טרה עוברת לדרום: העובדים יחפשו עבודה בגיל 50
רבים מעובדי מפעל טרה בת"א כבר יכלו להריח את הפנסיה מתקרבת, כשלפתע נדרשו להכריע אם לעבור עם המפעל לדרום, לפרוש עם פנסיה מוקטנת או לעבור הסבה מקצועית. "ההרגשה היא שזורקים אדם באמצע המדבר". עובדים שבחרו באופצייה השלישית מספרים איך זה לפצוח בקריירה חדשה באמצע החיים
מפעל מחלבות טרה עומד ברחוב יגאל אלון בתל אביב מזה 70 שנה. עובדי המחלבה הוותיקים רק רצו להגיע לפנסיה בשלום, אך גילו שהעבודה ברחה להם בין האצבעות: בשנה האחרונה החלה העתקת במפעל לנתיבות והם נאלצו לקבל את ההכרעה הקשה - האם לקרוע את המשפחה מחייהם במרכז הארץ, לנסוע מדי יום כמה שעות הלוך וחזור עד למיקום החדש של המפעל בדרום, או להתפטר.
"יש לי שלושה ילדים, שניים לומדים בתל אביב ואחד משרת בצבא, ולאשתי יש עבודה טובה כבר שנים רבות, כאחות מיילדת בבית החולים איכילוב", מספר חיים גלבוע (52), נשוי ואב לשלושה ילדים, שעובד בטרה כבר 20 שנה ונאלץ לעמוד בפני ההחלטה הכואבת. "אני גם לא רואה את עצמי נוסע מדי יום, זה מתיש. כאחד שהתגורר במשך 20 שנה במרחק 4 ק"מ מהעבודה, אני לא אסע פתאום 100 ק"מ כל יום לכל כיוון. היה ברור לי שאני לא עובר".
חלום הפרישה לגמלאות מתרחק
מחלבת טרה בתל אביב, ממוקמת באתר המקורי בו נוסדה בנחלת יצחק בשנת 1942, על ידי שבעה רפתנים תושבי השכונה. כבר בשנת 2004 הוחלט להעתיק את המחלבה דרומה, אך הדבר התעכב סביב בקשת סיוע שהוגשה לתמ"ת. לבסוף אישרה הממשלה ב-2009, סיוע של מיליוני שקלים להעברת המחלבה לפארק התעשיות נעם.
במסגרת מעבר זה, שהחל להתבצע בשלבים וטרם הושלם, ניתנה ל-350 העובדים אפשרות לעבור עם המפעל דרומה באמצעות קבלת סיוע במעבר דירה או בהסעות יומיומיות הלוך ושוב. לחילופין ניתנה האפשרות לסיים את התפקיד ולקבל פיצויים. עד כה התפטרו למעלה מ-100 עובדים, חלקם כבר קרובים לגיל הפרישה, בשלב בו נהוג לחלום על המנוחה על זרי הדפנה. במקום זאת, הם נפלטו לשוק עם בעיה קשה של תעסוקת מבוגרים וחוסר הערכה לניסיון שצברו.
אך יש גם קרן אור קטנה: כ-15 מהעובדים שלא ימשיכו את עבודתם במקום, מקבלים בימים אלה סיוע בביצוע הסבה מקצועית מהקרן לשיקום "מעגלים", שמממנת עבורם הכשרות וקורסים.הקרן, שפועלת תחת משרד התמ"ת, ההסתדרות החדשה ולשכת התאום של הארגונים הכלכליים, מתמקדת בדרך כלל בביצוע הסבות מקצועיות לעובדים שחוקים במגזר הפרטי, המעוניינים לשנות את תחום עיסוקם בתוך הארגון.
עם זאת במקרה של טרה - מדובר בעובדים שייאלצו לפצוח בקריירה חדשה. כך למשל מכונאים, עובדי שינוע, חשמלאים, מפעילי מכונות, עובדי פס ייצור ועובדים באריזה, משתתפים או עתידים להשתתף בקורסים דוגמת תחזוקת מחשבים, עריכת וידאו, ניהול מחסן ממוחשב או מורי נהיגה. שוחחנו עם חלק מהעובדים ושמענו על הקשיים והאתגרים שניצבים בפני מי שנאלץ לפצוח בקריירה חדשה באמצע החיים.
