איך מתמודדים עם אובדן של חיית מחמד?

רבים מהמגדלים חיות מחמד רואים בהן דמויות התקשרות משמעותיות. במחקרים שונים נמצא שלרמה גבוהה של התקשרות לחיית מחמד עשויה להיות תרומה חיובית משמעותית בתהליך האבל בעקבות אובדן של בן משפחה קרוב.

במדינות מערביות, מעל ל-70% ממשקי הבית כוללים חיות מחמד. בארצות הברית, מספר האנשים החיים עם חיות מחמד גבוה ממספר האנשים החיים עם ילדים.

אנו בוחרים לחיות עם חיות מחמד עקב יכולתן לתת ולקבל אהבה ולספק את צרכינו לחברה, תמיכה, נחמה, ביטחון ויציבות. נמצא שחיות המחמד והאנשים המגדלים אותן מהווים דמויות התקשרות משמעותיות זה לזה. לטענת החוקר ג'ון בולבי, פסיכולוג ופסיכיאטר בריטי, אין עוד צורה של התנהגות המלווה ברגשות כה חזקים כמו התנהגות של התקשרות.

במחקרים שונים נמצא, שפעמים רבות, עוצמת ההתקשרות הרגשית שאנשים מפתחים כלפי חיות המחמד שלהם שווה, ולעתים קרובות אף עולה, על רמת ההתקשרות שהם חשים כלפי בני אדם.

לעתים, רמה גבוהה של התקשרות לחיית המחמד עלולה לגרום לבעליה להעדיף את רווחתה על פני הרווחה הפיזית ו/או הרגשית שלהם עצמם, ובכך לסכן את בריאותם הם.

(צילום: ברוך פיגנבאום)

כך, למשל, נמצא שבעלים של חיות מחמד עשויים לוותר על רכישת מזון או תרופות לעצמם כדי לשלם בעבור טיפול וטרינרי, לבחור להישאר במגורים שאינם הולמים את צורכיהם ואף לסרב להתאשפז במתקן רפואי או לעבור למגורים בבית אבות בשל החשש מפרידה מחיית המחמד.

במחקר שנערך בקרב נשים מוכות, נמצא שחלקן סרבו לעזוב בעל אלים בשל החשש שיפגע בחיית המחמד שתישאר מאחור.

מחקרים אחרים דיווחו על כך שחסרי דיור שברשותם חיות מחמד סרבו להצעה לעבור מהרחוב לדירת מגורים שאינה מאפשרת הכנסת בעלי חיים.

במחקרים שנערכו לאחר אסונות טבע חמורים (שיטפונות, הוריקנים, התפשטות גזים רעילים וכו'), נמצא שחלק מהבעלים של חיות מחמד פעלו במהלך המשבר מתוך שיקולים המבטאים דאגה לביטחונו של בעל החיים, גם אם הדבר היה כרוך בסיכון משמעותי להם עצמם.

בעת אסונות טבע חמורים, אזרחים רבים נדרשים להתפנות מבתיהם למקומות בטוחים יותר, מבלי שניתנת להם האפשרות לקחת עמם את חיות המחמד, אם בשל קוצר זמן, היעדר אמצעים לפינוי חיות המחמד או סירובם של מקלטים ציבוריים לקבלן.

במחקרים נמצא, שלרמת ההתקשרות של הבעלים לחיית המחמד השפעה רבה על מוכנות הבעלים להתפנות. רמת התקשרות נמוכה ומחויבות נמוכה לטיפול בחיית המחמד לפני התרחשות המשבר, נמצאו בקורלציה למוכנות לנטוש את בעל החיים ולהתפנות בלעדיו.

לעומת זאת, כשרמת ההתקשרות לבעל החיים גבוהה, הבעלים נוטים לסרב לנטוש את חיית המחמד שלהם ולהתפנות בלעדיה. בעלים רבים היו מוכנים לסכן את חייהם וסרבו להתפנות, אלא אם יובטח גם ביטחונה של חיית המחמד שלהם. בעלים שנאלצו לעזוב את חיית המחמד ולהתפנות, עשו כל שביכולתם כדי לחזור ולהציל אותה. 

בנוסף, בעלים רבים סרבו לקבל טיפול רפואי עד אשר וידאו שגם לחיית המחמד שלהם נמצא מקום מוגן, או היו מוכנים להסתכן בהפיכתם לחסרי דיור באופן זמני, לאור הקושי לאתר מקלטים שיסכימו לשכן גם את בעלי החיים.

במסגרת ההתמודדות עם המשברים השונים, נעשו מאמצים להציל את חיות המחמד הרבות שננטשו במהלך הפינויים, באמצעות העברתן למשפחות מאמצות. עם סיומם של המשברים אותרו חלק מהבעלים המקוריים במטרה להשיב להם את בעלי החיים.

אולם, בדומה לבעלים המקוריים, חלק מהמשפחות המאמצות נקשרו מאוד לבעל החיים המאומץ, ודרשו מהבעלים המקוריים להעניק להן זכויות ביקור, כדי שיוכלו לפגוש שוב את בעלי החיים שאותם ארחו במהלך המשבר.

ממצא זה מצביע על הנטייה האנושית להתייחס לבעלי חיים כאל דמויות התקשרות משמעותיות, גם אם מערכת היחסים מתקיימת במהלך חודשים ספורים בלבד.

במספר מחקרים נמצא שלרמה גבוהה של התקשרות לחיית מחמד עשויה להיות תרומה חיובית משמעותית בתהליך האבל בעקבות אובדן של בן משפחה קרוב, ולמעשה נוכחותה של חיית המחמד מעניקה לבעלים האבל נחמה רבה. אולם, מה קורה כאשר חיית המחמד עצמה מתה? כיצד מושפע מכך בעליה?

(צילום shutterstock)

תחושות צער ואובדן בעקבות מוות של חיית מחמד

הספרות העוסקת במוות של חיות מחמד ובתהליך האבל המלווה את התמודדות הבעלים עם אובדן זה, מתמקדת בעיקר בפרט הבודד, באדם האבל. אובדן בעל חיים אהוב עשוי לגרום לבעלים לחוש שהוא חווה את אחת התקופות הקשות ביותר בחייו, ולהביא לפגיעה חמורה בבריאותו הפיזית והרגשית.

במספר מחקרים נמצא, שהכאב שחש בעלים בעקבות מותה של חיית מחמד עשוי להיות חזק ועמוק ככאב בעקבות מותו של אדם משמעותי.

לעתים קרובות, עוצמת הצער שחש אדם בעקבות מותו של בעל חיים אהוב אף עולה על זו שהוא חש בעקבות מותו של אדם משמעותי. במצב זה, מלווה הכאב גם בתחושת אשמה חזקה, בשל העובדה שהצער על מותה של חיית המחמד חזק יותר מהצער על מותו של האדם.

תחושת הצער והיגון (grief) מוגדרת כסבל רגשי הנגרם על ידי מוות או אבל. התחושה כוללת רצף של מחשבות ורגשות, שנגרמים כתוצאה מהאובדן ומלווים את האבל.

התחושה היא תהליך, היא אינה רגש מסוים כמו פחד או עצב, אלא היא מכלול של רגשות, שיכולים להיות מבוטאים על ידי מחשבות, רגשות עמוקים והתנהגויות שונות. תחושת הצער והיגון היא המשמעות הפנימית הניתנת לאירוע חיצוני. 

התסמינים המאפיינים התמודדות עם מות חיית מחמד

צער עמוק, רגשות חזקים של כאב, בכי ללא שליטה, הכחשת המוות, תחושת חוסר ישע, דיכאון, תחושת אשמה וכעס, הם חלק ממגוון רחב של תסמינים (symptoms) המתוארים בספרות המקצועית כמאפיינים את התמודדות הבעלים עם מותה של חיית מחמד אהובה.

