בריון במסווה של רקדן / טור
גילי מוסינזון תמיד ישכנע אתכם למה המותקפים הם התוקפנים והוא הקורבן. כדורסלן בינוני, פרובוקטור גדול ופילוסוף קטן. מליניאק ברביעי
גילי מוסינזון הוא איש מסוכן. מסוכן כי הוא בריון במסווה של רקדן. פרובוקטור באצטלה של הוגה דעות. הדימוי עלול להטעות, כי מומחיותו היא התעלקות על אנשים, בדרך כלל השקטים והחביבים שביניהם. לאחר שמוציא אותם משלוותם, הוא ממנף את התגובה האינסטינקטיבית שלהם למתקפת נגד, ולובש שוב את גלימת הפילוסוף בשקל תשעים ותשע. בעברית המהוקצעת שלו הוא ישכנע אתכם למה המותקפים הם התוקפנים והוא הקורבן. כדורסלן בינוני שעושה הרבה רעש.
עוד ב-ynet ספורט:
- עבודות שירות לאוהד בית"ר ששרף את הרכב של אבו סובחי
- רמת השרון: פרננדס ניסה לתקוף את קצב
- ג'ון פנטסיל התמוטט, חשש שניסה להתאבד
- חשש באופ"א: איצטדיון טדי לא יהיה מוכן ליורו הצעירות
כמה שעות לאחר שהעיף כדור לראשו של מאמן הפועל ירושלים שרון דרוקר, חזר אתמול הריטואל הקבוע. מוסינזון הקורבן שלח מכתב תלונה לארגון המאמנים נגד דרוקר התוקפן. אילו נערך סקר בין מאמני ושחקני ליגת על, שני מאמנים היו מקבלים את הציון הגבוה בהתנהגות: שרון דרוקר ובראד גרינברג. אם תרצו, שני היורמים של הליגה.
את שרון אני מכיר רק 33 שנה, מאז שהיה פליימייקר בנבחרת הנוער שאימנתי ב־1980. בראד גרינברג הוא אדם שקול ושקט, שלעתים נדירות מרים את קולו או מוחה על שיפוט. גם אתמול בבוקר, בראיון לניב רסקין בגל"צ, המשיך מוסינזון להציג את דרוקר כמי שתקף אותו (גילגל לעברו את הכדור) ואת עצמו כקורבן (הרגשתי שאני מותקף, לא הטחתי את הכדור בראשו, רק זרקתי בקשת, אבל המשקפיים שלו נשארו במקום).
למען הסר ספק, דו"ח השיפוט קובע: "גילי מוסינזון העיף את הכדור בעוצמה לפרצופו
של דרוקר במטרה מכוונת לפגוע בו". במשחק נגד מכבי חיפה הוא רדף פעמיים אחרי שחקני היריבה שרצו לבד לסל, וניסה לחסום אותם בקפיצת קונג־פו. שתי עבירות לא ספורטיביות שנשרקו נגדו שלחו אותו לחדר ההלבשה. בדרך הוא עוד הספיק להתנפל על בראד גרינברג, שניסה למחות על סיכון הבריאות של שחקניו.
על האירועים ההם אין מלחמת גרסאות, כולם ראו אותם בשידור ישיר. לכן להציג את גרינברג כתוקפן זה כמו להאשים את האפיפיור בביגמיה. ואם זה לא מספיק, במשחק הראשון שלו באשקלון נגד הפועל ת"א, מוסינזון השיג שיא גינס: 5 עבירות ב־3:15 דקות, כשהרביעית והחמישית היו מכוונות.
לאוהד אשקלוני שכתב בדף הפייסבוק של מוסינזון שהוא מתבייש שבקבוצה שלו משחק שחקן כמוהו, ענה איש הרוח בצירוף מילים שמשאיר כל קורא מבולבל: "בשביל שאנחנו פוסעים בו, נכרות את הענף שאנחנו יושבים עליו, יותר מהר מכל גראד שהחיזבאללה ימטיר עלינו". הפותר המאושר יזכה בפרס.
