תכננת לגנוב תפוח בשוק? כך תדע אם זה מוסרי
גם הלל הזקן, במאה הראשונה לספירה, וגם עמנואל קאנט, במאה ה-18, פיתחו מכשיר המסייע לבני האדם לדעת אם המעשה שלהם מוסרי או לא. אלא שאם בוחרים במעשה המוסרי ביותר, זו לא תמיד הבחירה החכמה ביותר
אחד המאפיינים של החיים המודרניים הוא עבודה בצוות. תחשבו, כל החברה שלנו בנויה על שיתופי פעולה, עבודה בצוותא וחלוקה. הזמנים שבהם אדם היה מייצר את כל מה שהוא צריך עברו מן העולם. היום אני תלוי לגמרי בעובדה שהאחרים מייצרים עבורי חפצים ושירותים.
- לטורים נוספים של ד"ר אושי שהם-קראוס
אז איך מסתדרים ביחד? איך צריך לנהוג באחרים. לשאלה הזו עלו לא מעט תשובות במהלך ההיסטוריה האנושית. החל מאגואיזם הקורא לכל אחד מאיתנו לדאוג לעצמו, דרך הקרבה עצמית למען אחרים (מה שמכונה בשם אלטרואיזם) ועוד ועוד.
בטור הזה אני רוצה להציג (על קצה המזלג) תורת מוסר יפה והגונה. אולי נוקשה מעט לפעמים; תורת המוסר של עמנואל קאנט, הפילוסופף הגדול.
אבל הטור הוא לא רק על קאנט. למעשה, הפואנטה שלו היא בתורת המשחקים; במה שמכונה "דילמת האסיר". דילמה שאולי (ואולי לא) ממוטטת את התיאוריה של קאנט, או לפחות מציבה בפני מי שרוצה לנהוג על פיה אתגרים ופיתויים. נתחיל.
מה ששנוא עליך
כאשר התבקש נשיא הסנהדרין, הלל הזקן, להסביר את "התורה כולה על רגל אחת", הוא ענה: "דעלך סני לחברך לא תעביד", כלומר, "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך".
חלפו להם שנים רבות; מהמאה הראשונה לפני הספירה אנחנו מגיעים לקניגסברג בפרוסיה המזרחית (כיום פולין) למאה ה-18. בקניגסברג יושב הפילוסוף הגדול עמנואל קאנט ויוצר תורת מוסר נוקשה, אבל יפה. תורה, אשר יש המשווים אותה למשפט של הלל הזקן.
מה מוסרי לעשות, שואל קאנט? מהו מוסר? ובעצם, מי אנחנו, בני האדם? התשובה שלו מעניינת. בני האדם, ככה הוא אומר, הם לא רק אמצעים עבורי, אלא גם תכליות בפני עצמם.
נסביר. כמעט כל אדם שאני פוגש הוא אמצעי עבורי. אני אמצעי בשבילכם כדי ללמד את קאנט, ואתם אמצעים עבורי כדי להשיג קהל לדברים שלי. הירקן הוא אמצעי בשבילי כדי להשיג פירות והמלצר הוא אמצעי להבאת קפה לשולחן. אמצעי, אולי כמו כל מכשיר שבו אני משתמש.
אז מה? מה עוד אפשר להוסיף על עובדות החיים האלה? ובכן, אומר לנו קאנט, כדי להיות מוסרי זה לא מספיק. נכון, הוא אומר, זה טבעי ומתבקש אפילו שנהיה כלים אחד עבור השני, אבל זה לא מספיק.
כדי להיות אדם מוסרי, אני צריך להבין שבן האדם שמולי הוא לא רק מכשיר, אלא הוא גם תכלית לעצמה. כלומר, הוא אדם לעצמו, עם רצונות וצרכים. הוא איש שלם ואמיתי. ולא רק המכשיר שלי כדי להשיג דברים. ואיך זה קשור לשאלה המוסרית "איך להתנהג?" או "מה לעשות?"?
שני אסירים מלשינים
ובכן, לפי קאנט, אם אתה רוצה לעשות מעשה מסוים, אתה צריך לשאול את עצמך, בראש ובראשונה, אם היית רוצה שגם לך יעשו מעשה כזה. במילים המלומדות יותר, אנחנו שואלים אם היית רוצה שיהיה מעין חוק מחייב וכללי שכופה על כולם לעשות את המעשה שאותו אתה רוצה לעשות. אם אין לך בעיה עם זה, זה אומר שהמעשה שלך מוסרי. נסביר.
נניח שאתה רוצה לגנוב פרי מדוכן. כדי לדעת אם המעשה מוסרי או לא, אתה צריך לדמיין את הכלל הבא: "תמיד לכל אחד מותר לגנוב פירות מדוכנים". עכשיו, לפי קאנט, זה כלל שאתה לא רוצה שיתקיים.
למה? כי אם אתה תהיה מוכר בדוכן, לא תרצה שיגנבו ממך. כלומר, אומר לנו קאנט, מה שאתה רוצה זה לגנוב אבל שלא יגנבו ממך. כלומר, אתה רוצה להשתמש במוכר הנוכחי כבכלי בלבד. אתה לא מסוגל לראות בו תמונת ראי של עצמך. כמו שאמרנו; זה מזכיר את העקרון של הלל הזקן.