תחושת האשמה, שהיא תחושה המופנית פנימה, אל הבעלים עצמו, נובעת מתוך מחשבות על פעולה מסוימת שננקטה, או לא ננקטה, במהלך הטיפול בבעל החיים וגרמה או תרמה למותו, או מתוך מחשבה על שלא נעשה די על מנת למנוע את המוות. תחושת הכעס, שהיא תחושה המופנית החוצה, כלפי אנשים אחרים, מכוונת, לעתים קרובות, כלפי האדם הזמין והנגיש ביותר.

לרוב יהיה זה הווטרינר, ובמיוחד אם המוות נגרם בשל מחלה. רבים מהבעלים חווים הפרעות בתפקודם היומיומי: דפוסי האכילה והשינה משתנים, תיתכן היעדרות מהעבודה, נטייה להישאר בבית, להתבודד, לדבר פחות ולהקדיש זמן רב לחשיבה, לזיכרונות ולגעגועים לבעל החיים המת.

לעתים מופיעה גם תחושת חשש משיגעון בשל עוצמת הרגשות המציפים. השלב הסופי של תהליך האבל כולל השלמה עם האובדן. 

מה משפיע על עוצמת הצער והיגון? רמת ההתקשרות לבעל החיים

כאמור, בעבור בעלים רבים, חיות המחמד מהוות דמויות התקשרות. לכן, אין זה מפתיע שהספרות המקצועית מצביעה על קשר בין רמת ההתקשרות של הבעלים לבין עוצמות הצער, היגון והכאב בעקבות אובדן חיית המחמד. ככל שרמת ההתקשרות גבוהה יותר, כך המצוקה הנגרמת לבעלים והקושי להתגבר על האובדן גבוהים יותר.

רמת התקשרות גבוהה במיוחד ניכרת בקרב בעלים החשים מרוחקים מבחינה פיזית או רגשית מאנשים אחרים ובקרב בעלים המתגוררים בגפם, רק עם חיית המחמד שלהם.

כתוצאה מכך, תגובתם של בעלים אלה למותה של חיית המחמד עשויה להיות קשה במיוחד, בשל ההתמקדות בקשר בלעדי זה. נמצא שבעלים שהעניקו לקשר עם חיית המחמד משמעות זהה לקשר עם בני אדם, סבלו מצער רב יותר בהשוואה לבעלים שתפסו את הקשר עם חיית המחמד מנקודת מבט קונוונציונלית יותר.

בנוסף, נמצא שבעלים שייחסו לחיית המחמד שלהם מאפיינים ייחודיים וחשו שהם יצרו עמה קשר מיוחד, סבלו יותר בעקבות אובדנה.

(צילום: shutterstock)

הקשר עם חיית המחמד עלול להסתיים, בניגוד לרצון הבעלים, בשל מגוון גורמים, כמו מעבר למקום מגורים שאינו מאפשר גידול בעלי חיים, חוסר יכולת כלכלית לעמוד בהוצאות הכרוכות בגידול חיית המחמד, בעיות התנהגות של חיית המחמד או אובדן חיית המחמד כתוצאה מבריחה, גניבה וכו'.

למרות זאת, המחקר בנושא תחושת הצער של הבעלים בעקבות אובדן חיית מחמד מתמקד בעיקר בגורם המוות של חיית המחמד.

במספר מחקרים נמצא שהבחירה לבצע המתת חסד גרמה לבעלים לחוש רמה נמוכה יותר של צער בהשוואה לבחירה לאפשר לחיית המחמד למות כתוצאה מתהליך טבעי, אולם, במחקרים אחרים נמצא שהבחירה בהמתת חסד גרמה דווקא לתחושה חריפה יותר של צער.

בעלי חיים עשויים למצוא את מותם באופן טבעי, בשל גיל מבוגר או כתוצאה ממחלה, אך גם באופן בלתי צפוי, למשל בעקבות תאונה. מחקרים אחדים בחנו את הקשר בין פתאומיות מותה של חיית המחמד למידת הצער שחווה הבעלים.

בעוד שבחלק מהמחקרים נמצא שמוות פתאומי נמצא בקורלציה עם רמה גבוהה יותר של צער, בהשוואה למוות צפוי, במחקרים אחרים נמצא שהאפשרות, או אי האפשרות, לצפות את מותה של חיית המחמד אינם נמצאים בקורלציה כזו או אחרת עם עוצמות הצער של הבעלים.

החוקר טוראי הציע שכאשר המוות צפוי, תהליך האבל על מותה הקרב של חיית המחמד עשוי להתחיל מוקדם יותר, ולכך עשויה להיות השפעה על עוצמת הצער של הבעלים לאחר מותה של חיית המחמד.

(צילום: אימוץ כלבים וחתולים)

ככל שמשך תקופת הבעלות ארוך יותר, כך רמת ההתקשרות של הבעלים לחיית המחמד עשויה להיות גבוהה יותר.

מכיוון שרמה גבוהה יותר של התקשרות נמצאת בקורלציה עם תחושה חריפה יותר של צער בעקבות אובדן חיית המחמד, אפשר היה להניח שמשך תקופת הבעלות יימצא בקורלציה חיובית עם מידת הצער.

אולם, מספר מחקרים שנערכו בנושא זה אינם תומכים בהנחה זו. כלומר, לא נמצא קשר בין משך תקופת הבעלות למידת הצער.

ממחקרים שבדקו את השפעת משך הזמן שחלף מאז מותה של חיית המחמד על תחושת הצער של הבעלים, עולים ממצאים סותרים.

מתיאוריהם של מטפלים באבל נמצא, שלאחר ארבעה שבועות ממות חיית המחמד, 53% מהבעלים השלימו את תהליך האבל, 28% מהבעלים השלימו אותו באופן חלקי והמשיכו בו, 10% מהבעלים דיווחו על שיפור קל בלבד בתחושת היגון ו-3% עדיין חוו קשיים רגשיים והתנהגותיים חמורים.

את 6% הנותרים, לא הצליחו המטפלים לתשאל בתום תקופת המחקר. במחקר אחר נמצא שבשל חומרת הצער והכאב היו בעלים שנזקקו לטיפול שנמשך כשנה, מצאו שתחושת הצער של הבעלים פחתה במידה מסוימת לאחר שחלפו 8 שבועות ממותה של חיית המחמד. ופחתה עוד לאחר שחלפו 26 שבועות.

לעומת זאת מצאו חוקרים שעוצמת הצער של הבעלים נשארה קבועה למדי במשך תקופה של עד כשנה ממותה של חיית המחמד. מחקר אחר מצא שרמת הצער פחתה במשך הזמן שחלף מתקופת המדידה הראשונית (4-1 חודשים לאחר מות חיית המחמד) ועד לתקופת המדידה השנייה (8-5 חודשים לאחר מותה), אולם עלתה שוב בתקופת המדידה השלישית (12-9 חודשים לאחר מותה של חיית המחמד).

במחקר אחר נמצא שתחושת הצער והכאב בעקבות אובדן חיית מחמד נמשכה בין חצי שנה לשנה, כשמשך הזמן הממוצע עמד על עשרה חודשים. במחקרים אחרים לא נמצאה קורלציה בין מידת הצער של הבעלים לבין משך הזמן שחלף ממותה של חיית המחמד.

לאור הממצאים הסותרים, אפשר להסיק שמשך הזמן הנדרש לצורך השלמת תהליך האבל בעקבות מותה של חיית מחמד הוא אינדיווידואלי ומשתנה בין אנשים שונים. חלק מהבעלים נזקקים לזמן קצר לצורך השלמת התהליך, בעוד שאחרים זקוקים לתקופה של שנה ואף יותר.

