במקום רגל אחת יש לה 7: קטועת רגל רצה במרתון
עשר שנים אחרי שנפצעה במהלך שירותה הצבאי החליטה עינת מלכה שהגיע הזמן להיפרד לשלום מרגל ימין. בראיון אישי לרגל יום האישה היא מספרת על ההתמודדות, הכאבים, ההריון על קביים וההבנה שרק קטיעה תציל את חייה. ראיון עם אישה שיש לה 6 רגליים ימניות ורצה טריאתלונים
"איבדתי את הרגל והרווחתי את החיים" - לא משפט שתשמעו בכל יום, אם בכלל, אבל זה המוטו שמלווה את עינת מלכה בשנים האחרונות, אחרי שעברה קטיעה מתחת לברך של רגל ימין. היום, כ-16 שנים אחרי, היא מספרת על תהליך ארוך של כאבים, ניתוחים והשלמה עם מצב נתון ורגל שלא מתפקדת. דווקא הקטיעה היא זו שהוציאה אותי מחדש לחיים והיום היא מאושרת, מחזיקה ב-6 פרוטזות שכל אחת מתאימה לאירוע אחר, בין אם הליכה לים ובין אם הליכה על עקבים בגובה 15 ס"מ.
הפציעה שהובילה לקטיעה קרתה בצבא, "הייתי מדריכת כושר קרבי, אחרי שכל החיים שלי עד הצבא עסקתי בספורט, יש לי חגורה שחורה בקראטה, הספורט היה החיים שלי. באחד האימונים סובבתי את הרגל והקרסול החל לכאוב. היה ברור שיש פגיעה והתחלתי בסבב של בדיקות אצל רופאים".
עוד כתבות בנושא:
- צפו: משותקת מניעה זרוע רובוטית בכוח המחשבה
בזכות פרוטזה מיוחדת - עופרי בן ה-23 חזר לרוץ
צפו: הברך הביונית שמאפשרת לנכים ללכת כרגיל
סבב הבדיקות ארך חצי שנה ובמהלכן היתה צריכה עינת להתמודד עם הערות כמו: "את מפונקת", "את עושה מזה יותר ממה שזה", "את בת יחידה אז את מרשה לעצמך להתפנק ולהתלונן" ועוד ועוד, כשבכל הזמן הזה עינת לא יכולה לדרוך על הרגל והיא נעזרת בקביים ובכסא גלגלים. הרופאים העבירו אותה מאחד לשני, צילומים, MRI, בדיקות CT וכולם מחפשים תירוצים. "מה גם", מוסיפה עינת, "שמדובר ברופאים של הצבא כך שאם את ניגשת למומחה לא בטוח שהוא מומחה לפציעה שלך, היו פעמים שהגעתי לאורתופד שהמומחיות שלו היא כף היד, ואין שום קשר לכף הרגל".
אחרי חצי שנה של ייסורים, הגיעה עינת חזרה לרופא שראה אותה לראשונה אחרי הפציעה ולמזלה הוא זכר אותה. בדיקה של הצילום הראשון שעברה אחרי הפציעה חשפה את הנזק, אחת העצמות בקרסול נשברה, הבעיה היא שמדובר בעצם שאינה מתאחה והצלחת הטיפול היא 50-50, כלומר אף אחד לא יכול לומר מה יהיה גם אחרי טיפול מתאים. עינת נכנסה לניתוח שאמור היה לשפר את מצבה, אבל כשיצאה ממנה התברר שהנזק החמיר. "קרעו לי עצב ב-3 מקומות ובעצם יצאתי עם נזק חמור יותר ממה שהיה בתחילה".
בדיעבד, היא יודעת, הטיפול הראשוני הנכון היה יכול להציל את הרגל, "אפילו היה רופא שאמר לי שאם היו רואים כבר בהתחלה את השבר לא הייתי מגיעה למצב כזה, לא בדיוק משהו שמעודד אותך כשאתה נמצא בפני ברירה של קטיעה, אבל אולי הוא חשב שזה יעודד אותי".
עינת המשיכה לעבור טיפולים אבל אלה לא עזרו, "הכאבים היו בלתי נסבלים, כל מגע ברגל,
בשלב מסוים, בשיקום, הכירה את בעלה איתן, גם הוא נפצע בשירות הצבאי ועבר שיקום. בהמשך התחתנו השניים ובגיל 28 נכנסה עינת להריון. "מאד פחדתי להיכנס להריון. איך אני יכולה להיות אמא כשאני על קביים? איך אני יכולה לגדל ילד כשאי אפשר להרים אותו, להחזיק אותו כשאני עומדת?".
