13 שנה ואינתיפאדה: מעגל דמים ישראלי-פלסטיני
שני אירועים נקודתיים - תאונת דרכים ועליית שרון להר הבית - סומנו בעבר כחומר הנפץ שהצית מחאה פלסטינית דרמטית. בעוד רבים עוסקים באפשרות הולדתה של אינתיפאדה שלישית, השטח המתחמם כבר סיפק אירועים נפיצים דומים. שלוש תחנות בזמן, ותקווה אחת להפקת לקחים
1987. 2000. 2013? תאונת דרכים בין משאית לשני טנדרים, אירוע שגרתי באופן יחסי, נחשבת כיום לנקודת הציון שפתחה את האינתיפאדה הראשונה. 13 שנה לאחר מכן, הוליד סיור פוליטי בהר הבית מחאה פלסטינית נוספת, ומוגדר עד היום כחומר הנפץ שהצית את האינתיפאדה השנייה.
עוד בערוץ החדשות של ynet:
אנשי סוף היום בשוק אשדוד: "אני לא מתבייש"
תאונת ענק במסלול מרוצים אמריקני. צפו
במבט לאחור, שמתבסס על הערכות וניתוחים רבים, שני המקרים לא היו אלא "ניצול הזדמנות" לפרוץ ההתקוממות העממית. בכפוף לכך, נראה כי אירועי הימים האחרונים, 13 שנה לאחר אינתיפאדת אל-אקצה - שביתת הרעב של העצירים הפלסטינים, העימותים הרבים בשטח, פציעת מפגין, הוצאת רסיסי כדור חי מגופו למרות הכחשות ישראליות ומותו בכלא מגידו של אסיר פלסטיני - מספקים אינספור סיטואציות דומות. האינתיפאדה השלישית, כך נדמה, אינה זקוקה לחומר בעירה.
האינתיפאדה הראשונה: "לא מדובר במרי אזרחי"
ב-8 בדצמבר 1987 פגעה משאית שבה נהג ישראלי בשני טנדרים שהסיעו פועלים פלסטינים באזור התעשייה ארז. ארבעה פועלים נהרגו ושבעה נפצעו. שעות לאחר התאונה, נפוצו שמועות כי היא הייתה מכוונת. למחרת יצאו אלפים מתושבי מחנה הפליטים ג'בליה ברצועה להפגנות, והן התפשטו במהרה לכל רצועת עזה וליהודה ושומרון. האינתיפאדה הראשונה החלה.
ביומה הראשון נהרגו שני צעירים ממחנה הפליטים ג'בליה ו-16 נפצעו מירי חיילי צה"ל, שהותקפו באבנים ובבקבוקי תבערה על ידי ההמון המשולהב. באוניברסיטת עזה הושלכו אבנים לעבר החיילים והובערו צמיגים, כשמדי פעם נשמעה הקריאה "איטבח אל יהוד". אלוף פיקוד הדרום יצחק מרדכי הביע תקווה כי השקט יחזור במהרה. "אני מקווה שלא ייווצר עוד צורך לפתוח באש לעבר מפרי סדר שמנסים לפגוע בחיילי צה"ל", אמר אז.
למחרת התפשטו המהומות גם ליהודה ושומרון. בשכם נהרג פלסטיני מירי צה"ל, במהלך התפרעות אלימה במרכז העיר. כוחות גדולים של צבא ומשטרה הוזעקו למקום בניסיון להשליט סדר. כשנכשלו, החלו בירי כדורי גומי ופצצות גז. במהלך ההתפרעות נפצע קצין צה"ל ממטיל ברזל שהושלך לעברו. כוח נוסף חילץ עצמו תוך כדי ירי לעבר המפגינים.
המהומות התקרבו גם לירושלים. במחנה הפליטים קלנדיה, צפונית לבירה, נהרג צעיר ערבי ו-23 נפצעו לאחר שעשרות רעולי פנים יידו אבנים ובקבוקים לעבר מכוניות שחלפו בכביש ירושלים-רמאללה.
