פצצת זמן
בסוף כל סיפור על חשיפת סליקים מימי המחתרות יושב החבלן המשטרתי זיו לבני ומפרק תחמושת. הגענו אליו כדי לקבל קורס מקוצר בארכיאולוגיה של הדינמיט
מושבניק חופר בגינה ונתקל בכד חלב מחליד שבתוכו מוסתרים רימוני יד וכרוזים של ההגנה. קיבוצניק זקן מחליט פתאום שהגיעה השעה לספר על הסליק שמתחת לרפת. אלה הרגעים שהכי מסעירים אותי בעבודה המשטרתית השוטפת. זה לא רק העיסוק בחומרי נפץ ובמנגנוני הפעלה ישנים שדורשים משנה זהירות; זאת העובדה שפצצה ישנה היא קפסולת זמן. וכשמדובר בפצצות שנוצרו כאן על-ידי אנשי המחתרות לפני קום המדינה, מדובר בחתיכת היסטוריה מרתקת. כשאני אוסף את הפצצות האלה ומנהל תחקיר מתמשך בעקבות הסיפורים שהן מקפלות בתוכן, זה כבר לא חלק מהעבודה השוטפת. זאת שריטה פרטית.
חלק גדול מהדברים שאנחנו מוצאים היום הם זכר להחלטה היסטורית של ההגנה. בתחילת שנות ה-30 הבינו ראשי הארגון שאי אפשר להסתמך עוד על סוחרים ערבים או על נשק ששרד ממלחמת העולם הראשונה והגיע לארץ בדרכים עקלקלות, וצריך להקים תעשיית נשק מקומית שתספק אמצעי לחימה באופן מסודר.
לפרויקט הנשק העברי קראו "התעשייה". זה התחיל משלל יוזמות פרטיות של אנשים מן היישוב עם רקע בחריטת ברזל ובכימיה שפיתחו פצצות, מוקשים ורימוני יד ממודלים שונים. בהמשך היו קווי ייצור של ממש בכל מיני מפעלי ברזל ובמסגריות של קיבוצים. עיקר המאמץ התמקד ביציקה ובחריטה של רימונים.
חומר הנפץ המקובל באותם ימים היה ה-TNT הוותיק. בראשית הדרך היו גם כל מיני סוגים של דינמיט, ג'לנטייט וטן, חומרים שנעלמו די מהר מהשטח בגלל הרגישות וחוסר היציבות שלהם. חומרי הגלם הכימיים הגיעו מענף החקלאות ומבתי מרקחת. זה מאוד מזכיר את ייצור הקסאמים וחומרי הנפץ בעזה וביו"ש היום.
התעשייה התנהלה בלילות או בסוף ימי העבודה במחרטות ובמסגריות תחת מידור ואיפול כבדים. מי שהתעסק ביציקה לא התעסק בחריטה, הגופים ומנגנוני ההפעלה היו מיוצרים במקומות שונים ומרוחקים, ורק קומץ פעילים ידע היכן מורכב ומאוחסן הרימון השלם.
המידור המוצלח של אז מקשה על המחקר של היום. מעבר לעובדה שרוב אנשי המפתח כבר לא איתנו, גם אלה שעוד חיים וצלולים ומוכנים לדבר יודעים מעט מאוד, ורק על התחום שבו עסקו. כל השאר הוא בגדר תעלומה, להם ולי. לפחות יש לי מושג על הארסנל של דור המייסדים.
1 - הטורקי
הפרעות של 1929 וההתנכלויות לנקודות ישוב מבודדות יצרו צורך בנשק שאפשר להבריח איתו המון שמסתער לעברך. הפיתרון הראשוני היה פצצות יד שיוצרו מפחיות של ספירט עם פתיל. זה עבד כמו בקבוק מולוטוב משוכלל: מדליקים את הפתיל עם גפרור וזורקים. את הפחיות האלה ייצרו בין השאר בגימנסיה הרצליה, והאפקט שלהן היה לא רע בכלל.