בנקודה זו אציין, שהתרחשות של אובדן מורכב (שאליו אתייחס בהמשך) בעקבות מותה של חיית מחמד עלול להאריך את משך האבל, אולם היעדר מחקר בתחום זה אינו מאפשר להעריך באופן מדויק מהי ההשפעה של סוג אובדן זה על תחושות הכאב והצער ועל הזמן הנדרש לעיבודן.

בספרות העוסקת בהשפעת אובדן חיות מחמד על הבעלים קיימת נטייה ברורה להתמקד בתגובתן של נשים. המאמרים הקליניים הראשוניים שעסקו באבל מורכב בעקבות מוות של חיית מחמד נשענו באופן בלעדי על תיאורי מקרה בודדים של נשים.

מחקרים תיאוריים, שנכתבו על ידי מטפלים העוסקים בטיפול באבל, התבססו גם הם על רוב נשי בקרב מטופלים שפנו לייעוץ בעקבות המצוקה שחשו לאחר מותה של חיית מחמד. גם המחקרים הכמותיים מבוססים על רוב משמעותי של נבדקות לעומת נבדקים.

חלק מהמחקרים אף מבוססים על נבדקות בלבד, ללא נבדקים. בחלק מהמחקרים הכמותיים, שיעור הנשים שדיווחו שהן חוו תסמינים של צער וכאב בעקבות אובדן חיית מחמד היה גבוה משיעור הגברים שדיווחו על תסמינים זהים.

בקרב אוכלוסיית המתבגרים, נמצא שמתבגרות סבלו מרמה גבוהה יותר של צער בהשוואה למתבגרים. במחקרים אחרים לא נמצאו הבדלים משמעותיים בין גברים לנשים ברמת הצער בעקבות מוות של חיית מחמד, אך נמצאו הבדלים בתדירות הופעת התסמינים השונים: נשים, בהשוואה לגברים, דיווחו על תדירות גבוהה יותר של מצבי טשטוש תודעה, חרדת מוות ושקיעה במחשבות חוזרות על חיית המחמד, וכן על ייאוש בעקבות האובדן.

למיטב ידיעתי, מחקר אחד בלבד השווה את עוצמת הצער בקרב בני זוג. על פי תוצאות מחקר זה, מספר הנשים שחשו כי אובדן חיית המחמד פגע בהן באופן קיצוני היה גבוה ממספר הגברים שחשו זאת. במחקר זה נמצא גם שאובדן חיית המחמד היווה בעבור הנשים גורם מצוקה שווה ערך לאיבוד הקשר עם הילדים הנשואים.

לעומת זאת, בעבור הגברים היווה אובדן חיית המחמד גורם מצוקה שווה ערך לאובדן חבר טוב. הנטייה הבולטת בספרות המקצועית בתחום להתמקד בתחושותיהן של נשים עשויה להיות קשורה למידת הפתיחות הגבוהה יותר של נשים לדבר על רגשותיהן, נטייה שמאפשרת להן גם לפנות ביתר קלות לטיפולים ולהסכים להשתתף במחקרים.

סיבה אפשרית אחרת היא שיותר נשים לוקחות על עצמן את האחריות על הטיפול בחיית המחמד ולכן הן נוטות להיפגע יותר מחסרונה, אולם, גם גברים מושפעים מאובדן בעלי החיים שהם מגדלים.

לדוגמה, חוואים עלולים לחוות פגיעה בבריאותם הרגשית בעקבות אובדן חיות המשק שהם מגדלים. במחקרים שבדקו את תחושותיהם של חוואים גברים בעקבות אובדן הבקר בעת התפרצות מחלת הפה והטלפיים, דווח על תגובות של כאב וצער. בשל החשש מהתפשטות המגפה, נאלצו חוואים רבים לבחור את בעלי החיים שיושמדו ולעתים אף להיות עדים לשחיטתם. עקב כך, רבים מהחוואים סבלו מתסמינים של פוסט-טראומה.

היקף שכיחותה של תחושת הפגיעה שחווים גברים בהשוואה לנשים בעקבות אובדן בעלי חיים, עדיין לא נבדק בצורה שיטתית. דרוש מחקר נוסף, שיבחן באופן מקיף ושיטתי האם קיימים הבדלים מגדריים באופן שבו אובדן חיית מחמד משפיע על הבעלים. 

במספר מחקרים נמצא שגם לגילו של הבעלים השפעה על רמת תחושת הצער והיגון הנגרמת בעקבות מותה של חיית המחמד. למשל, נמצאה קורלציה בין גיל צעיר לתחושת צער גדולה יותר בעקבות מותו של בעל החיים.

במחקר שהשווה את עוצמת הצער של ילדים ומבוגרים בעקבות מותה של חיית מחמד, נמצא שילדים הציגו עוצמות גבוהות יותר של צער.

במחקר אחר נמצא, שבקבוצת הגיל 35-18 שנים, רמות התסמינים המבטאים ייאוש וכעס בעקבות מותה של חיית המחמד היו גבוהות יותר בהשוואה לקבוצות הגיל 59-36 שנים ובני 60 ומעלה. החוקרים הציעו שההבדל ברמות הצער בין קבוצות הגיל השונות נובע מהניסיון הרב יותר שצברו בני קבוצות הגיל המבוגרות יותר בהתמודדות עם תהליכי אבל.

על פי רוב, קבוצת הגיל הצעירה יותר נחשפת פחות למחלות ולמוות בהשוואה לקבוצות הגיל האחרות, ולכן, לעתים, בעקבות מות חיית המחמד, על הצעירים להתמודד עם מצבים שאינם מוכרים להם, שהם קשים להבנה או שקשה להם יותר להשלים עמם.

מחקר שהשווה את עוצמת תחושת הפגיעה שחוות אימהות צעירות כתוצאה מאובדן חיית מחמד בהשוואה לתחושתן של אימהות מבוגרות, מצא שהצעירות דיווחו על עוצמה גבוהה יותר של תחושת פגיעה. עורכי המחקר הציעו שאימהות צעירות עלולות להרגיש שמשא כבד יותר מוטל על כתפיהן בשל אתגרי האימהות החדשה, והן מצוידות בפחות כלים המאפשרים להתמודד עם אובדן.

בניגוד לתוצאות המחקרים שתוארו לעיל, יועצי אבל דיווחו על הבדלים בין בעלים צעירים למבוגרים בנוגע לבעיות במקום העבודה בעקבות אובדן חיית מחמד. כל הבעלים המבוגרים שהשתתפו במחקר חוו קשיים בעבודה, לעומת 55% בלבד מהבעלים הצעירים.

במחקרים אחרים נמצא שבעלים קשישים עלולים להיות בסיכון גבוה יותר לפגיעה משמעותית בעקבות מות חיית המחמד שלהם. בעבור קשישים רבים, הקשר עם חיית המחמד הוא הסיבה העיקרית לצאת בבוקר מהמיטה. שגרת היומיום שלהם ממוקדת בטיפול בחיית המחמד. האכלת חיית המחמד, המשחק עמה, הטיולים איתה והטיפול בה מספקים לקשיש עניין ותרגול פיזי, ומסיחים את דעתו מטרדות היומיום.

בהיעדר חברה אנושית, הקשר עם בעל החיים מהווה גם מקור למגע, חום וחיבה ומזמן אינטראקציות חברתיות עם הסביבה. בעבור קשישים רבים, בעל החיים עשוי לשמש גם חיבור לעבר, משום שלעתים קרובות בן הזוג שנפטר היה שותף לאחריות ולטיפול בבעל החיים. לפיכך, הטיפול בחיית המחמד עשוי לשמר זיכרונות מאושרים של שגרת טיפול או אינטראקציות מיוחדות שחלק הקשיש עם בן הזוג המנוח.