בן 54: "אני לא בדיכאון, אין מה לעשות"
יוסף-חיים מדעי שוחח עימנו ביום בו קיבל את מכתב הפיטורים. אף שהעובדים התבשרו על המעבר המתוכנן מראש, הדבר לא ממש הקל על הטלטלה באמצע החיים. "ההרגשה היא שזורקים אדם באמצע המדבר והוא לא יודע איפה הוא נמצא", הוא מתאר.
מדעי בן 54, נשוי, אב לשתי בנות בשנות העשרים לחייהן וסב לשלושה נכדים. במחלבה עבד כ-22 שנים בשינוע, והניח שיעבוד בה עד שיפרוש לפנסיה, אפילו כשהדיבורים על המעבר נעשו מוחשיים. "לא תיארתי לעצמי שאעמוד במצב כזה", הוא אומר. "אם הייתי יודע שהמפעל יעבור בשלב מסוים, הייתי חושב על כיוון אחר".
מדעי לא שקל בכלל לעבור עם המפעל לדרום, בעיקר לאור העובדה שאימו גרה בסמוך אליהם ושאשתו עובדת כעוזרת גננת במושב ברקת בו הם מתגוררים. "כל המשפחה והחיים שלנו נמצאים פה" הוא אומר. "גם לא משתלם לעבור את הנסיעות האלה מדי יום - חברים שלי נוסעים שעתיים לכל כיוון ונמצאים בעבודה 12 שעות, כלומר אין להם חיים".
במקום זאת, הוא עתיד לצאת בחודש יוני לקורס לימודי ערב של תחבורה ציבורית במימון הקרן, במסגרתו ילמד נהיגה על אוטובוס. עד שיתחיל הקורס, בעוד חצי שנה, מדעי מביע אמנם חשש מחוסר ודאות כלכלית, אך מקווה למצוא עבודה אחרת בינתיים. "אני לא בדיכאון. אין מה לעשות, זה מה שיש ואני מקווה שהכל יהיה בסדר".
מדעי מוסיף כי שאיפתו האמיתית בתום הקורס היא לעבוד כנהג שמסיע בעלי מוגבלויות, זאת לאחר ששמע על הסיפוק שחווה חבר שעובד בתחום. "אין הרבה אפשרויות בגילי", הוא מתוודה. "חשבתי לעסוק בתחום של תחבורה ציבורית, אבל החלום האמיתי שלי הוא לעסוק בהסעה של אנשים מוגבלים ואני מקווה שזה יתממש".
9 שנים לפני הפנסיה - קורס הסבה מקצועית
לב בן ה-58, שעובד במחלבה כמעט 30 שנה, מתגורר עם אשתו ושני בניו בנתניה. השינויים תפסו אותו כ-9 שנים בלבד לפני הפרישה לפנסיה. הוא הנדסאי חשמל במקצועו ומאז החל לעבוד במקום ב-1985, מילא שורה של תפקידים, בהם חשמלאי, מפעיל מכונה וטכנאי בקרה, עד לתפקידו הנוכחי כאחראי תוכנת הניהול SAP.
לב כבר למוד מאבקי הישרדות לאחר שהתמודד בעבר עם מחלת הסרטן. בעקבות זאת הוא עובד ב-12 השנה האחרונות בחצי משרה, 4 שעות ביום. ניכר כי הזעזועים שנגרמו לאחרונה בחייו, בשילוב התנאים המיוחדים שנגזרים ממחלתו, מטרידים אותו מאוד. "אני לא יודע מה יהיה", הוא אומר. "אם הייתי בטוח שאמצא עבודה אז הייתי רגוע, אבל זה מצב קשה - נופלים עליך דברים פתאום באמצע החיים ואתה לא יודע למה לצפות".
