"ארץ אוז": סרט בלי רגש, ובלי עוז
אולפני דיסני ביקשו לאתחל את סיפורו של הקוסם מארץ עוץ באמצעות הבמאי סם ריימי והשחקן ג'יימס פרנקו. העולם החזותי מרהיב ומתכתב עם הקלאסיקה ההוליוודית מ-1939, אך מלבד זאת אין בהפקה מושקעת זו שום חידוש או תעוזה
"ארץ אוז" ("Oz the Great and Powerful") הוא מעיין פריקוול לא רשמי לסדרת ספריו של פרנק ל. באום, והסרט הקלאסי משנת 1939 בו זימרה ג'ודי גארלנד הצעירה על "מעבר לקשת בענן". התוצאה בהפקת אולפני דיסני מנסה אמנם לשמר את הקסם של המקור (בעיקר באמצעות יצירת עולם חזותי דומה), אך כורעת תחת המכניות ההוליוודיות העכשווית (ע"ע תלת ממד), ובנוסף היא ארכנית שלא לצורך.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
אולפני דיסני היו צריכים לדעת טוב יותר. בשנת 1954 הם רכשו את הזכויות ל-11 מספרי "ארץ עוץ", והחלו בעבודה על אחד מהם - "The Rainbow Road to Oz". אך הפרויקט ננטש, ורק ב-1985 הופק סרט המשך לאגדה המופלאה על דורותי וחבריה, "בחזרה לארץ עוץ" (על פי שני ספרים, "אוזמה מארץ עוץ" ו"ארץ עוץ המופלאה").
הבמאי-תסריטאי והעורך המיתולוגי, וולטר מרץ', רקח פנטזיית בלהה הנפתחת בטיפול בהלם חשמלי שעוברת דורותי הדיכאונית (הילדה פיירוזה באלק) אחרי חזרתה מארץ עוץ. הסרט, יצירה קאמפית ומוטרפת, נחל אז כישלון ביקורתי ומסחרי חרוץ - בעיקר בגלל תכניו הקודרים שלא הלמו כלל את קהל היעד.
הפתיחה של הסרט הנוכחי דווקא מבטיחה. מצולמת בשחור-לבן של פעם, ביחס מסך נושן ("יחס אקדמיה" של 1:1.33). זוהי קנזס של שנת 1905, ובה אנו פוגשים באוז (ג'יימס פרנקו), קוסם שרלטן המתמחה ביצירת אשליות קולנועיות נוסח תומאס אדיסון. כאשר סופת טורנדו מעיפה אותו לארץ אוז הקסומה - המסך "נפתח", הסרט הופך לצבעוני, והתמונה מתמלאת באפקטים דיגיטליים לרוב.
שם, באוז, הקוסם המשתומם פוגש בתאודורה (מילה קוניס), מכשפה טובה הרואה בבואו את התממשותה של נבואה בדבר הופעתו של האיש (ששמו כשם הארץ), שיציל את עיר האזמרגד מפני המכשפה הרעה.
המכשפה מובילה אותו אל העיר שעליה הוא עתיד למלוך, לא לפני שימגר את האיום בדמותה של גלינדה (מישל וויליאמס). אוז יוצא למשימתו, מלווה בקוף מעופף (זאק בראף) ובבובת פורצלן קיטשית (ג'ואי קינג), רק כדי לגלות שנפל קורבן לתככיה של המכשפה הרעה באמת, אוונורה (רייצל ווייז), אחותה המניפולטיבית של תאודורה.
יחד עם גלינדה, חבריו החדשים וצבא של מנצ'קינים (שבסרט הזה הופכים לדמויות נשכחות כמעט), עושה אוז את הדרך חזרה לעיר האיזמרגד, על מנת לשחרר אותה מאימת המכשפות. הבמאי, סם ריימי, המחפש את עצמו אחרי טרילוגיית "ספיידרמן", הופך את אוז לבן דמותה של דורותי, ואת המסע המסוכן שהוא עורך לכזה, שיהפוך אותו מהאדם המפוקפק שהוא – למי שיגלה בתוך-תוכו יכולות וערכים אנושיים שלא היה מודע להם.
התוצאה מביאה בעצם את "הסיפור-שלפני-הסיפור", זה של הקוסם מארץ עוץ - הרב-מג שמסתתר מאחורי פרגוד ופעלולים קולנועיים זולים, ומשמש כשליטה הבלתי מעורער של עיר האיזמרגד.
איפור האוז
הבעיה עם סרטים-הקודמים-למקור מסוגו של "ארץ אוז" נעוצה בצורך שלהם להסביר באופן רדוקטיבי כמעט את מה שהיה קסום ומקורי בסרט שאליו הם מתייחסים. אין ולא היתה כמכשפה הרעה מהמערב בגילומה של מרגרט המילטון, בסרט המוזיקלי שביים ויקטור פלמינג. תסריטאי "אוז" הנוכחי מתעקשים לשווא לתאר את הפיכתה מיפהפייה תמימה ומאוהבת לגרסה מאופרת עד כדי גיחוך של המכשפה ירוקת הפרצוף.
דברים דומים אפשר לומר גם על דמותו של אוז עצמו, שבגרסה הקלאסית ייצג את הקסם התמים שבאשליה הקולנועית ואת פעולתה המכשפת. ההיבט הזה נעלם בסרט הנוכחי שכמו מבקש להצדיע, באמצעים דיגיטליים מתקדמים, לימי הבראשית של אמנות התמונה הנעה. אפילו "הוגו" של מרטין סקורסזה - המחווה לאשף הראינוע ז'ורז' מלייס - לקה במכניות מסוימת, מאותה סיבה ממש. עבודתו של ריימי בהקשר זה נדמית בעיקר סתמית.
יתר על כן, "הקוסם מארץ עוץ" עשה שימוש נבון ומתוחכם ב"דמויות כפולות" שהופיעו הן בעולם "המציאות", והן בעולם הפנטזיה של דורותי (המכשפה הרעה מן המערב, למשל, היתה בת דמותה של גברת גאלץ' הנוראית המבקשת להרוג את הכלב טוטו) - ובכך הפך את הסיפור למעשיית התבגרות מרגשת.
הכפילות הזו, המופיעה אף ב"ארץ אוז" (הקוף המכונף הוא גם שוליית הקוסם ב"מציאות"), אינה נושאת עמה כל משמעות מיוחדת. העולם הקסום הופך בו לפנטזיה שבמרכזה גבריות אינפנטילית, שכדי לממש את יעודה צריכה להתגבר על נשיות חזקה ומאיימת - המכשפות-אחיות.
כוחו של הסרט בעיצוב החזותי (של רוברט סטרומברג, זוכה האוסקר על "אווטאר" ו"אליס בארץ הפלאות"), שכאמור מחווה לקלאסיקה ההיא וכולל אייקונים כדרך האבנים הצהובות ואדריכלות האר-דקו של עיר האיזמרגד. החזרה אל המקומות הקסומים האלה מעניקה לסרט רגעים של יופי וחיוניות. אך ככלל, ניתן לומר על הסרט (שעתיד מן הסתם להפוך לפרנצ'ייז החדש של אולפני דיסני), שהוא לוקה בתסמונת איש הפח, האריה והדחליל - אין בו שמץ רגש, נועזות ותבונה.