"הפגיעה בראש של דרוקר הייתה הפגיעה הכי מדויקת שלי במשחק", סיכם איש הספר, ו"התרומה במשחק נגד הפועל ת"א הייתה בעיקר בבושידו". אתם לא נקרעים? , ואחרי שהזהרתי מהמשחק המסוכן שלו בחיפה, מוסינזון הגיב בקמפיין מתוזמר על קיר הפייסבוק שלי, בסיוע ארטילרי של תומכיו. מן הסתם, גם הפעם לא יישארו הגרופיס של הסלב הוגה הדעות אדישים. אתם מוזמנים לעקוב.
חוזה לטווח ארוך, מאמן לטווח קצר
פיטוריו של יוסי אבוקסיס מהפועל ת"א העלו שוב את עניין הפיצויים שמגיעים או לא מגיעים למאמן מפוטר. עובד שמפוטר מעבודתו זכאי לפיצויים בגובה מכפלת השנים שעבד במשכורתו האחרונה. מאמן או שחקן כדורגל עלולים למצוא את עצמם מחוסרי עבודה עד סוף העונה, כשהם נאלצים להעתיק את מגורי משפחתם ולהוציא את ילדיהם מבית הספר או הגן באמצע שנת הלימודים, לפעמים במדינה אחרת. זה לא מתקבל על הדעת, לכן מקובל לשלם למאמן מפוטר את שכרו עד לתום העונה.
אבל מה עושים עם מאמן שחתום לכמה עונות? יש הטוענים שחוזה צריך לכבד, ושישאו בעלי הקבוצה באחריות למה שכתבו בחוזה. המציאות מראה שבדרך כלל מאמנים מבינים שגם להם יש אחריות למצבה של הקבוצה, ומגיעים לפשרה. צריך להגן על מאמנים מפני גחמות של בעלי קבוצה, כי היו מאמנים שפוטרו גם כאשר הצליחו. אבל רוב המאמנים מפוטרים כשהקבוצה מידרדרת, גם באשמתם, ומתעקשים לקבל שכר עד תום החוזה.
ספורט הוא בעניין של ניצול מצבים, ולא רק ליד השער. כשקבוצה לחוצה מאמן יכול להוציא ממנה מה שהוא רוצה. עופר פליישר אמר פעם שאם הפועל ת"א מספיק מטומטמים לשלם לו את הסכומים שהם משלמים, למה שהוא יהיה טיפש ולא ייקח. זה נגמר בהתפרקות של הקבוצה, וכמעט מוטט את מרכז הפועל שהיה ערב לחוזים.
אין כרגע מבוגר אחראי שדואג שבעלי קבוצות לא אחראים לא יחתמו חוזים שיגרמו
תשלום פיצויים גבוהים הוא אחד הגורמים להידרדרות של קבוצות. קבוצה נכשלת, הקהל דורש לפטר את המאמן שמאבד אוטוריטה. השחקנים מפסיקים להישמע לו, הבעלים והמנהלים נלחצים בין הקהל לבין המאמן, וברור לכולם שהוא סיים את דרכו. כולם סובלים, אבל שום צד לא מוכן לוותר (או לשאת) בתשלום הפיצויים.
המשכורות עד לתום העונה מובטחות למאמן. זה לא נושא לויכוח. אבל את השכר לשנים הבאות ההנהלה לא מוכנה לשלם. מתחילה מלחמת עצבים. ההנהלה קוראת לו "לקחת אחריות" (תרגום: לוותר על הפיצויים). לפעמים אפילו מסיתה נגדו את האוהדים. המאמן ממשיך לאמן ולסבול, מחשש שיאבד את הפיצויים. הקבוצה הולכת ומידרדרת, והשחקנים מפסידים בכל שבת נקודות ובונוסים, ומתים שהמאמן יילך כדי שיהיה לפחות שקט.
הפתרון: חוזה אחיד שיבטיח למאמן שכר עד סוף העונה, פלוס פיצוי מוסכם מראש שגודלו ייקבע ביחס לאורך תקופת העבודה. אם המצב הנוכחי יימשך, הקבוצות יידרשו בסוף להפקיד בטוחות לכל תקופת החוזה, ובזה אף אחד לא יוכל לעמוד.
לפנייה לכתב/ת 