לב מסביר כי מעבר בכלל לא עלה על הפרק, שכן אשתו עובדת בבית-ספר בעיר, בן אחד משרת בבסיס במרכז והשני סטודנט בצפון. גם נסיעות לא נלקחו לדבריו בחשבון בשל מצבו הרפואי. בינתיים הוא ממתין מדי יום בחשש לפיטורים הצפויים. "אני לא יודע עוד כמה זמן יחזיקו אותי שם, יכול להיות שיסיימו את המעבר עד הקיץ".
תחילה ביקש לצאת לפנסיה מוקדמת, אך גילה שיקבל מעט מאוד כסף. גם הפיצויים שהוא עתיד לקבל לא יספיקו לדבריו, כך שלא נותרה לו ברירה פרט למציאת עבודה חדשה. כשפגש בקורסים שמציעה הקרן, החליט לערוך הסבה מקצועית ובימים אלה הוא ממתין לפרטים סופיים בדבר קורס מחסן ממוחשב שעתיד להתקיים במכללת רופין.
"יש לי משפחה, ילדים שצריכים ללמוד והתחייבויות, אני לא בן אדם בריא וכל הדברים האלה הצטברו ביחד", הוא מסביר. "כשהציעו לי לצאת לקורס החלטתי לנסות, זה עדיף מאשר לעבוד עכשיו במחשבים. אם הייתי צעיר לא הייתי חושב על זה, הייתי בוחר במקצוע שלי".
לב מספר גם על עמיתים שהחליטו להישאר לעבוד במפעל, מחשש שלא ימצאו עבודה במקצוע שלהם. "אנחנו לא הופכים ליותר צעירים", הוא מסביר. "אנשים בגילי כבר חושבים שלא ייקחו אותם לעבודה ולא רוצים שוב להתחיל מההתחלה ולעבוד כפועלים, בעבודה פיזית קשה".
עם זאת, בינתיים הוא מעיד כי אינו נושם לרווחה עדין, לאחר שחווה כבר ביטולים של קורסים שהיה אמור להשתתף בהם. לב גם מביע חשש כי אם לא יצא לקורס לפני פיטוריו – הוא לא יוכל להשתתף בו, שכן תמיכת הקרן ניתנת רק לאנשים במעגל העבודה - אולם יו"ר הקרן יפה ויגודסקי, מבהירה שכל מי שהחל בתהליך ייקלט בקורס, גם אם סיים את עבודתו.
"זה שינוי קשה מבחינה פסיכולוגית"
גם חיים גלבוע, שמוזכר בתחילת הכתבה, ממשיך בעבודתו כטכנאי ומכונאי במחלקת פיסטור, עד שהפונקציה הזאת תועבר גם היא לדרום. "למרות שהכנתי את עצמי, זה שינוי קשה מבחינה פסיכולוגית", הוא מספר. "אם המפעל לא היה עובר, לא היתה לי סיבה לעזוב. אני אוהב את העבודה שלי ואני חושב שאני גם טוב בה. הלוואי שהמפעל היה ממשיך לעבוד כאן, אך אין מה לעשות - זה לא תלוי בי ולא רלוונטי".
גלבוע החליט כאמור לוותר אף הוא על המעבר בשל המרחק הגיאוגרפי. "כשהחלטתי שאני לא עובר והתחלתי לתהות לגבי העתיד שלי, קרן מעגלים בדיוק הציעו לי לפצוח בקריירה חדשה ולקחתי את ההזדמנות". ואכן, לפני כחודשיים הוא החל קורס תחזוקת מחשבים אישיים ורשתות תקשורת בג'ון ברייס, שמתקיים פעמים בשבוע בשעות הערב ושבמסגרתו הוא לומד למעשה לתקן מחשבים.
גלבוע מעיד כי בחר בתחום הכי קרוב אליו מבין הקורסים שהוצעו, אך מודה כי עליו להתמודד כעת עם שפה ועולם מונחים חדש וזר. "יש המון חומר תיאורטי", הוא מעיד. "קשה להתחרות עם חלק מהמשתתפים, מכיוון שהם מכירים את החומר ורק צריכים את ההסמכה, בעוד שאני נמצא איפה שהוא באמצע - טיפלתי לפני כן במחשבים, אך לא בצורה מקצועית".