אולם, מכיוון שכל מוות מזכיר ומעורר זיכרונות של מקרי מוות שהתרחשו לפניו, ומכיוון שקשישים היו עדים, על פי רוב, למספר רב יחסית של מקרי מוות במהלך חייהם, אובדן חיית המחמד הפרטית שלהם עלול להעצים את תחושת האובדן שהם חווים כתוצאה מפטירתו של בן הזוג ו/או פטירתם של אנשים משמעותיים נוספים.

לאחר מותה, היעדרה של חיית המחמד כגורם מדרבן ומניע לקום בבוקר וההתמודדות עם מותו הקרוב של הקשיש עצמו, מצטרפים לכאב שחש הקשיש בעקבות האובדן ועלולים לגרום למצוקה רגשית קשה, שממנה הוא עלול להתקשות להתאושש. במחקרים אחרים לא נמצאו הבדלים במידת הצער בין גילאים. 

הרכב המשפחה

מחקרים שבדקו את הקשר בין גודל המשפחה והרכבה לבין מידת הצער בעקבות אובדן חיית המחמד, מעלים ממצאים לא עקביים ומבלבלים. במספר מחקרים נמצא שקיים קשר הפוך בין מספר בני הבית למידת הצער שחווה כל אחד מהפרטים. כלומר, ככל שמספר בני הבית גדול יותר, מידת הצער של כל אחד מבני המשפחה נמוכה יותר.

במחקר אחר לא נמצא קשר כזה. מחקרים אחרים הציעו שהרכב המשפחה עשוי להיות מנבא טוב יותר ממספר בני הבית. בהתאם לכך, מצאו מטפלים באבל שאנשים שהתגוררו לבדם או עם אדם אחד או שניים נוספים בלבד נפגעו יותר מהאובדן, יחסית לאנשים שחיו במשפחות גדולות יותר.

כמו כן, נמצא שמרבית הפונים לטיפול היו אנשים שחיו לבדם או עם בן זוג בלבד. ברבים מהמחקרים נמצאו תוצאות דומות. כך, למשל, נמצא שבעלים שגרו בגפם חוו צער רב יותר לאחר אובדן חיית המחמד בהשוואה לבעלי משפחות ולזוגות נשואים, ונשים גרושות הציגו רמות גבוהות יותר של פסיכופתולוגיה בעקבות אובדן חיית מחמד בהשוואה לנשים נשואות.

במחקר שערכו נמצא שמגורים לבד היו קשורים ליותר תסמינים פיזיים המבטאים צער בעקבות אובדן חיית מחמד בהשוואה למגורים עם אדם אחד נוסף לפחות. במחקר אחר נמצא שאנשים שהתגוררו בגפם חשו יותר תחושות אשמה וייאוש בעקבות מותה של חיית המחמד, בהשוואה לאנשים נשואים או כאלה שגרו עם אחר משמעותי.

מגורים לבד או עם אדם מבוגר נוסף נמצאו בקורלציה חיובית עם יותר בידוד חברתי לאחר מות חיית המחמד בהשוואה למגורים עם יותר ממבוגר אחד ו/או מגורים עם ילדים. כמו כן, נמצאה קורלציה בין מגורים ללא ילדים לרמה גבוהה יותר של בידוד חברתי לאחר אובדן חיית מחמד, בהשוואה למגורים עם ילדים.

ההסבר שהוצע על ידי החוקרים להבדלים שנמצאו ברמת הצער והמצוקה בעקבות אובדן חיית מחמד מתמקד בתמיכה החברתית. כאשר הבעלים גרים בחברת אנשים משמעותיים נוספים, הם שותפים בהתקשרות לחיית המחמד ולכן יש להם יותר הזדמנויות לתמיכה חברתית בשל ההשפעה הדומה של האובדן.

תמיכה זו אפשרית פחות כאשר הבעלים גרים לבדם. עם זאת, יש לציין שבמספר מחקרים לא נמצאו הבדלים משמעותיים בין מידת הצער בעקבות אובדן חיית מחמד של בעלים שגרים לבד בהשוואה לבעלים שגרים עם אחרים.

(צילום: ירון ברנר)

המין הביולוגי של חיית המחמד

בין בעלי החיים המשמשים כחיות מחמד אפשר למצוא דגים, צבים, איגואנות, נחשים, תוכים מסוגים שונים, עכברים, חולדות, אוגרים, שרקנים, עזים, פרות, סוסים, חזירים, חתולים וכלבים.

למרות שסביר להניח שאובדנן של חיות המחמד השונות גורם צער וכאב לבעליהן, הספרות העוסקת באובדן חיות מחמד מתייחסת בעיקר לכלבים וחתולים. 

במחקרם התיאורי של Quackenbush ו-Glickman נמצא שבעלי חתולים נוטים יותר לפנות לטיפול בעקבות מות החתול בהשוואה לבעלי כלבים. במחקרים אחרים לא נמצאו הבדלים במידת הצער בין בעלים שאיבדו כלב לבעלים שאיבדו חתול. לאור תוצאות מחקרים אלה, נראה שלא מין חיית המחמד הוא שמשפיע על מידת הצער שחש הבעלים בעקבות מותה, אלא אופי הקשר בין הבעלים לחיית המחמד.

נוכחותן של חיות מחמד נוספות בבית עשויה להקל על הכאב והצער בעקבות הפרידה מחיית מחמד אהובה.

במחקרה התיאורי נמצא שנוכחות חיות מחמד נוספות אפשרה לבעלים האבלים להרגיש באופן פחות חריף את היעדרו של בעל החיים שאיבדו, בשל הצורך להמשיך בשגרה יומיומית של טיפול ומחויבות לשאר בעלי החיים שבאחריותו.

בנוסף, נמצא במחקר גם שתגובות הצער והכאב של ילדים שברשותם הייתה חיית מחמד אחת בלבד היו חזקות יותר בהשוואה לתגובותיהם של ילדים שברשותם היו חיות מחמד נוספות. אולם, ממצאי מחקרים אחרים בנושא אינם תומכים בממצא זה.

לדעת החוקרים, הסיבה לכך שלא נמצאה השפעה לנוכחותם של בעלי חיים נוספים בבית על מידת הצער של הבעלים היא שלכל בעל חיים מאפיינים ייחודיים המשפיעים על הקשר של הבעלים עמו, כך שנוכחות חיות מחמד אחרות בבית אינה יכולה למלא את החלל הריק שנותר לאחר אובדנה.

אימוץ חיית מחמד חדשה

מצאה גם שאימוץ חיית מחמד חדשה עשוי להקל את תהליך ההסתגלות לאחר מותה של חיית מחמד, בעבור ילדים ומבוגרים כאחד. אולם בשני מחקרים אחרים לא נמצאו הבדלים במידת הצער בעקבות מותה של חיית המחמד בין קבוצת הבעלים שאימצו חיית מחמד חדשה לבין אלה שלא אימצו.

עם זאת, בקרב קבוצת הבעלים שלא אימצו חיית מחמד חדשה נמצאה עלייה עם הזמן ברמת מצב הרוח השליל. חוקרים מצאו, שרבים מהבעלים הצהירו שבשל כאב האובדן לא יאמצו לעולם חיית מחמד חדשה, ורבים מהבעלים שבחרו לאמץ חיית מחמד חדשה, עשו זאת על אף הכאב, משום שמצאו שקשה להם מאוד לחיות בבית ללא בעל חיים.

