ייחודית לה, שאינה מייצגת דבר מחוץ לגבולותיה. אנו עוסקים כאן בתופעה כלל מזרח אסייתית.

הראשונה שגילתה זאת הייתה סינגפור, המדינה הריכוזית האוטוקרטית והמשגשגת, שכבר לפני יותר מעשור יצאה במסעות עידוד הילודה. אם לדייק, ממשלת סינגפור יצאה במסע לעידוד הילודה בקרב השכבה הסוציו-אקונומית הגבוהה באוכלוסיה. במדינה הקטנה הזאת לא היה ועדיין אין קושי לעודד ילודה בקרב המהגרים ובני המיעוט ההודי, ובכלל בקרב השכבות העניות ומעטות ההשכלה באופן יחסי.

אך הסינים העשירים והמשכילים שבקרב אנשי סינגפור לא ממהרים להתחתן, וכשהם כבר מתחתנים הם מביאים ילד יחיד או שניים לכל היותר, מה שגורם להצטמקות המעמד האחראי לצמיחה הכלכלית של המדינה.

ראשי המדינה התמלאו דאגה כבר מהרגע בו זה התגלה. הסיכון היה ברור ונותר ברור: ילודה מועטה פירושה הזדקנות האוכלוסייה, בייחוד במדינה שבה רמת החיים מאפשרת תוחלת חיים גבוהה. אוכלוסיה מזדקנת מטילה על פחות ופחות צעירים את עול האכלתם של יותר ויותר קשישים, אוכלוסיה מזדקנת מקטינה את מספר הצעירים בתוך המגזרים הכלכליים, ולפיכך מקטינה את היזמות, החשיבה הרעננה ואת כל מה שמאפשר לכלכלה לצמוח ולהתפתח.

התגובה הייתה יצירתית ביותר, לאורך שנים ידעה סינגפור יוזמות שונות בכיוון של נישואין של בני המעמדות המשכילים, החל מסוכנויות שידוכים חינם על חשבון הממשלה, דרך בילויים רומנטיים לאקדמאים חינם אין כסף וכמובן תמריצים כלכליים. זה לא עזר, הצעירים שמחו לבלות על חשבון הממשלה אך לא מיהרו להתחתן ולהוליד צאצאים והילודה המשיכה להתמעט.

גם יפן גילתה זאת. מזה שנים, הילודה בארץ השמש העולה היא מן הנמוכות בעולם. האוכלוסייה מצטמקת ומזדקנת, והמומחים לדמוגרפיה טוענים כי על מנת לשמר את גודל האוכלוסייה שיעור הילודה צריך לעמוד על 2.1 ילדים לכל אישה, אך המשפחה היפנית הממוצעת היא בת 1.1 ילדים בלבד.

בכל מה שנוגע לאפקט הכלכלי הנזק כבר נעשה. יפן ידעה לאורך 20 השנים האחרונות את תופעת "השנים האבודות", שנים של סטגנציה כלכלית שנבעו מכך שהצמיחה הכלכלית הגיעה לתקרת זכוכית, אבל לא פחות מכך בגלל אבדן הרוח הסמוראית שאפיינה את הזינוק הכלכלי של שנות ה-50 וה-60. הזדקנות האוכלוסייה החלה לתת את אותותיה.

השפע והעיור גורמים לירידה בילודה

מדובר בתופעה כלכלית שבבסיסה עניין תרבותי, ככל הנראה. משפחות מרבות ללדת בעת היותן עניות, אך עם השגשוג יורדת הילודה באופן חד. יתכן והדבר נובע מההתמקדות בערכים של הרמוניה ושגשוג, הבאים על חשבון ההורות בעיתות של מירוץ כלכלי. גם התהוותן של ערי הענק מקשות על גידול ילדים. המעבר המהיר מן הכפר אל העיר מרחיק הורים מהסבים והסבתות שבאופן מסורתי לוקחים על עצמם חלק מעול גידול הילדים ומקלים בכך על ההורים.

מן הראוי לציין כי לא כל תרבות מגיבה לתהליך של צמיחה כלכלית ועיור באותו אופן. במדינות מערב אירופה נרשמה ירידה משמעותית בריבוי הטבעי, אך במדינות משגשגות אחרות דוגמת ארה"ב, ישראל והודו, לא הצטמצם גידול האוכלוסיה בתגובה להתגברות השפע.

אך במזרח אסיה זה קורה בכל מדינה משגשגת. באזורים המשגשגים של סין נרשמה תופעה מסקרנת שבה משפחות לא מעטות בערים הגדולות לא ממהרות אף להוליד את הילד היחידי שהחוק מאפשר להן להוליד. מדינות הילד היחיד לעתים מיותרת, שכן השינויים התרבותיים יעילים יותר מאשר החוק.

זה קורה גם בקוריאה (הדרומית כמובן). מאז תחילת שנות ה-80 של המאה שעברה הילודה שלה היא מתחת לקו ה-2.1 שאותו הזכרנו מקודם והמצב הולך ומחמיר והגיע בשנים מסוימות אף לשפל מדהים של מינוס 1.08. הממשלה בקוראיה עושה, כמו סינגפור, מאמצים בנושא זה, ובשנה שעברה היא רשמה הצלחה קלה במאמציה להגדיל את שיעור הילודה במדינה, והוא עלה מעט וטיפס עד ל-1.3.

רואה החשבון איציק יונה, בבלוג שלו, מעלה את הסברה כי היום יקר לגדל ילדים בקוריאה, ולכן המשפחה הממוצעת, הממוקדת בהגעה להצלחה, תעדיף לרכז את כל המאמץ הפיננסי בכוכב אחד שיגודל בתנאי הנסיך הקטן.

הסיכון הדמוגרפי והקושי הכלכלי שהוזכרו כאן ידועים היטב לממשלת קוריאה. היא מוציאה רישיונות ליבוא פועלים זרים, היא מעניקה תמיכה כספית בהוצאות לחינוך ילדים מתחת לגיל שלוש, מממנת הפריה חוץ גופית לזוגות עקרים, מקימה גני ילדים בתוך חברות המעסיקות מאות עובדים, ומעודדת גמישות בשעות העבודה להורים צעירים.

תופעה זאת תמשיך ותגבר, האוכלוסייה של הארצות שהוזכרו צפויה להצטמצם עוד ואולי אף תגיע לגדלים מסוכנים. במדינות בעלות אוכלוסיה מעורבת (למשל סינגפור) יעלה המשקל היחסי של מלאים והודים ככל שתעבורנה השנים, ומרבית המדינות הללו צפויות להיתקל בקשיים כלכליים מהסוג שבהם נתקלה יפן במהלך "השנים האבודות". עם הזמן, צפויים גם חלקים נרחבים בסין לסבול מהתופעה, אפילו אם יוסר חוק הילד היחיד. עם המשך השגשוג זה גם יגיע מן הסתם לווייטנאם ומיאנמר.

אלה מקרב מדינות אסיה שלא שייכות למעגל תרבות הטאו והקונפוציאניזם מבית היוצר הסיני ימשיכו מן הסתם להתרבות ולא יסבלו מכך. אולי לכך מתכוונים אלה שאומרים כי אומרים כי המאה הזאת היא "המאה הסינית", ואילו המאה שלאחריה תהיה "המאה ההודית - אינדונזית".

טל רשף יועץ ומרצה לתרבויות ועסקים במזרח אסיה , מנהל את פורום אסיה-ישראל לעסקים, מחבר הספר "המדריך הישראלי לעסקים בסין"