"פתאום אני עומדת"
במהלך ההריון השתמשה עינת בקביים ובכסא הגלגלים, הלידה כמובן הצריכה זהירות רבה בכל הקשור לרגל, ולזוג נולדה בת בכורה.
איך מסתדרים עם רגל מושבתת ותינוקת קטנה?
"במהלך שמונת החודשים הראשונים לאחר הלידה, עשיתי הכל בצורה הזהירה ביותר. אם לרוב מקלחת לתינוק לוקחת 10 דקות, איתי זה לקח 40 דקות, כי הייתי צריכה להיות בזווית כזו שלא תכאיב לי ברגל אבל גם שלא תסכן את התינוקת. אותו דבר לגבי החלפת חיתול, זה תמיד היה על הרצפה כשיש לי אחיזה כדי שחלילה אני לא אפול עליה".
כשהיתה הפעוטה בת 8 חודשים, אושפזה עינת בבית החולים רמב"ם בחיפה לכמה חודשים. "זו היתה תקופת מלחמת לבנון השניה, ובמהלך האשפוז הייתי אמורה לעבור מספר ניתוחים. הניתוח האחרון נדחה 3 פעמים בגלל שחדרי הניתוח היו צריכים להיערך לניתוחי חירום. בפעם השלישית שזה קרה אמרתי 'רק רגע, אי אפשר להמשיך ככה, בטח לא עם ניתוחים שלא ברור מה יהיה בסופם', וביקשתי לראות את הרופא".
בפגישה עם הרופא ביקשה עינת לדעת מה הסיכויים להחלמה, אחרי עשר שנים של טיפולים, בדיקות ואבחנה שהיא גם סובלת מסינדרום הכאב הכרוני שמעצים את הכאב - תסמונת CRPS מעצימה את הכאב שחשים באחד הגפיים, ועד כה לא נמצא מקור הכאב והטיפולים הקיימים לא תמיד עוזרים ואם כן, ההקלה לא נמשכת לזמן רב.
תשובת הרופא לא הפתיעה את עינת, הוא דיבר על קטיעה. "האמת היא שדיברו איתי על קטיעה ממש אחרי הפציעה, כשהייתי ילדה בת 19 ואמרתי 'בשום פנים ואופן!', עוד הייתי אופטימית שמשהו ישתנה טובה ויהיה בסדר. הודעתי לרופאים שעל קטיעה אפשר יהיה לדבר רק כשאני אחליט לדבר על זה. אחרי עשר שנים של משהו שאי אפשר לקרוא לו חיים, הבנתי שצריך להתחיל לדבר על קטיעה".
הרופא נתן לה כמה ימים לחשוב, במקביל ניהל צוות רופאים בדיקה של התיק של עינת וגם הם הגיעו למסקנה שקטיעה היא הפתרן הטוב ביותר לאור הנתונים וכן לאור הסיכון שהרגל יכולה להיפגע יותר ויתכן שבעתיד יהיה צורך בקטיעה מעל לברך.
איך מגיעים להחלטה של קטיעה? מדובר בהליך בלתי הפיך
"אחרי עשר שנים שלא דרכתי על הרגל, שלא תיפקדתי ושלרגל לא היה שום תפקיד, זו לא המחשבה של 'אני הולכת לאבד את הרגל', זו מחשבה שהחיים שלי הולכים להשתנות, וככה היה".
במשך כמה חודשים עברה עינת ליווי פסיכולוגי בבית החולים תל-השומר - כשהיא נעזרת כל הזמן הזה בארגון נכי צה"ל - על מנת לבדוק את מוכנתה לתהליך ולחיים שאחרי. תהליך השיקום היה מהיר וחדשני, "הקטיעה היתה יום רביעי וביום ראשון כבר ניגשתי לפיזיותרפיה עם פרוטזה מיוחדת והפיזיותרפיסטית ביקשה ממני לעמוד. אחרי עשר שנים שלא עמדתי על רגל ימין, נעמדתי, הסתכלתי למטה ופתאום ראיתי שאני עומדת על שתי רגליים. זה היה מדהים. גם אחרי עשר שנים שלא נעלתי זוג נעליים אלא רק את נעל שמאל, פתאום אני עומדת וגם נועלת שתי נעליים".