לאחר אובדן חיית מחמד אהובה, בעלים רבים מתלבטים האם להכניס בעל חיים חדש לחייהם ולליבם. מכיוון שכל קשר הוא ייחודי ואינו ניתן להחלפה ולשחזור

מומלץ להיות ערים למניעים לאימוצה של חיית מחמד חדשה. אם האימוץ נעשה לשם הסחת הדעת מתהליך הצער והכאב הכרוך באבל על חיית המחמד שנפטרה, מומלץ להמתין עד אשר רגשות אלה יבוטאו ויעובדו. אימוצה של חיית מחמד חדשה עלול לגרום לאכזבה, אם הבעלים מצפים שהקשר החדש יהיה שחזור מדויק של הקשר הקודם.

הגילוי, שחיית המחמד החדשה מאופיינת בתכונות שונות לחלוטין מאלה שאפיינו את חיית המחמד שנפטרה, גם אם הגזע, הצבע ואפילו השם של חיית המחמד החדשה נבחרו בקפדנות בהתאם לאלה שאפיינו את חיית המחמד שנפטרה, עלול להיות כואב מאוד.

כאשר הקשר החדש מתגלה כשונה מהקשר שהיה עם חיית המחמד שנפטרה, הבעלים עשויים להחליט על סיומו. במקרה זה, רגשות הצער והכאב הנובעים מאובדן חיית המחמד עלולים להחמיר בשל רגשות האשם על היעדר היכולת לאהוב בעל חיים חדש.

אימוץ חיית מחמד חדשה כאמצעי להדחקת רגשות אשם (אם האובדן נתפס בעיני הבעלים כנגרם באשמתם) או בשל הרצון להפיג את צערם של חברי משפחה אחרים, אינו מומלץ.

לחילופין, אם רגשות הכאב והצער בוטאו ועובדו, אימוץ חיית מחמד חדשה עשוי להוות השלמה בריאה של תהליך האבל. יש בעלים שגם לאחר השלמת תהליך האבל חוששים עדיין מהתקשרות עם חיית מחמד נוספת, שמא תוביל ההתקשרות החדשה לשברון לב נוסף.

בעבורם, דווקא הבחירה שלא לגדל בעל חיים חדש עשויה להוות השלמה בריאה של תהליך האבל. בכל מקרה, ההחלטה האם לאמץ חיית מחמד חדשה צריכה להתקבל על ידי הבעלים בלבד.

תוצאות הבאתה של חיית מחמד כמתנה על ידי אנשים אחרים, גם אם עומדות מאחוריה הכוונות הטובות ביותר, עלולות להיות טרגיות, הן לבעל החיים והן לבעלים.

בעלים עשויים לחוש שהתקשרות לחיית מחמד חדשה הוא מעשה של בגידה או חוסר נאמנות כלפי חיית המחמד שנפטרה. למרות שתחושות אלו הן נורמליות לחלוטין, חשוב לציין שאין זה יוצא דופן להרגיש אהבה וגעגוע לחיית מחמד שמתה ובו-זמנית גם לפתח אהבה כלפי חיית מחמד חדשה.

על מנת לאפשר יצירת קשר תקין עם חיית המחמד החדשה, חשוב להימנע מהשוואות שימקמו אותה במקום נחות יותר בהשוואה לחיית המחמד שנפטרה.

יש לזכור כי בעלי חיים זקוקים לזמן על מנת להסתגל למשפחה חדשה. ההסתגלות מאפשרת לאישיותם ולתכונותיהם המיוחדות להתגלות ואז נסללת הדרך לקשר של נאמנות ואהבה. 

(צילום: shutterstock)

צער שאין לו זכות להתקיים

למרות שעוצמת הצער על מותה של חיית מחמד ועל מותו של אדם עשויה להיות זהה, הרי שתהליך האבל אינו זהה.

לא כל האנשים עוברים בחייהם תהליך של התקשרות לחיית מחמד. כך, למשל, יש אנשים שמעולם לא הייתה להם הזדמנות לגדל חיית מחמד ואילו אחרים עשויים שלא ליהנות מגידול חיות מחמד.

אנשים אלה אינם מסוגלים, או אינם רוצים, לקבל את הרעיון של בעל חיים כדמות התקשרות לגיטימית, ולכן לא יתייחסו לאובדן חיית המחמד של האחר כאל אובדן משמעותי.

בנוסף, רבים בחברה אינם מעניקים חשיבות רבה לקשר אדם-חיה, ולכן גם אינם מייחסים חשיבות להשפעה שיש לאובדן חיית מחמד על בעליה. המונח "צער שאין לו זכות", מתייחס לצער שאינו מוכר או מאושר באופן חברתי גלוי.

צער בעקבות אובדן חיית מחמד נחשב לצער שאין לו זכות. לעתים קרובות מתייחסת הסביבה הקרובה (מקום העבודה, חברים ולעתים אף בני המשפחה) למותה של חיית המחמד כטריוויאלי וככזה שלא ראוי לצער.

לא רק שהבעלים האבל אינו זוכה לתמיכה שלה היה זוכה לו איבד אדם קרוב, אלא, לעתים קרובות, הוא אף נחשב למוזר או ללקוי ביכולתו ליצור התקשרויות משמעותיות עם אנשים ונעשה מושא ללעג.

הערות לא רגישות כמו: "זה רק בעל חיים" או: "אפשר להשיג בעל חיים אחר", הרומזות שהכאב אינו ראוי או שההתקשרות לחיית המחמד הייתה לא נורמלית, שכיחות במפגשים חברתיים עם הבעלים האבל. היעדר התמיכה והתגובות הבלתי אוהדות עלולים לגרום לבידוד חברתי, תחושת אשמה ובושה.

לכן, במקרים רבים נמנעים הבעלים מהבעת כאב וצער ומקיום טקסים לביטוי האבל. עקב כך עשויה להתרחש פגיעה ביכולתו של הבעלים להשלים את תהליך האבל על חיית המחמד שנפטרה.

אובדן מורכב

לאובדן חיית מחמד, שמתרחש לאחר אובדן אדם קרוב או אובדן חיית מחמד אחרת, עלולה להיות השפעה מצטברת של כאב וצער, משום שמותה של חיית המחמד מעורר באופן בלתי נמנע את זיכרון מקרי האובדן הקודמים.

במצב של צער מורכב מתאבל האדם, לעתים בפעם הראשונה ובאופן בלתי מודע, על מקרי אובדן קודמים, גם אם באופן גלוי עילת האבל היא מותה של חיית המחמד בלבד.

אם חיית המחמד שנפטרה הייתה בבעלותו של אדם יקר שנפטר או נרכשה בסמוך למועד פטירתו של אותו אדם, עוצמת הצער על פטירתה תהיה גבוהה יותר בשל החיבור הישיר למת.

עוצמת הצער תהיה גבוהה גם במקרה שבו נסיבות מותה של חיית המחמד דומות לנסיבות מותו של האדם המשמעותי (מחלה דומה, טווח גילאים קרוב וכו'.

צער מורכב לאחר מוות של חיית מחמד עלול להתרחש גם בסמיכות, או תוך כדי, התרחשות תקופות מעבר קשות, דוגמת גירושים, חולי, הגירה או פרידה מילדים, כתוצאה מההשפעה המצטברת של הכאב והצער.

 זיכרונות טראומטיים מהילדות, על חיות מחמד שנלקחו (בשל סירוב ההורים לגדלן, למשל) או מתו, עלולים גם הם לפתוח מחדש פצעים רגשיים עמוקים עם אובדן חיית המחמד הנוכחית.

המתת חסד. פחד, תסכול ותשישות

ההחלטה האם לבצע המתת חסד של חיית מחמד חולה או פגועה מאוד, היא החלטה שמעוררת בבעלים רבים רגשות אמביוולנטיים חזקים, בשל היותה כרוכה בשיקולים מוסריים ואתיים שונים.

