רועי ניק: "אין לי בעיה שישוו אותי ליהודה לוי"
אחרי שהצטלם בעירום ב"אופוריה", רועי ניק עולה על מדים ב"רוק בקסבה", כחייל באינתיפאדה הראשונה. בראיון הוא מבטיח שהסרט "מציג את שני הצדדים", מודה שהוא ביישן וש"לדבר על סקס זה מביך", ומהלל את בן הדוד יהודה לוי: "השראה עבורי"
חייל ישראלי דוחף אמהות ערביות. אין לו ברירה, הן מפריעות לו לשמור על נער שהוא והחברים הרגע תפסו. אחרי שחבר ליחידה נהרג הוא צורח על ילדים שהוא יזיין אותם. כמה ימים אחר כך, על אותה עמדת תצפית, הוא הולך לקנות מהם חומוס.
זו המראה הלא נעימה שמציבה בפני הצופים הדמות של אקי ב"רוק בקסבה", אותו מגלם רועי ניק, שחזר לא מזמן מפסטיבל ברלין. בסרט של יריב הורוביץ' שהוקרן בפסטיבל מסגרת פנורמה מככבים לצד ניק, יון תומרקין, אנחל בונני, יותם ישי, יפתח רווה ועוד.
ניק, בן ה-21 משרת כיום בצה"ל בעצמו, אבל עם תחילת הצילומים ב-2010 היה לפני גיוס. "לא הכרתי את הסיטואציה של הסרט" הוא מספר בראיון שנערך לקראת יציאת הסרט לאקרנים. "זו חבורה שנקלעת לסיר לחץ, לכאוס שהם לא מבינים למה הוא טוב. זה התאים למצב שלי כשחקן צעיר שבא לשחק עם שחקנים הרבה יותר ותיקים ממנו, התנהלתי כמישהו שהכול חדש לו".
אבל למרות היותו בין הצעירים בצוות השחקנים, הוא מקבל נוכחות גדולה בסרט כחבר העצבני, נטול הרסן ביחידה. "רוב החיילים בסרט עושים מה שאומרים להם. הדמות שלי היתה צריכה ליצור דרמה, להיאבק בהם. כל הזמן חשבתי איך להוציא לנער אותם. יש הרבה סצנות של מכות שלא היו כתובות בכלל. שברתי דברים, ידעתי שאני הולך לצעוק, לקלל הרבה ולהיות חזק פיזית ומנטאלית".
את הדמות הלא שקטה של אקי הוא גם לקח איתו הביתה, "הייתי קצר עם אנשים. זה היה בקיץ, נתתי לחום וללחות לעצבן אותי. הייתי רגיש, פגיע, צרחתי כל הזמן, כאב לי הגרון, היו לי המון מכות יבשות".
למרות העבודה העצמית וההכנות, נתקל ניק גם בפני מצבים לא נעימים על הסט, כשבאחת הסצנות נדרש לצעוק על קבוצת אמהות ערביות. "הייתי צריך להיות נורא בוטה ולא נעים, ומדובר בשחקניות לא מקצועיות, הן היו נורא טוטאליות", הוא מסביר. "נוצרו מצבים שאני צריך לדחוף אותן וכאב לי הלב, הן בגיל של אמא שלי. ניסיתי לנטרל את עצמי, וזה היה לי מאוד קשה. אחר כך הלכתי אליהן ואמרתי שאני מצטער".
"רוק בקסבה" מציג סיפור אישי, בהשראת חוויותיו של הבמאי הורוביץ באינתיפאדה הראשונה. הסרט מציב חיילים צעירים וסמל שעומד להשתחרר על גג של בניין, אחרי שחברם ליחידה נהרג. הם על תקן משקיפים, שכלואים במצב לא נורמלי, ומנסים לשמור על שפיות. הסרט מציג את שני הצדדים, וניק אומר ש"מי שבא עם ראש פתוח לסרט הזה ימצא בו איזון מאוד גדול".
בכל זאת מדובר בנושא טעון פוליטית.