אחרי פצצות היד באו רימוני המופה - חלקי צנרת עם פתיל, ממש כמו מטעני ההשלכה שהפלסטינים זורקים עלינו היום. אחד הרימונים הראשונים היה חיקוי של רימון טורקי ממלחמת העולם הראשונה. מי שהבריח את הדוגמה לארץ היה אברהם קריניצי, איש ארגון ההגנה ובהמשך ראש עיריית רמת גן. לא הרבה ידוע על הרימון של קריניצי, לבד מן העובדה שהוא הועתק באזור שינקין לפי רימון טורקי ממלחמת העולם הראשונה.
כל הרימונים הטורקיים שנתקלתי בהם עשויים מברזל איכותי ביציקות מעולות. צריך להחזיק אותם ביד כדי להבין עד כמה הם איכותיים. פעמיים מצאתי רימונים שנראו טורקיים אבל היו עשויים ממתכת רכה וגרועה, מין סגסוגת אפורה של שאריות, עם בליטה היקפית שמעידה על יציקה פשוטה משני פלחים. אפשר להניח בזהירות שאלה רימונים מפס הייצור של קריניצי, אבל אין הוכחות חותכות.
2 - הצפוני
יום אחד נכנס מישהו לתחנת המשטרה בעפולה והניח ארגז גדול שבתוכו פיתרון לתעלומה רבת שנים. זה היה במסגרת אחד מהמבצעים האלה שמאפשרים לציבור להחזיר נשק ותחמושת בלי שאף אחד ישאל שאלות. בארגז שכבו מספר מכובד של מטעני צינור: שתי מופות של צינורות השקיה מרותכות זו לזו, עם תעלות חרוצות בתוכן, כשהצינור כולו סגור בשני קצותיו בפקקי ברזל מוברגים. בארגז היו גם מנגנוני הפעלה שהורכבו מחלקי צנרת, קפיץ ומסמר עם חור שנועד להשחלת הנצרה. הכל עדיין עבד: קפיץ הנוקר היה חזק, ההברגות נקיות. 60 שנה עברו, והפצצה עדיין קטלנית.
במשך השנים נמצאו הרבה מטענים כאלה בקיבוצים באזור העמקים. הנחנו שהם יוצרו במפעלים המחתרתיים בתקופת המנדט, אבל חסרה לנו הוכחה. בארגז שהגיע לתחנת עפולה מצאנו כמה מוטות ברזל מחודדים עם הברגה שהתאימה לצד התחתון של המטען באופן מושלם. כך הבנו שמדובר במוקשי יתד: המוט המחודד ננעץ באדמה, ותיל ממעיד נקשר מהנצרה אל צידו השני של הנתיב המאובטח.
ברגע שמישהו חצה את התיל נשלפה הנצרה, המסמר נקר את חומר הנפץ - ובום. בתוך המטענים מצאנו גם תושבות שמתאימות לשלוש אצבעות דינמיט, חומר נפץ שלא נמצא בשימוש בארץ מאז המנדט. מאחורי אחת התושבות נדחסו דפי עיתון מ-1947, מעל חתיכות ברזל קצוץ שנועדו להגביר את אלמנט הרסס.
האדם שהניח את האוצר ההוא בתחנת עפולה נעלם בלי להשאיר פרטים. אני עדיין לא יודע מי ייצר את המטענים והיכן. אולי זאת הייתה יוזמה מקומית של קיבוץ או מסגרייה, אבל אין ספק שמדובר בפס ייצור שעבד באזור חיפה והעמקים.
3 - הירושלמי
הפצצה המכוערת הזאת שכבה אצלי די הרבה זמן בלי שום פרט מזהה. יש לה מאפיינים של ייצור מחתרתי - היא עשויה אלומיניום וחרוטה בעבודה ידנית - אבל לא מצאתי שום קצה חוט שיכול לתארך אותה או לשייך אותה למחתרת מסוימת. שאלת המוצא שלה נפתרה רק לפני כמה שנים, כשהתגלגל לידי ספרון הסברה מקום המדינה, בו פורטו כל סוגי המוקשים שאתה עלול להיתקל בהם בהליכה בשדה. באחת התמונות הופיע המוקש הלא מוכר, ומתברר שהוא היה בשימוש באזור ירושלים בתקופת המצור.