לעתים קרובות, ההחלטה האם לבצע המתת חסד עומדת בפני הבעלים כאשר הוא כבר עייף מהטיפול הממושך בחיית המחמד החולה, מתוסכל כשהמאמצים הרבים שהושקעו במאמץ להיטיב עם חיית המחמד נכשלים או מפוחד מפני החיים בלעדיה.

הבעלים עלולים לחוש רגשות אשם כאשר הבחירה בהמתת חסד התקבלה בשל שיקולים כלכליים (הוצאות רפואיות גבוהות, למשל), או במקרים שבהם הבעלים חש שלא נעשה די על מנת למנוע את החולי או הפגיעה שהובילו למצב הסופני.

בעבור חלק מהבעלים, זיכרונות של מקרי מוות קודמים עלולים לעורר פחד, שאותו הם משליכים על חיית המחמד. במצב זה עשויים הבעלים להיות טרודים במחשבות על חששותיה של חיית המחמד עצמה מפני המוות.

הבעלים עלולים לחוש מצוקה גם בשל העובדה שהמתת חסד היא למעשה הרג של דמות התקשרות. לעתים נדירות בלבד מתרחש הליך המתת חסד ללא תגובות רגשיות חזקות מצד הבעלים, גם אם המניע לביצוע ההמתה נובע משיקולים המציבים את טובת חיית המחמד בראש סדר העדיפויות וההליך כולו מבוצע במקצועיות.

(צילום: index open)

במקרים מסוימים, בעיקר כאשר הבעלים קשישים או חיים בגפם, הקשר עם חיית המחמד חזק ביותר והבעלים אינם מסוגלים כלל לשקול ביצועה של המתת חסד. הבעלים עשויים שלא לראות הבדל בין חייה של חיית המחמד לחייהם שלהם.

גם לאחר שהבעלים מקבלים את ההחלטה לבצע המתת חסד, אין הם פטורים מהתלבטויות נוספות ומייסרות בנושא. בעלים רבים מתלבטים בשאלה: מהו הזמן הנכון לבצע את ההמתה?

המטרה היא להימנע מפרידה מוקדמת מדי מחד גיסא, ומייסורים קשים לבעל החיים מאידך גיסא. על מנת להגיע להחלטה הטובה ביותר האפשרית, מומלץ לבעלים להישאר בקרבת חיית המחמד ולהיות מודעים לשינויים בהתנהגותה ובמצבה הפיזי.

לעתים חש הבעלים שבגד באמונה של חיית המחמד משום שאישר את ביצועה של המתת החסד, והדבר מוסיף לתחושת המצוקה שלו בעקבות פטירתה. גם התהייה האם חיית המחמד יכלה בכל זאת לשרוד את המחלה, עלולה להכביד ולגרום לרגשות של ספקות וחרטה לאחר ביצוע המתת החסד.

אף על פי כן, הבחירה בהמתת חסד מאפשרת לבעלים לחוש מידה מסוימת של נחמה, הקלה ושלווה בשל ההכרה, שמבחינה הומנית הייתה זו האפשרות הטובה ביותר שעמדה בפניו. תחושת הקלה יכולה לנבוע גם מהידיעה שמראה הפנים, הקול והמגע המנחמים של הבעלים סייעו לחיית המחמד להתנחם ברגעיה האחרונים.

לעתים ההחלטה על ביצוע המתת חסד מאפשרת לבעלים להיות מוכנים יותר למוות הצפוי, זאת בהשוואה לתהליך גסיסה טבעי, שכרוך, לעתים, בציפייה לנס רפואי לצד חוסר אונים. במקרים שבהם חיית המחמד הולכת לעולמה כתוצאה מתהליך גסיסה טבעי, הבעלים עלולים לחוש תחושה חזקה של אובדן שליטה, בנוסף לרגשות צער חזקים בעבור אנשים אחרים, אפשרות הבחירה בהמתת חסד אינה קיימת, משום שאינם מאמינים שהמתת יצור חי היא ראויה מבחינה מוסרית.

ההחלטה האם לבצע המתת חסד או להימנע מכך היא החלטה אישית, שעל בעלים רבים להתמודד עמה בשלב זה או אחר. שיחה עם אדם תומך על הרגשות האמביוולנטיים עשויה לסייע לבעלים בקבלת ההחלטה המתאימה.

היום שאחרי - מה עובר על המשפחה? 

מרבית הבעלים רואים בחיית המחמד שלהם חברת משפחה. חיית המחמד לוקחת חלק בשגרה המשפחתית היומיומית ובאינטראקציות בין בני המשפחה, ומשפיעה על התנהגותם של בני המשפחה ועל דפוסי התקשורת ביניהם.

כפי שצוין בתחילת הכתבה, רמת ההתקשרות של בעלים לחיית מחמד עשויה להיות גבוהה כרמת ההתקשרות לאנשים משמעותיים, ולעתים אף גבוהה יותר. לפיכך, עולה השאלה כיצד משפיע אובדן חיית מחמד, הנתפסת כחברת משפחה וכדמות התקשרות משמעותית, על יציבותה ותפקודה של המערכת המשפחתית?

לעתים קרובות, לאינטראקציות הקבועות עם חיית המחמד (הטיפול בה, נוכחותה בפעילויות קבועות של המשפחה, הבעות חיבה משותפות כלפיה וכו') תפקיד חיוני בדינמיקה בין בני זוג או בני משפחה. לפיכך, יציבות הקשרים המשפחתיים עלולה להיפגע כתוצאה מאובדנה של חיית המחמד. כך, לדוגמה, התמקדות אחד מבני הזוג או שניהם בחיית המחמד המשותפת עשויה לאפשר להם לשלוט במתחים הקיימים ביניהם. אובדנה עלול לעורר מצוקה ולהסלים קונפליקטים.

מקור נוסף לעומס רגשי ופיזי על בני המשפחה עלול להיווצר עוד לפני מותה של חיית המחמד. כך, למשל, הטיפול בבעל החיים החולה, הדורש השקעת אנרגיה ומשאבי זמן וכסף, עלול להוות מקור לקונפליקטים בין בני המשפחה. גם ההתלבטות האם לבצע המתת חסד או להמתין למוות טבעי עלולה לעורר מחלוקת בין בני המשפחה ולהעצים קונפליקטים סביב הסוגיה הטעונה, בשל אמונות שונות של בני המשפחה ביחס למוות.

לעתים, היעדר לגיטימציה מצד החברה לאבל על אובדן חיית מחמד אהובה מונע מהבעלים את התמיכה החברתית שחיונית כל כך למשפחה, או לחלק מחבריה, דווקא בתקופה זו. כמו כן, גם בני המשפחה עצמם עשויים שלא לספק תמיכה זה לזה.

במקרים מסוג זה עלולים בני משפחה להסתיר את כאבם זה מזה ולהימנע מלהביעו מחשש לדחייה, לעג או יצירת סטיגמה מצד בני המשפחה האחרים. היעדר התמיכה, האנרגיה המושקעת בהסתרת הכאב ובהימנעות מהבעתו פוגעים בהשלמת תהליך האבל. לפיכך, אובדן חיית המחמד כחברת משפחה וכדמות התקשרות משמעותית משפיע לא רק על בריאותו הפיזית והרגשית של הפרט, אלא עלול להוות גורם לחץ ומצוקה למערכת המשפחתית כולה.  

(צילום: shutterstock)

השפעת אובדן חיית המחמד המשפחתית על ילדים

ילדים עלולים להיות פגיעים במיוחד להשפעת אובדן חיית המחמד. מתוך כוונות טובות ורצון להגן על הילדים ולמנוע מהם את רגשות הכאב והצער, הורים רבים נמנעים במכוון מהבעת רגשות ובוחרים להעמיד פנים שלא קרה דבר או להמעיט בחשיבות המוות.