"מי שמחפש הצגה של צד כזה או אחר ימצא אותה בכל דבר. הרבה תגובות שקיבלנו בברלין אמרו שהסרט מאוד אובייקטיבי. אמרו לנו שהוא מייצג ברמה מאוד יפה וטובה את שני הצדדים למרות שקל להיות משוחדים כלפיו. כשיצאנו מההקרנה לחצו לי את היד אנשים מירדן. הסרט הוקרן בפני אוכלוסיות אוהדות יותר ופחות, וקיבלנו תגובות טובות, נטולות אגו".
אתה חושב שהסרט רלוונטי לחיילים היום?
"כן, עדיין אנשים הולכים לקסבה, עדיין יש יידוי אבנים ותאקלים בין חיילים לפלסטינים. החיכוך הפוליטי הזה אקטואלי לצערי גם היום. אני מקווה שחברים שלי - חלקם קרביים - יראו את הסרט ויזדהו איתו. קרוב משפחה שלי שמשרת ביחידה מובחרת ראה את 'רוק בקסבה', ואמר שזה חלום של כל קרבי לראות משהו כזה".
לצד הרלוונטיות של "רוק בקסבה" בכל הנוגע ללובשי המדים, יש לה מקור אקטואלי אחר מהכיוון האזרחי שלה, כפי שזיהו אפילו חדי העין בברלין שגילו ברשימת הקרדיטים של הסרט גם את דפני ליף, שהיתה חברה בצוות ההפקה. כל זה קרה לפני פרוץ המחאה החברתית בהובלתה. "היא היתה איתנו לאורך כל החזרות והצילומים", מספר ניק. "יכול להיות שעניין המהפכה התבשל אצלה במהלך הצילומים. כמה חודשים אחר כך, שמעתי את השם שלה בטלוויזיה".
"אני מאוד ביישן"
עוד לפני גיוסו, ניק הספיק לעשות לא מעט כשחקן צעיר. הוא התחיל לשחק כבר בגיל 15 בלהקת "על הבמה", והמשיך לתיאטרון הרצליה ולהפקות מקור טלוויזיונית ביניהן "חיים אחרים" לצדו של עוז זהבי, ו"סרוגים" בהם גילם דמות של נער דתי. מאוחר יותר לוהק ל"2.3 בשבוע" ול"אופוריה" המדוברת. בנוסף להכל, ניק גם מנגן ושר, אבל מבהיר "אני לא זמר. עם מוזיקה אני עושה דברים בצורה אינטואיטיבית, בלי לחשוב יותר מדי. אני לא ממהר".
הכיוון הברור של ניק בדרך לקריירת משחק סומנה לדבריו כבר בתיכון. "מורי התיאטרון היו ממש הפסיכולוגים שלי", הוא מצהיר. "אני עדיין בקשר איתם, מתייעץ איתם המון, ואנחנו עובדים ויוצרים יחד. אני מאוד מתוסבך, מופנם, רוצה מצד אחד להיות אהוב על ידי כולם, ומצד שני לרצות לא להתחשב בזה. הייתי מסוגל לשתוק שבועיים ולא לדבר מצד אחד, ואז להתפרץ מצד שני. הם הצליחו להוציא אותי מזה, התיאטרון הוא המפלט שלי".
למרות שהוא מצהיר על עצמו כמופנם, ב"אופוריה" ניק מגלם את דמותו המוחצנת של אלקנה, שמסתובב כמעט כל הזמן בעירום חלקי, ומשמיע מונולוגים על מיניות ועל החיים. ניק מודע לתשומת הלב שדמויות מהסוג הזה מושכות. "אני מגלם דמויות כאלו די הרבה בזמן האחרון. למזלי הגעתי לסדרות מאוד איכותיות. על הסט ביקשתי שיהיו רכים איתי, כי יש שם סצנות מאוד קשות, ובתור ילד, אני לא אחד שהיה הולך עירום. אני מאוד ביישן".
הביישנות של ניק צפה כשהוא נדרש לצילום סצנות העירום ב"אופוריה". הפתרון שסיפקו לו אנשי צוות ההפקה היה מגן ביצים עם חוטיני שקוף - וזה כל מה שהיה לו להסתתר מאחוריו. "חברי הצוות היו מאוד טובים איתי, מאוד מכבדים ונתנו מקום לבושה. ידעו שזו נקודה רגישה, במיוחד לבחורים שעוד לא שלמים עם עצמם", הוא אומר.
אז איך התמודדות עם דרישות התפקיד?
