חמש מצלמות שבורות, ומיקרופון סגור
"עבורי, הציפייה מקולנוע שייצג את המדינה היא ההרס האמיתי ליצירה הקולנועית בישראל" - ערב טקס האוסקר, במאי "חמש מצלמות שבורות" גיא דוידי מכריז על תענית שתיקה מול תקשורת ישראלית שמושכת את סרטו לשיח הייצוג הלאומי
הקולנוען גיא דוידי נמצא בימים אלה בארצות הברית לרגל טקס האוסקר שיתקיים בלילה ראשון הקרוב בלוס אנג'לס, בו יהיה נוכח ביחד עם עימאד בורנאט הפלסטיני - שותפו ליצירת הסרט הדוקומנטרי "חמש מצלמות שבורות", שיתמודד על פסלון מוזהב בקטגוריה הדוקומנטרית. בעקבות העיסוק התקשורתי בשאלת הייצוג הלאומי של הסרט, הוא מכריז על תענית שתיקה. בטור אישי ל-ynet, הוא מסביר למה.
בימים האלו אני חושב על דפני ליף. אני זוכר כיצד התקשורת החלה למחוץ אותה, למחוק אותה, כתבים היו מסלפים את דבריה, ממציאים כותרות, מנסים לייצר תדמית שתדבוק בה, ואז להעצים דמויות משניות אחרות במקומה. הריסוק של דפני כדמות ציבורית סימל את ניסיון ריסוק התנועה החברתית.
אני זוכר כיצד חשבתי איך היא עוברת את התהליך הזה שמפרקים את דמותה? האם הכנות הפנימית שלה תצליח לנצח את האופן שבו כל העיתונאים והתקשורת מנסים לפרק את דמותה? עד כמה החברה בישראל התבגרה, ומבינה שרוב העיתונאים ואנשי-התקשורת הם בסך הכול הכלבים המאולפים לשמירה על הסדר הקיים.
עוד על "חמש מצלמות שבורות":
כמספר סיפורים אני מכיר בכוח האדיר שיש לסיפורים על חיינו. בכל תהליך יצירה יש מניפולציה. מעולם לא הכחשתי ש"חמש מצלמות שבורות" מציג נקודת מבט צנועה, וכמו כל נקודת מבט, יש להתבונן בה ללא שיפוט, אך בהבנה שהיא נקודת מבט. השקר הגדול ביותר של התקשורת היא ה"אוביקטיביות" וה"איזון" בשם הצגת הדברים, ב"שני הצדדים" הם לובשים את מסכת הצביעות של ההגינות והכנות.
כך התקשורת ה"מאוזנת" וה"אובייקטיבית" בישראל אחראית להזנה של תפיסות עולם מהצרות והבדלניות הקיימות בעולם. וכך לפעמים אתה נקלע בדרכם. אתה יכול ללהק את עצמך לתפקיד מסויים בחייך, אבל הכותבים והעורכים ינסו ללהק אותך מחדש. אני עד לתהליך הזה, בו ייצוגו של "חמש מצלמות שבורות" בתקשורת, וייצוגנו שלנו היוצרים עבר ליהוק מחודש.
נדמה שכל עוד הסרט היה הצלחה לא לאומית לאף אחד מאנשי התקשורת לא היתה מילה רעה. להיפך, הביקורות אימצו את הסרט ואותנו, כל עוד הוא נהייה יצוג של הביקורת העצמית של ישראל, הסיפור הזה עבר. אבל מרגע שהסרט התקבל לאוסקר החלו העורכים להביע מעורבות גדולה יותר באיך הסרט הזה ואנחנו נוצג לקהל. פתאום זה כבר לא משחק שאפשר להשאיר בידי העיתונאים.
הדבר הועצם, כשהובן שאנחנו לא משחקים את המשחק של הערבי והישראלי היפים שעובדים יחד, ושאני מוכן להיות מייצג של הישראלי היפה שמבקר את עצמו. ואז נכנסנו לאזור בו הסרט בפועל מאיים על מוסדות הכוח בחברה. ומאותו רגע, כל משפט שלנו אורגן באופן שמציג עמדה נוחה עבור הקהל.
לא יעזור כמה פעמים הודתי לשותפנו הישראלים, לקרן הקולנוע החדשה שתמכה, לפרויקט גרינהאוס שליווה אותנו במסירות מתחילת יצירת הפרויקט, או לערוץ 8 - פרטים אלו תמיד נעלמו באופן שיטתי מהראיונות, יצרו סיפור של הפניית עורף והתכחשות במקום שלא היה. יצירת סיפור הייצוגיות למשל הוא עוד דוגמא לסילוף - לא יעזור כמה הכנות ניתנו לעיתונאים לבדוק את כללי האקדמיה - הקובעים במפורש שהקטגוריה הדוקומנטרית באופן עובדתי איננה ייצוגית, ושהיוצרים אינם מייצגים את מדינתם - התקשורת החליטה שחובת הייצוגיות מוכלת עלינו בכל מקרה. העובדות לא יעצרו אותם בדרכם.
עבורי, הציפייה מקולנוע שייצג את המדינה היא ההרס האמיתי ליצירה הקולנועית בישראל, ועל מנת להיות הוגן עם חבריי היוצרים הישראלים, עליי לסלול את הדרך ולאמר: לא רק שאינני מייצג את המדינה - שום יוצר איננו צריך לייצג את מדינתו בשום מקום בעולם ובשום מצב.
גם אם עימאד ייבחר לייצג את פלסטין - צעד שהוא עשוי לעשות - עבורי, זה סימן למצוקה הרבה בו הוא נתון, מאחר ובפועל אין לו מדינה. חובתו וזכותו של כל יוצר להתבונן ממקום עצמאי במקום בו הוא חי. חובתה וזכותה של החברה לתמוך בתרבות וביצירה, גם כשהיא ביקורתית, ושלא למטרות ייצוג לאומני, שהוא סממן של התנוונות ודעיכה. תמיכה זו ממקום שמבין שיצירה היא קיום, התפתחות וריפוי עבור החברה.
הדבר הנוח היה לכולם, אם במאי "חמש מצלמות שבורות" היה אקטיביסט זועם ומתכחש לזהותו, אבל מה קורה כשהדימוי הזה פשוט לא נדבק? הבחירה של התקשורת להעמיד קולות אלטרנטיבים בעמדה של "פרובקטורים", כפי שעשו לדפני ליף, ולרבים אחרים היא אסטרטגייה שיושמה בעבר בהצלחה.
אך הדבר המאיים יותר מכל על הממסד והתקשורת הוא, שיותר ויותר קולות חדשים עולים: קולות שמסרבים לשחק את המשחק הזה; קולות עם עמדות ברורות המאיימות על הסדרים הקיימים, שאחראים למידה כה רבה של סבל; קולות שבו בעת מאמצים שפה חדשה שהיא מעצימה, תומכת ובונה - שפה אמיצה לומר אמת כואבת, אך ממקום שמכיר בסבל ובכאב שהם מנת חלקו של כל אדם, אך שאיננה מתבוססת בסבל ובכאב. היא איננה מנצלת אותם כדי להתמירן לכעס, לפחד ולשנאה כדרך ליצירת שליטה. זו שפה שמבינה שהשיפוט וההזדהויות השונות לא יכולות להציע מרחב של חיים מפותחים וטובים יותר.
עד שיהיה מקום לשפה הזאת בתקשורת נדמה שעדיפה השתיקה.
לפנייה לכתב/ת 