בשל הרצון להגן על הילדים, יש הורים הבוחרים לבצע המתת חסד בהיחבא, מבלי להתייעץ עם הילדים ומבלי להכינם לאובדן הצפוי. יש לציין, שלמרות העצב שכרוך בגילוי העובדות לילדים, הרי שעל פי רוב, אובדן חיית המחמד באופן פתאומי, מבלי שניתנה לילדים האפשרות לראותה, להחזיקה בפעם האחרונה ולהיפרד, עלול להיות טראומטי הרבה יותר.

לעתים, הורים מעדיפים לשקר לילדים ולומר שחיית המחמד ברחה, על מנת להגן עליהם מפני המציאות הכואבת. במקרים אלה, עלולים הילדים להתחיל בחיפושים אחר חיית המחמד או להמתין שתחזור. ילדים עם דמיון פעיל יותר עלולים לדמיין דרכים מפחידות שבהן חיית המחמד עלולה למצוא את מותה.

זיכרונות שקריים אלה עלולים ללוות ילדים גם בבגרותם. הם עלולים להמשיך ולתהות כל חייהם מדוע ברחה חיית המחמד האהובה ומה פשר הדחייה. במאמץ למנוע את הכאב הכרוך במותה של חיית מחמד אהובה, עלול ההורה להעביר לילד את המסר שהוא אינו חבר ראוי ושאינו מסוגל לשמור אפילו על בעל חיים. רגשות אלה עלולים להוביל לפגיעה מהותית בדימוי העצמי.

לעתים קרובות, כאשר ההורים בוחרים לספר לילדיהם סיפורים שונים במקום לומר להם את האמת בדבר מותה של חיית המחמד, עם התבגרותם מגלים הילדים את השקרים וחשים כעס ואף נבגדים. יש לזכור גם שילדים מטבעם הם רגישים ביותר, והניסיון להחליף בהיחבא את חיית המחמד שנפטרה בבעל חיים אחר מאותו מין (בדרך כלל מדובר בבעל חיים קטן, למשל אוגר), על מנת להימנע מהתמודדות עם אובדן בעל החיים, עשוי להסתיים בכישלון.

התנהגותם של ילדים בעקבות אובדן חיית מחמד עשויה לבלבל מאוד את ההורים ולהוסיף להתלבטויותיהם בנוגע לדרך שבה כדאי לנקוט במטרה לסייע לילדים להתמודד עם האובדן. החוקר בואלבי  טוען שילדים מסוגלים להתאבל החל מגיל שנה. לעתים קרובות, ילדים קטנים חווים תגובות רגשיות עמוקות, אך לא תמיד יש להם את היכולת לבטא בפתיחות את רגשותיהם.

כמו כן, לעתים ילדים אינם מביעים צער וכאב באופן מיידי. הם מסוגלים להפנים את רגשותיהם ולבטאם לסירוגין במשך שנים ובדרכים עקיפות. לעתים, הפגנת הצער על מותה של חיית המחמד עשויה לבוא לידי ביטוי כתוקפנות דווקא. לדוגמה, ילד עשוי להביע כעס בשל תחושתו שננטש על ידי חיית המחמד.

במקרים אחרים, ילדים עשויים להסתיר מפני הוריהם את רגשות הצער שהם חווים, על מנת "להגן" על ההורים. מתבגרים, נוטים במיוחד שלא לבטא באופן פומבי את רגשותיהם בעקבות אובדן חיית מחמד.

מהספרות בתחום עולה, שניסיונותיהם של הורים להגן על הילדים מפני רגשות הצער והכאב הכרוכים באובדן חיית המחמד לא רק שאינם מסייעים לילדים, אלא אף עלולים לפגוע בהם מאוד. הילדים עלולים ללמוד שלא ראוי לבטא רגשות של כאב וצער, מה שעלול לפגוע ביכולתם להתמודד עם מקרי אובדן עתידיים.

דבר זה משמעותי במיוחד בגיל צעיר, משום שבעבור ילדים רבים, אובדן חיית המחמד האהובה מהווה מפגש ראשון עם המוות. בנוסף, בעקבות מניעת הזכות להיפרד מחיית המחמד ולהתאבל על אובדנה, עלולים הילדים לגרור עמם את רגשות הכאב לאורך שנים ממושכות, ולעתים אף כל החיים. 

(צילום: דלית שחם)

איך מתמודדים עם אובדן? 

אובדן חיית מחמד הוא אירוע מעורר מצוקה, שעלול לגרום לטלטלה בחיי הבעלים ולפגוע בתפקודו, בין אם מדובר בבעלים יחיד ובין אם מדובר במשפחה.

בספרות המקצועית אפשר למצוא מספר המלצות להתמודדות עם הקשיים שעשויים להתעורר בעקבות אובדן חיית מחמד, אולם בהיעדר מחקר אמפירי, שמטרתו להעריך את יעילות השפעתן של דרכי התערבות שונות, המלצות אלו מבוססות בעיקר על ניסיונם של מטפלים באבל לאור טיפולם בבעלים שאיבדו חיות מחמד.

מטפלים אלו נשענים בגישתם הטיפולית על אמצעים טיפוליים מקובלים, שנועדו לסייע למטופלים להתמודד עם אובדן אדם קרוב. אמצעים אלה הוכחו כיעילים ומועילים גם למטופלים המתמודדים עם אובדן חיית מחמד. 

החברה לא מזדהה עם מוות של בעל חיים

לאור היעדר הלגיטימציה החברתית לאבל בעקבות אובדן בעל חיים, ההמלצה העיקרית למעוניינים לסייע לבעלים להתמודד עם האובדן, היא לתת לבעלים אישור ותוקף לרגשות הקשים שהוא חש שבעקבות האובדן, ולאפשר לו להביע את כאבו וצערו.

מומלץ לעודד את בני המשפחה לקיים שיחות משותפות, שבהן ישוחחו על חיית המחמד, על נסיבות האובדן ועל משמעות האובדן בעבור כל אחד מבני המשפחה, וכן יביעו רגשות כאב וצער. שיחות פתוחות אלה עשויות לסייע בליכוד בני המשפחה ובחיזוק הקשר ביניהם, והן יכולות להעניק את התמיכה החברתית ההדדית הנדרשת כל כך למען השלמת תהליך האבל.

בני משפחה שחיית המחמד הייתה דמות התקשרות משותפת בעבורם, עשויים למצוא נחמה גם בשיתוף הדדי ברגשות האובדן בעקבות מותה. יש להדגיש, שרגשות הכאב והצער בעקבות אובדן בעל חיים הם נורמליים וחיוניים להשלמת תהליך האבל בצורה תקינה.

כיצד אפשר לסייע לילדים?

אובדן חיית מחמד עשוי להיות מפגשם הראשון של ילדים עם המוות, ולכן חשוב במיוחד לסייע להם בהתמודדות עם רגשות הכאב והצער הכרוכים באובדן. הספרות המקצועית הדנה באפשרות של שיתוף ילדים בהחלטה האם לבצע המתת חסד של חיית מחמד היא מצומצמת למדי.

נוכחות ילדים בהליך ההמתה עצמו נדונה בספרות המקצועית בצמצום רב אף יותר. חלק מאנשי המקצוע שוללים באופן מוחלט נוכחות ילדים בהליך ההמתה, מחשש להשפעות רגשיות מזיקות. אנשי מקצוע אחרים תומכים במתן רשות לילדים להחליט בנושא בעצמם. חוקרים אחרים טוענים, שאם הילד בוגר דיו על מנת להשתתף באופן פעיל בטיפול בחיית המחמד החולה, הוא גם בוגר דיו לשמוע תיאור מפורט של הליך המתת החסד.