תחמושת הגיעה לעיר מבחוץ, דרך השיירות, אבל יוצרה גם בפנים. אחד המאפיינים המעניינים של היציקות הירושלמיות היה השימוש באלומיניום שהיה תוצר ההתכה של סירים, מחבתות וכלי מטבח. כזה היה הרימון הירושלמי שבידי, זה שכונה בפי אנשי ההגנה "רימון מספר 3".
4 - האמריקאי
ותיקי ההגנה מספרים שאת התוכנית לרימון הזה העתיקו מתוך ספר אמריקאי, אבל אני לא מכיר שום רימון אמריקאי שנראה ככה. מה שכן, זה דומה לרימונים יפניים, ואני מניח שהספר שממנו הועתק הרימון היה ספר תודעת אויב אמריקאי ממלחמת העולם השנייה.
לרימון האמריקאי יש כמה דגמים, ובכולם מופיעות האותיות USA שנועדו לגרום לבריטים לחשוב שמדובר בייבוא, ולהרחיק אותם מהמכונים שייצרו תחמושת מקומית. יש מסמכים המעידים שהבריטים שלחו רימונים כאלה ללונדון, וקיבלו בחזרה את התשובה שמדובר ברימונים מאולתרים באיכות מצוינת.
הרימון האמריקאי נועד במקור להטלה ביד, אבל בהמשך נורה מסוג של מטול רימונים שהורכב על קנה הרובים הצ'כיים והאנפילדים הבריטיים הגנובים. היו מניחים את קת הרובה על הקרקע, מכוונים באמצעות מד טווח, שולפים את הנצרה, משלשלים את הרימון אל תוך הקנה ויורים תחמיש (כדור חסר קליע). הרימון היה עף מההדף למרחק של כמה עשרות מטרים ומתפוצץ.
מעדויות שאספתי עולה שזה היה די יעיל, אבל פירק את קתות הרובים לגורמים. אגב, הוותיקים מספרים שביידיש המשמעות של USA היא "אונזר שטיק ארבייט" - "חתיכת עבודה שלנו". כן, לאנשי המחתרות הייתה נטייה להשאיר חותמות מתחכמות על התחמושת שלהם. פצצות עם מסר.
5 - האלכוהולי
אחד הסיפורים המעניינים על רימוני ה-USA מתחיל בהוראה של ההגנה לרכוש באירופה כמות אדירה של בקבוקי בירה. הבקבוקים של אז היו עשויים פח והתאימו באופן מושלם לשמירה על הדגם עם הראש החרוט. באמצע שנות ה-90 הוזעקו חבלני משטרה אל משאית עפר שהביאה חול מהדר יוסף ושפכה אותו באזור רמת אביב החדשה.
עם החול נפלו שני כדי חלב ובתוכם נמצאו קרוב למאה רימוני USA במצב מצוין, ארוזים בתוך פחיות בירה. החקירה הביאה אותי לשמותיהם של שלושה קשישים ממושב רמות השבים שהיו אחראים על ההסבה של הפחיות. הם לא פתחו את הפקקים של הבקבוקים, אלא חתכו את הפחיות בהיקף וסידרו סגירה שגרמה להן להיראות שלמות, ככה שאם נתפס ארגז, אפשר היה לחשוב שמדובר בבירות. אגב, אף אחד מהקשישים לא זכר מה עשו עם כל הבירה.
6 - התש"חי
האצ"ל ייצר תחמושת כמו הרפליקה הזאת לרימון נ"ט בריטי. הבוכנה שבקצה הזנב נועדה לאיטום בתוך קנה המדוכה שירתה אותה. בגוף הפצצה ישנו קונוס, כמו במטען חלול חודר שריון. נתקלתי בכמה רימונים כאלה, ועל כולם הייתה מרותכת הכתובת "אצ"ל 1948".