עינת למדה ללכת מחדש בתהליך השיקום במקביל לבתה הקטנה באותו הזמן עשתה את צעדיה הראשונים - "מבחינתי היום שבו עברתי קטיעה זה מעין יום הולדת, חזרה לחיים האמיתיים. פתאום הילדה שלי גילתה שיש לה אמא שיכול להרים אותה, שיכולה ללכת איתה ולהחזיק אותה. זה פשוט שינה והחזיר אותי לחיים".
אחרי הקטיעה והתאמת הפרוטזה, הלידה של בנה השני היתה שונה לחלוטין, "התנהלתי בהריון השני כמו כל אחת שיש לה שתי רגליים בריאות. סחבתי, הלכתי, עשיתי הכל. בלידה עצמה פשוט הורדתי את הרגל (הפרוטזה), הנחתי בצד והתפניתי ללידה".
זכויות נשים - זכויות נכים
החזרה לחיים לוותה גם בהחלטה לחזור לשוק העבודה, אבל זה לא היה כל כך פשוט. "אנשים מסתכלים עליך אחרת כשאתה נכה. אפילו שלא ראו בכלל את הפרוטזה, היחס פתאום השתנה כשסיפרתי על זה. היה בלתי אפשרי למצוא עבודה, במקום לבדוק מה הכישורים שלי ראו נכה".
אורן אקרמן, יו"ר מחוז באר שבע והנגב של ארגון נכי צה"ל, מסביר ששוק העבודה אכן בעייתי, "אנשים נמדדים על פי הנכות שלהם ולא על פי מה שהם מסוגלים לעשות. מעסיקים רבים חושבים שנכות פיזית היא גם נכות קוגניטיבית וזו בעיה. על אחת כמה וכמה שמדובר בנשים".
בשנים האחרונות, מאז השתנה ההנהלה בארגון בשנת 2009, הוחלט לשים דגש על העזרה הניתנת לנשים השייכות לארגון. "אופן ההסתכלות של מעסיקים, ובכלל של החברה, על נשים נכות מול גברים נכים הוא שונה ומבוסס לפעמים על דעות הקשורות באי-שיוויון. אישה עם צלקת תקבל יחס שונה מגבר עם צלקת משום שבראיון עבודה מייחסים חשיבות רבה למראה חיצוני אצל נשים.
גם בארגון היחס לנשים וגברים היה זהה, אך הוחלט לשים דגש דווקא על השוני. בסופו של דבר, החברה שלנו שמה את הגברים ואת הנשים בתפקידים מסויימים - גבר נכה זוכה לתמיכה מהמשפחה, מאשתו ומהילדים, בעוד אישה נכה אמנם מקבלת את כל התמיכה מהמשפחה, אבל הילדים, ברוב המקרים, קשורים יותר אליה ומצפים שהיא תטפל בהם בלי קשר למצבה, בעיקר פעוטות שדורשים תשומת לב אימהית בעיקר".
אקרמן מדגיש על הליווי שעוברים נכי ונכות צה"ל, את הסיוע הצמוד המוגש להם וגם את הרצון להמשיך ולעזור ככל האפשר, בעיקר לנשים - "בעבר היינו בקשר עם רחל אדטו מ"קדימה" שהיתה בקשר ישיר עם הארגון ובאמת רצתה לעזור. אבל לצערנו בשל שינויים במפלגה, נבצר ממנה להמשיך בנושא. היום, כשהכנסת זוכה לחברים חדשים, ובעיקר חברות חדשות, אני קורא למי מחברות הכנסת שתיקח על עצמה לקדם את הנושא, לדאוג שיהיה ייצוג לנשים נכות ולזכויות שלהן".
בארגון יודעים שאין שום קשר בין נכות פיזית ליכולות קוגניטיביות, ולראייה עם אקרמן עובדות 3 נשים נכות שעושות את העבודה בצורה הטובה ביותר, כמו שהוא מגדיר. "עבודה לא חייבת להיות גם רק לשם כסף והכנסה, נשים רבות, וגם גברים, יכולים לעבוד בהתנדבות ולעשות המון למען האחרים. עבודה היא סיבה לקום בבוקר ולא לשבת בבית כל הזמן. האנשים האלה רוצים לתת ולעזור, ורק מחפשים שיתנו להם לעשות את זה", אומר אקרמן.