גם בתום ההכשרה מצפים לו גם אתגרים לא קטנים, כשיחל לחפש עבודה בתחום. הקרן אמנם אמרה כי תנסה לסייע לבוגרים להשתלב במקומות עבודה, אך אין הבטחה שתצליח. גלבוע מצידו מכיר בקשיים הללו, אך גם מביע אופטימיות.
"נכון, לא קל לעשות שינוי של 180 מעלות בחיים אחרי כל כך הרבה שנים, אבל ממשיכים" הוא אומר. "יש המון חאפרים בשוק, שמתקנים ללא הסמכה וללא ידע מקצועי. אני מקווה להשתלב בחברה בתחום, לצבור ניסיון ואולי אפילו לפתוח עסק עצמאי בהמשך. אז אני לא אצא לפנסיה, אבל אמשיך לתפקד. יהיה לי קשה, אבל אבל אני בן אדם אופטימי ומאמין שאצליח".
מהי קרן מעגלים?
יפה ויגודסקי, לשעבר מנכ"לית הטלוויזיה החינוכית וכיום יו"ר הקרן, כי הם אינם מתחייבים למצוא עבודה למשתתפי ההכשרות בסיומן, אך עומדת על כך שזה מגדיל את סיכויי השתלבותם של העובדים מחדש בשוק העבודה.
הקרן לשיקום מעגלים הוקמה בנובמבר 2011, בהמשך להחלטה להעלות את גיל הפרישה. לשם הפעלתה התחייבה הממשלה להקצות כ-60 מיליון שקל מדי שנה למשך 10 שנים. עם זאת, ויגודסקי מדגישה כי פעילותם מתמקדת באנשים ממעגל העבודה שחשים שחוקים במקצוע ומעוניינים לעבור שדרוג למקצוע חדש בתוך הארגון.
ההכשרות המקצועית שמממנת הקרן פתוחות רק לבעלי מקצועות שוחקים בהמגזר הפרטי מגיל 50 עד שנתיים לפני הפנסיה (65 לגברים ו-60 לנשים). הקרן מספקת מימון להכשרה ודמי קיום במהלכה, שעל מנת לקבלם יש לעמוד בשניים מתוך מספר קריטריונים, למשל ענפים מסוימים במשק כמו בנייה, חקלאות ותובלה. מורים לעומת זאת, שגם מקצועם נחשב לשוחק, לא נהנים מההסכם בגלל שהם עובדי המגזר הציבורי.
בסך הכל משתתפים בקורסים כיום כ-1,000 איש לדברי ויגודסקי, רובם המכריע לשם השמה מחודשת בתוך הארגון שבהם הם כבר עובדים. כך למשל קבוצות של חדרניות ברשת ישרוטל עוברות בימים אלה קורס קוסמטיקאיות מקיף בתומו יוכלו לעבוד ברשת או באופן פרטי, קבוצת מכונאי רכב מאגד מקבלת הכשרה כמנעולנים, קבוצת סבלים סיימה הכשרה בתוכנת ניהול מחסן ממוחשבת ושודרגה בארגון למחסנאים ועובדות סיעוד שעברו קורס שפים.
ויגודסקי מוסיפה כי עיקר העבודה מתבצעת אל מול המעסיקים, שאמורים לאשר את יציאת העובד ללימודים כך שיוכל לעבור הסבה ולהתקדם בארגון או לעבור תפקיד. עם זאת היא מזמינה עובדים בודדים שעונים על הקריטריונים של עובדים שחוקים, לפנות אל הקרן, על מנת שזו תפנה אל המעסיק ותבקשו ממנו להוציא את העובד ללימודים. בנוסף, הקרן גם מציעה לחלק מהעובדים מסלול פרישה מוקדמת.
לפנייה לכתב/ת 