בסוף השבוע הראשון למחאה נהרגו עוד שלושה פלסטינים ברחבי הגדה. אלוף פיקוד המרכז, עמרם מצנע, ניהל שיחות עם ראש העיר שכם ועם מנהיגים פלסטינים נוספים כדי לנסות להרגיע את הרוחות. הרמטכ"ל דן שומרון הגיע לרצועת עזה כדי לעקוב מקרוב אחר הפעילות. מנהיג אש"ף, יאסר ערפאת, קרא לתושבים לשבות. בכלי התקשורת הערביים הסבירו כי מדובר באירועים "החמורים ביותר בשטחים מאז 67'".
בצה"ל העריכו כי המהומות ידעכו. "על פי האירועים בשטח, הדיווחים והחומר המודיעיני - לא מדובר במרי אזרחי ואין סימנים ליד מכוונת", נקבע בהערכת מצב, שגרסה גם כי זרועות הביטחון שולטות במצב וכי מדובר בגל הפרות סדר חולף.
ראש הממשלה יצחק שמיר העריך גם הוא כי השטח יירגע. "מרבית האוכלוסייה מעוניינת בסדר הציבורי, אך נחשפת לטרור של מעטים. צה"ל ממשיך להיאבק בהצלחה בטרור תוך שליטה במצב, ובניגוד לתיאורים שיש בהם ניפוח".
ההערכות התבררו כמוטעות. האנתיפאדה - שבה נהרגו עשרות ישראלים ומאות פלסטינים - החלה לדעוך רק בשנת 1991, בעקבות שילוב תהליכים - פעולות כוחות הביטחון ופגיעה כלכלית בפלסטינים. הסכם אוסלו ב-1993 שם קץ באופן סופי להתקוממות.
האינתיפאדה השנייה: "להודיע שניצחנו ולהמשיך הלאה"
ב-29 בספטמבר 2000, זמן קצר לאחר כישלון שיחות קמפ דייוויד בין אהוד ברק ליאסר ערפאת, החליט אריאל שרון, אז יו"ר האופוזיציה, לסייר במתחם הר הבית. הביקור הצית גל אלימות שסחף עמו גם את ערביי ישראל ופתח בשטח את מה שהוגדר לימים כ"אינתיפאדת אל-אקצה". שבועיים אחרי עליית שרון להר הבית רצח המון פלסטיני שני חיילי מילואים, יוסי אברהמי וואדים נורז'יץ. גופותיהם הושחתו וה"לינץ' ברמאללה" הפך לאחת מנקודות הציון המרכזיות של האינתפיאדה השנייה.
במהלך ההתקוממות, יזמו הפלסטינים אלפי תקריות אלימות. עד סוף ספטמבר 2004, הם הוציאו לפועל 138 פיגועי התאבדות ששיבשו בצורה קיצונית את אורח החיים בישראל וגבו מספר רב של קורבנות, בעיקר בקרב אזרחים. תגובת ישראל כללה פעולות נקודתיות בשטחי הפלסטינים, חיסולים רבים, ולבסוף כיבוש מחודש של רוב שטחי יהודה ושומרון, במסגרת מבצע "חומת מגן". הקמת גדר ההפרדה הוגדרה אף היא כצעד מנע במסגרת המאבק בטרור.
"אני מתאר לעצמי שבסיפור הפלסטיני הם יתייחסו לתקופה הזו כתקופה הירואית באתוס שלהם, כפי שהמצרים חוגגים
את מלחמת יום הכיפורים", אמר ביולי 2003 הרמטכ"ל דאז, משה יעלון. "אז בסיפור שלהם הם ניצחו. בסיפור שלנו אנחנו ניצחנו. אנחנו צריכים כרגע, לאור זה שהחברה הישראלית עמדה במבחן וצה"ל עמד ונלחם בטרור בגבורה, להודיע שאנחנו ניצחנו ולהמשיך הלאה".
על פי נתוני דובר צה"ל, עד ל-27 בספטמבר 2005 נהרגו כתוצאה מפעולות הפלסטינים 1,064 אזרחים ישראלים (מהם 319 אנשי כוחות הביטחון) ונפצעו 7,462 נוספים (מהם 2,430 אנשי כוחות הביטחון). ארגון "בצלם" מנה 3,315 פלסטינים הרוגים מאש כוחות הביטחון הישראליים, ו"הסהר האדום" הפלסטיני דיווח על כ-30 אלף פלסטינים פצועים בתקופה זו.
לפנייה לכתב/ת 