בלח"י כמעט ולא ייצרו רימונים. הם התמקדו בעיקר במטעני חבלה, וכחבלן אני יכול לומר בביטחון שהם היו מבריקים. המטענים המתוחכמים שלהם כללו מנגנונים סבוכים שלעיתים נועדו לפגוע גם במי שבא לפרק אותם, כמו בסרטים. הבריטים הקיזו הרבה דם על העבודות של הלח"י.
7 - הסמוי
גם היום אנחנו מגלים סליקים חדשים. לפני שנתיים מצאנו אחד כזה בעין השופט. אחד החברים החליט פתאום לחשוף סוד בן יותר מ-60 שנה ולגלות שמתחת לאולם הספורט יש סליק. מתברר ששנים ארוכות אחרי קום המדינה הוא המשיך לרדת לסליק בהיחבא ולטפל בכלי הנשק. כשירדנו פנימה גילינו שמי תהום עשו שמות בסחורה.
גם בגבעת ברנר היה סליק גדול מאוד. הוא נמצא באמצעות מפה שהחזיק בביתו אחד מחברי הקיבוץ. יצאו משם חביות מלאות נשק במצב מושלם: תתי-מקלע סטן, טומי-גאנים, רימוני מילס ועוד שלל כלי משחית. ידוע לנו שבקיבוץ ישנו סליק גדול נוסף, אך הוא עדיין לא נמצא. זה יכול לקרות בכל יום: מישהו מחליט לספר, טרקטור חופר ומעלה אוצר בלום. זה מה שכל כך מסעיר בעבודה שלי.
סליקים יכולים להסתתר גם בתוך בתים פרטיים. היה איש אצ"ל שגר ברחוב גאולה בתל אביב, ואחרי מותו הזמינה אותנו המשפחה לפרק את הבית. הוצאנו משם אוצר קטן של רימונים פולניים: עשרה קילו TNT ששכבו מתחת לעציצים. זה לא מאוד יוצא דופן: הנה, לאחרונה ערכו חפירות להנחת יסודות לפרויקט חדש בפלורנטין וחשפו פצצה.
בעקבות הגילוי הגיעו החבלנים ושלפו מהאדמה 14 מרגמות כבדות ששכבו במקבץ. במלחמת העצמאות, ועוד הרבה לפניה, האזור היה קו החזית בין תל אביב לריכוזים הערביים ששכנו מדרום, באזור אבו כביר. מקבץ המרגמות מעיד כנראה על עמדה שהרעישה את המקום.
באתר בנייה אחר, באבן יהודה, הזעיקו ערב אחד צוות חבלה. מתוך ערימת עפר ענקית ביצבצו רימוני יד צבועים אדום. הצוות עבד שם שעות ארוכות, שולף קרוב ל־40 רימוני USA ועוד רימון פולני מאלומיניום, כולם במצב נהדר, עם מנגנוני-דמה ומילוי של נסורת. הנחנו שמדובר ברימוני תרגול.
תוך כדי העבודה הופיע במקום קשיש חביב במכנסיים קצרים, שלייקס, גרביים משוכים עד הברכיים ומקל הליכה. הוא סיפר שכשהיה נער בן 16 או 17 היה מגיע אדם עם עגלה, קושר לו ולחבריו סרט סביב העיניים ולוקח אותם לתוך הפרדס. אחרי כמה סיבובים עם העגלה, כדי שלא ידעו היכן הם, היה האיש מוריד אותם במקום שבו הייתה פרושה שמיכה ועליה כלי נשק. הם היו משמנים את הכלים, לומדים לפרק ולהרכיב אותם, ואז חוזרים בעיניים קשורות.
הקשיש זכר שבלב הפרדס היה חדר תת-קרקעי עם ארובה. אני עדיין מחכה למצוא את הסליק הזה.
זיו לבני הוא ראש תחום תחמושת במחלקת החבלה של משטרת ישראל
סייע בהכנת הכתבה: גידי שפרוט
לפנייה לכתב/ת 