עינת מספרת על משברים לא קלים שנבעו מאי-קבלה לעבודה בשל היותה נכה, אך לשמחתה המצב השתנה כשהחלה לעבוד בהתנדבות בארגון, ובהמשך הפכה לעובדת מן המנין. העבודה מאפשרת לה להיות בקשר ישיר עם נכים ולעודד אחרים בעזרת סיפורה ואופן התמודדותה עם הקטיעה. לאור סיפורה, לא מפליא שהיא משמשת סמל לארגון נכי צה"ל.
רגל לים ורגל לריצה
במהלך כל התהליך וההתמודדות שעברה, עינת לא הפסיקה לחלום על החזרה לפעילות הספורטיבית. "אחרי שאת עוסקת בספורט רוב החיים שלך זה ממשיך לבעור בך. חגורה שחורה בקראטה זה לא משהו שמוותרים עליו כל כך מהר", היא אומרת בחיוך. העקשנות עבדה לטובתה ובשלב מסויים, בעקבות תרומה של ארגון ידידי צה״ל בארה״ב (FIDF), הוחלט בארגון נכי צה"ל להשקיע בקטועי גפיים שהגיעו מעולם הספורט ונאלצו לוותר עליו.
אחרי מספר ראיונות נבחרה עינת להיות חלק מקבוצה של קטועים (אישה יחידה בקבוצה של גברים) שזכו לקבל פרוטזות מיוחדות שיסייעו להם לעסוק בספורט תחרותי (דרך חברת step ahead בארה"ב). מבחינתה זה היה רגע של סגירת מעגל משום שתאריך הפציעה שלה היה 19.3.1997 ולראשונה חזרה למסלול הריצה בדיוק 15 שנים אחרי-כך בתאריך 19.3.2012 - "לקבל את הרגל המיוחדת לריצה זו חוויה שאי אפשר לתאר. שמתי את הרגל ופשוט התחלתי לרוץ. רציתי ורציתי ולא הפסקתי לבכות. החבר'ה היו בטוחים שקרה משהו ושאלו אותי למה אני בוכה, עניתי להם שזה הכל מהתרגשות. אחרי עשר שנים שלא דרכתי על הרגל ועוד 5 שנים של חלום על ריצה, פתאום אני רצה ורצה למרחקים ואפילו עושה טריאטלונים".
היום מתאמנת עינת במקום מגוריה, אילת, בקבוצה שנקראית "האילתם" ובעזרת המאמן מני קיסלסי, משתתפת בכל האתגרים האפשריים. "מני עזר לי לאורך כל הדרך, זה התחיל משחייה ללא פרוטזה, משהו שהיה לי מאד קשה איתו, להיות ליד אנשים בלי הפרוטזה, המשיך בזה שהוא מעודד אותי כשאני רוכבת ומשגיח עלי כשאני רצה. כל הקבוצה למעשה תומכת ועוזרת בכל רגע נתון והם חשובים לי מאד".
עינת אף תשתתף במרתון תל אביב (15.3) ומתכננת לרוץ 10 ק"מ. אבל לא רק רגל לריצה יש לה. עינת מתהדרת ב-6 פרוטזות - "רגל לכל אירוע", כמו שהיא מכנה את זה. יש לה פרוטזה לים שעליה מצוייר קעקוע, רגל שמתאימה לעקב בינוני ורגל שמתאימה לעקב של 15 ס"מ - "בבית שלנו יש לי ארון בגדים, ארון נעליים וארון פרוטזות", היא צוחקת.
איך הילדים מתמודדים עם אמא שיש לה 7 רגליים?
"כשהם היו קטנים הם היו מכניסים את הרגל לתוך הפרוטזה ואומרים: 'אמא תראי, אני כמוך'. אחרי שסיפרתי לבת שלי שיש לי רגל מיוחדת לריצה, היא שאלה אם עכשיו אני אהיה מהירה יותר ממנה, וכשעניתי כן, זה הרגיז אותה.
בגן, כששאלו אותה מה קרה לאמא שלה ברגל, היא הסבירה בצורה פשוטה מאד שלאמא שלה יש כמה רגליים וזה לא עושה אותה שונה, אלא עושה אותה מיוחדת.
כשהילדים גדלים עם אמא בלי רגל, אבא עם רגל משותקת ולהם יש שתי רגליים בריאות, הם יודעים שאלו החיים והם גם רואים שזה לא קושי שעוצר את החיים, ממשיכים לחיות ולעשות חיים ונהנים מהכל".