"רציתי לאתגר את עצמי, להראות שגם אם אני לא נראה מושלם זה לא משנה, כי אני לגמרי מתחבר לזה. רציתי להוכיח שכשחקן אני יכול לגלם נער דתי, וגם מהצד השני לאנוס, להיות עירום, וגם לעשות שעווה בחזה, אם צריך ואם זה מעניין אותי. מכיוון שזה עניין אותי, אז עשיתי את זה".
למרות הביישנות, ניק מוצא גם נקודות השקה בינו לבין אלקנה. "אני מזדהה עם היכולת לעשות מה שבא לי", הוא אומר. "אני מדבר על עירום, ועל סקס שזה מביך אותי באופן אישי. אני מסתובב עם בחורות מול המסך, למרות שיש לי חברה, ועושה דברים שהם רחוקים ממני. זה היה אתגר. אני מתחבר למקום של לעשות ולהגיד מה שבא לך, להיות משוחרר וטבעי. אלקנה גם נהנתן, וגם אוהב לתת מעצמו ולעזור".
אתה חושב שאופוריה מייצגת את הנוער כיום?
"כן. זו בחירה אמנותית לקחת את זה למקום הקיצוני שהסדרה מראה. אני חושב שאם הסדרה הייתה מעוצבת ומצולמת בצורה אותנטית, ונראית יותר מציאותית, ולא כמו שהיא, זה היה מזעזע פי שתיים", אומר ניק, שמשתתף גם בסרט "שש פעמים" של יונתן גורפינקל ורונה סגל, שעוסק בנושא דומים, ומגולל את סיפורה של נערה שמוצאת עצמה מנוצלת מינית על ידי קבוצת נערים.
"הסדרה 'אופוריה' מאוד ציורית ואפילו מייפה את המציאות, שהיא הרבה יותר קשה, ואם הורים היו יודעים אותה, הם היו מזדעזעים עוד יותר. זה כמו לראות טראש ב-HD. אתה רואה את הגועל, בצורה חדה. יש בה ניגוד מאוד יפה. היוצרים יכלו בקלות לעשות סדרה 'אמינה', אבל הם בחרו ללכת למקום עמוק יותר".
מהצד השני של מנעד הדמויות שלו, ניק גילם דמויות של דתיים צעירים ב"סרוגים" ו"חיים אחרים", ונראה שלזה הוא מתחבר אפילו יותר. "אני בא מבית מסורתי ויש לי דודים דתיים", הוא מספר, "תמיד היתה לי זיקה למקום הזה, אבל אני עצלן, הלוואי שיכולתי יותר. עולם התורה מאוד עשיר ומלא בסיפורים, ואני חושב שלרוב הדתיים יש שלווה וצניעות בהתנהלות שמובילה אותם".
"יהודה לוי הוא מקור להשראה עבורי"
ואם במשפחה עסקינן, אי אפשר להתעלם מבן הדוד יהודה לוי. "הוא בן אדם מדהים", מעיד ניק, "הוא כל כך מפרגן ומכבד. אומרים ששחקן חכם לא צריך לתת טיפים והערות, אם זה לא מתבקש. כנראה שהוא הרגיש שזה לא מתבקש, ואני לא צריך את זה, כי אני יודע שיש לי אותו כשאני זקוק לו.
"יהודה מהווה מקור השראה לא רק אצלי, אלא אצל רוב השחקנים שאני מכיר. הדבר היפה בו הוא שאנשים שמכירים אותו מדברים על איך הוא מתייחס יפה לאנשים. זה מקור השראה גדול הרבה יותר עבורי מאשר המקומות אליו הוא הגיע מבחינת משחק - הדרך ארץ והכבוד שהוא רוחש. אין לי בעיה שיעשו השוואה בינינו".
אתה יודע שמתייחסים אליך כאל הבטחה גדולה.
"אני יודע שגם אם ההצלחה מגיעה, חודש אחר כך היא עלולה להיגמר. אתה צריך לשמור על עצמך ולכוון את עצמך למקומות הנכונים, כי זה יכול להפיל ולרסק אותך. גם עבור ילד שהרגע קיבל סדרה בתפקיד מצליח, ואחרי חודשיים שוכחים ממנו, זה קשה".