על ההסבר להיות ברור, פשוט ובמונחים המתאימים לגילו של הילד. לטענתם, ילדים יודעים היטב עד כמה יהיו מסוגלים להתמודד בנסיבות שונות. אם הילד מחליט, לאחר שקיבל מידע על כל מה שהוא עתיד לראות ולשמוע במהלך הליך ההמתה, שהוא מעוניין ומסוגל לעמוד בכך, על ההורים לאפשר לו להיות נוכח בהליך.

בהסבר הניתן לילד על הליך ההמתה מומלץ להימנע משימוש בביטוי: "'חומי' הולך לישון" (put to sleep). ביטוי זה עלול לבלבל מאוד ילדים צעירים. הוא עלול לרמוז שהמוות אינו סופי או לעורר פחד מפני שינה.

ילדים עלולים לחשוש לקבור בעל חיים שבסך הכול נרדם או להתנגד להירדם בעצמם, מחשש שלא יתעוררו נוכחותו של הילד בהליך ההמתה עשויה לסייע לו בהשלמת תהליך האבל. האפשרות לראות את הגוף המת עם תום ההליך מאפשרת לילד להיות בטוח שהבעל החיים אכן מת.

למרות הכתוב לעיל, חשוב להדגיש כי יש לבחון כל מקרה לגופו, ולקחת בחשבון את התנסויות העבר של הילד, אם היו, עם מקרי אובדן, את גילו ורמת ההבנה והמודעות שלו, את הדינמיקה המשפחתית ואת מקורות התמיכה העומדים לרשות הילד. מומלץ לאפשר לילדים להיות נוכחים בדיונים המשפחתיים העוסקים בהתלבטויות ובהחלטה לגבי המתת החסד, בין אם יהיו נוכחים בהליך עצמו ובין אם לאו.

הנוכחות בשיחות המשפחתיות מסייעת לילדים להתכונן במידה מסוימת למוות הצפוי, ומאפשרת לבני המשפחה לתכנן את אופן הפרידה ומועדה (לפני ההרדמה, במהלכה או אחריה), ולהתחיל את תהליך האבל. הרחקת הילדים מתהליך ההתלבטות, במאמץ למנוע מהם את תחושת האשמה על ההחלטה לבצע המתת חסד, עלולה דווקא לחזק את רגשות האשמה על שלא עזרו להקל את סבלה של חיית המחמד.

עם פטירת חיית המחמד, מומלץ לשתף את הילדים בשיחות משפחתיות על אובדנה. שיחות אלה מסייעות במתן תוקף לתחושותיהם. הם לומדים שהצער אינו צריך להיחוות בהסתר ובבדידות. בנוסף, יצירת סביבה בטוחה בעבור הילדים, שבה יוכלו לשאול שאלות ולבטא את רגשותיהם, מסייעת להם בהבנת משמעות המוות – היותו סופי וחלק ממחזור החיים.

לפיכך, עידוד הילדים להביע את רגשותיהם מסייע בהשלמת תהליך האבל ויוצר בסיס בטוח להתמודדות עם מקרי אובדן שיתרחשו בעתיד.

לשמור על קשר רגשי גם אחרי מות החיה

הנצחת הקשר הרגשי עם חיית המחמד שנפטרה עשויה גם היא לסייע לבעלים להסתגל לאובדן. לאחרונה הוצע המונח "קשר מתמשך" (continuing bond), לתיאור תגובות רגשיות והתנהגותיות מסוימות (טקסי פרידה וזיכרון, למשל) שהבעלים מציגים במהלך האבל, המסייעות להם לשמור על הקשר הרגשי עם חיית המחמד גם לאחר אובדנה.

תגובות רגשיות והתנהגויות אלה מאפשרות לבעלים האבלים למלא תפקיד פעיל בתהליך הפרידה מבעל החיים, מסייעות להם להביע כאב וצער, לרכך ולווסת את הרגשות הקשים, להפחית את עוצמת הצער ובעיקר מנחמות אותם.

לתגובות התנהגויות אלה תפקיד חשוב בתהליך עיבוד האבל והשלמתו. בהתבסס על ההנחה שהשלמת תהליך האבל כוללת ארגון מחדש של הקשר עם המת, כך שיתאים למציאות של סיום הקשר הפיזי מציעים Pockman ועמיתיו, שההבנה שהקשר עם חיית המחמד הסתיים אינה משלימה את תהליך האבל. המוות מביא אמנם לפרידה פיזית מבעל החיים, אולם הקשר הרגשי של הבעלים עמו עשוי להימשך.

תגובות רגשיות והתנהגותיות של שימור הקשר עם חיית המחמד שנפטרה מתוארות בספרות המקצועית הן כחלק מתיעוד תגובות בעלים לאובדן והן כהמלצות מטפלים לעיבוד תהליך האבל, והן כוללות תחושות שחיית המחמד עדיין נוכחת, הנחוות כסימפטומים פולשניים (הבעלים מרגיש את תנועותיו של בעל החיים, שומע את הקולות שנהג להשמיע או רואה את דמותו), דיבור אל חיית המחמד שנפטרה ובמיוחד שיתופה בגעגועים שחש הבעלים אליה, הרהור בזיכרונות נעימים מהחיים המשותפים עם חיית המחמד (הזיכרונות עולים בספונטניות, שלא מתוך כוונה לסייע בהתמודדות עם האובדן), חלומות על חיית המחמד, משיכה לטיולים במקומות שקשורים לחיית המחמד שאבדה ומחשבות על איחוד מחודש עמה.

לעתים, הבעלים מנהלים את חייהם לאחר אובדן חיית המחמד לאור החלטות שקיבלו בהשראתה. בעלים אלה פועלים מתוך אמונה שהם מגשימים את "משאלותיה" של חיית המחמד שנפטרה, ואמונה זו מגייסת ומניעה אותם לדאוג לעצמם או לאחרים באופן ראוי יותר (לדוגמה, להפסיק לעשן, לצאת יותר, לחפש את קרבתם של אנשים אחרים וכו').

גם העלאת זיכרונות משותפים עם בני המשפחה על הזמנים הטובים שחוו יחדיו עם חיית המחמד, יצירת אלבום תמונות או תיעוד זיכרונות נעימים שמעלה כל אחד מחברי המשפחה, שתילת פרחים או נטיעת עץ לזכרה של חיית המחמד מאפשרים לבעלים לשמור ולבטא את הקשר הרגשי עם בעל החיים לאחר מותו.

הבעלים האבלים עשויים למצוא נחמה רבה באפשרות של שימור הקשר עם חיית המחמד לאחר פטירתה. תגובות התנהגותיות של שימור הקשר מסייעות להפוך את חיית המחמד מבעל חיים ממשי לייצוג פנימי, המבוסס על החיבור הרגשי של הבעלים עמה ועל משמעות הקשר והזיכרונות המשותפים. באופן זה, חיית המחמד ממשיכה לתפקד כדמות התקשרות משמעותית, בדומה לדמות התקשרות אנושית, גם לאחר אובדנה. תגובות התנהגותיות של שימור הקשר יוצרות קשר אישי, ייחודי ומתמשך עם חיית המחמד שאבדה ועם אותו חלק מחייו של הבעלים שאותו חלק עמה. 

• המאמר המלא "השפעת אובדן חיות מחמד על בעליהן" התפרסם בגליון 47 של כתב העת "חיות וחברה". רחל גילשטרום (וינברגר), פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית ומשפחתית, עוסקת בטיפול, למידה ומחקר בתחום הקשר אדם-חיה מזה שנים רבות. דוא"ל: rgilshtrom@gmail.com