עד כאן מה שצריך לעשות כדי להיות מוסריים לפי קאנט. ועכשיו נעבור לאמצע המאה העשרים, ללב תורת המשחקים ונראה עד כמה קשה לבצע מעשה ברוח קאנט.
הסיפור שאני מספר מוכר מאוד. הוא מכונה "דילמת האסיר". וזה הסיפור: שני שותפים לפשע נלכדים ויושבים בנפרד בחדרי המשטרה. כל אחד מהם מקבל מהשוטרים הצעה. יש לך שתי אפשרויות, אומרים השוטרים לכל עציר בנפרד: אתה יכול להלשין על החבר שלך ואתה יכול לשתוק.
ומה יקרה, העציר הראשון שואל, אם אלשין עליו? ובכן, עונים השוטרים, זה תלוי בהתנהגות שלו.
מה? שואל העציר? כן, אומר השוטר. אם גם הוא ילשין, תשבו שניכם בכלא שנתיים. ואם הוא לא ילשין, שואל העציר, אם הוא ישתוק. אם אתה תלשין עליו ואם הוא ישתוק, הוא יישב בכלא שלוש שנים ואתה תשתחרר מיד.
ומה יקרה, שואל העציר, אם אני אשתוק? גם זה תלוי בו, עונה השוטר. אם גם הוא ישתוק, שיחקתם אותה, שניכם משתחררים תוך שנה. ואם אני שותק, שואל העציר, אבל הוא מלשין?
אז הוא משתחרר מיד, ואתה יושב שלוש שנים. מסובך. איך מחליטים בכזה מצב?
הכי מוצלח, הכי מוסרי והכי חכם
העציר יושב וחושב. אולי הוא עושה טבלה, כמו שמקובל לעשות בתורת המשחקים. אחרי שהוא חשב על זה הרבה זמן, הוא מבין שהמצב הכי מוצלח יהיה מצב שבו גם החבר שלו וגם הוא ישתקו. כך שניהם יצאו מיד לחופשי. אין בעיה, הוא אומר לעצמו, זה מה שאני עושה. אני שותק. לא יוציאו ממני כלום.
אבל אז הוא חושב. רגע. מה יקרה אם השותף שלי ישתפן, או יבגוד? אז יתרחש המצב הזה: אני שותק והוא מלשין. ואז הוא משתחרר אחרי שנה ואני חוטף חמש שנים. לא, אומר העציר לעצמו. זה לא יכול לקרות. גם הוא בטח מבין שהכי כדאי לשנינו לשתוק.
אבל רגע, חושב העציר שלנו. הוא בטח, כמוני, גם הוא פוחד שאני אפטפט. הוא בטח אומר לעצמו את מה שאני אמרתי לעצמי. הוא אומר לעצמו שמסוכן בשבילו לשתוק, כי בטח אני אלשין. ולכן, חושב העציר שלנו, הוא בטח יפטפט. אם זה ככה, הוא מתחמם, אלשין גם אני.
אז מה יוצא לנו? מצב מעניין: אילו קאנט היה צריך לנתח את המקרה הזה (ויסלח לנו קאנט שאחנו מפעילים את תורת המוסר שלו על התנהגות של גנבים), היה כל עציר צריך לחשוב משהו כזה: האם הייתי רוצה שיהיה כלל בחברה שאומר "נתפסת, בגוד בחברך ופטפט"? התשובה שכל אדם צריך לתת לעצמו היא, "לא! כי אולי אני זה שעליו ילשינו". כלומר, אסור להלשין.
והנה, חושב העציר שלנו, אני רוצה להיות מוסרי ולעשות את הדבר הנכון. אבל רגע, הוא אומר לעצמו, אבל אם החבר שלי לא רוצה להיות מוסרי. והנה, דרך הפעולה הקנטיאנית מתמוטטת בגלל הפחד מהמעשים של העציר השני.
והנה כאן אנחנו מגיעים לפתרון העגום אבל, אולי הכי הגיוני, של הבעיה הזאת: הכי בטוח בשבילי, אומר העציר שלנו, זה להלשין. אם החבר שלי ילשין, נשב שנינו שנתיים, וזה פחות מהשלוש שהייתי חוטף אם הייתי שותק ואם הוא היה מפטפט. ואם אני אלשין והוא לא, אז אני יוצא מיד.
אז יכול להיות שהכי חכם הוא לא הכי טוב? זה באמת המעשה הכי חכם? הכי מוצלח? הכי מוסרי? בטור הבא נמשיך להסתבך.
מי שמתעניין בפילוסופיה מורכבת שאפשר להבין, מוזמן להוריד בחינמי חינם את הספר שלי "החור שבבייגל – מבוא ידידותי לפילוסופיה". הוא לא עולה כלום והוא מיועד להנאה וללמידה של הקוראים. מותר להעתיק ולהשתמש. מותר ללמוד וללמד אחרים, ואפילו אין חובת קרדיט. הנה הקישור.
ד"ר אושי שהם קראוס, פילוסוף של הכלכלה. הוא מלמד בבית הספר לכלכלה של המכללה למנהל ובחוג לתקשורת במכללת ספיר. אפשר ליצור איתו קשר ולהוריד חינם עשרות טורים לימודיים שכתב. הם נמצאים באתר הבית שלו. כמו כן, אתם מוזמנים לראות את רשימת ההרצאות שהוא מעביר לקבוצות ולחברות.
לפנייה לכתב/ת 
