"הייד פארק על ההדסון": קצר ומייגע
הקומדיה ההיסטורית "הייד פארק על ההדסון", מתיימרת לספק ערך מוסף, אך מגבבת אירועים לרצף בעייתי ומציגה דמויות שהופכות עם הזמן פחות חביבות. ההשואה לסרטים היסטוריים אחרים לא הוגנת, הוא בינוני בזכות עצמו
אפשר לתרץ את היעדר העניין מ"הייד פארק על ההדסון" ("Hyde Park On Hudson") כנובע מחיבה מופרזת ל"נאום המלך". אחרי הכל שני הסרטים מתרחשים בתקופה הקודמת לפריצת מלחמת העולם השניה, ובשניהם מופיעה דמותו של "ברטי" - אותו נסיך מגמגם שהפך למלך גורג' השישי. גם כאן יש מפגש עם גבר אחר מתרבות אחרת, וסוג של התרועעות החושפת את אנושיותו של המלך.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
אך גם אם יש קשר ל"נאום מלך", יש להבהיר כי "הייד פארק על ההדסון" הוא בינוני לחלוטין בזכות עצמו, ולא רק בגלל השוואה לא הוגנת לסרט טוב ממנו. זוהי קומדיה שבה המלך המגמגם הוא דמות משנית ואילו דמותו של נשיא ארה"ב פרנקלין דלאנו רוזוולט (בגילומו של ביל מארי) היא זו הנמצאת במוקד.
"הייד פארק" משתייך לקומדיות המאפשרות לדלת העם להיכנס לחדר המיטות של דמויות היסטוריות, ובכך מתיימרות לספק סוג של ערך מוסף. אך בשונה מ"נאום המלך", שעלילתו נבנתה היטב ושסיפק מבט משעשע (גם אם חנפני) לדמותו של המלך, "הייד פארק" מגבב אירועים השייכים לסרטים שונים לרצף עלילתי בעייתי. חמור מכך, ככל שהסרט מתקדם והדמויות נחשפות כך הן הופכות לפחות חביבות - במתכונת הפוכה ל"נאום המלך". הסרט הופך למייגע חרף משכו התמציתי (94 דק').
הגיבורה של הסרט היא מרגרט סוקלי המכונה "דייזי" (לורה לייני), אחיינית מדרגה חמישית או שישית של רוזוולט (ביל מארי). בבית בו היא חיה עם אימה המצב הכלכלי אינו משופר, וחייה נראים עלובים למדי. הדברים משתנים כאשר היא מקבלת זימון לשהות במחיצתו של הנשיא, באחוזה בה גרה אימו ב"הייד פארק" במדינת ניו יורק. היא אמורה לארח לו לחברה בשעה שהוא נרגע ממשא השלטון. הנסיעות המשותפות במכוניתו מעבירות את הקשר למישור אינטימי. השליש הראשון של הסרט עוסק בהתגבשות הקשר.
בשליש השני מגיעים ג'ורג השישי (סמואל ווסט) ואשתו אליזבת (אוליביה קולמן) לארה"ב כדי לשהות במחיצת רוזוולט ב"הייד פארק". השנה היא 1939 ונדרש טיפוח קשר עם נשיא המדינה, שאולי יציל את ממלכתם ממכונת המלחמה הגרמנית. חלק זה מתמקד במערכת היחסים בין המלך והנשיא, ובחששם של בני הזוג המלכותי שמא יש ניסיון להמעיט במעמדם באמצעות - שומו שמיים - הגשת נקניקיות למלך. בעת הביקור נדחקת דמותה של דייזי לשוליים.
בשליש האחרון, נוצר משבר ביחסים של דייזי עם רוזוולט, ועכשיו תורו של הזוג המלכותי להידחק הצידה. חלק זה מכיל רגעים שאמורים להיות מלודרמטיים בדרך החורגת מהאופי הקומי הקליל של הסרט עד כה. לא רק שחלק זה לא משתלב, הוא גם פוגע באיכויות המסוימות שהיו לסרט עד שלב זה.
למרות היותו של רוזוולט משותק ברגליו עקב מחלת הפוליו הוא לא תופס עצמו כמוגבל. דמותו מוצגת בקריצה מכוונת כדמות שכולם נופלים תחת השפעת קסמה האישי - ואולי מתאים הדבר שביל מארי יגלם את התפקיד.
מארי הוא קומיקאי שתמיד נדמה כי הוא מצליח לעורר אהבה מבלי שיעשה מאמץ מיוחד לזכות ביחס זה. בתחילת דרכו הקולנועית ("שם פס על הפס", "מכסחי השדים") הוא עיצב פרסונה של חכמולוג בעל ניצוץ אנרכיסטי. בגיל העמידה ולאחריו הוא חוזר שוב ושוב לדמות הגבר המדוכא למחצה ("פרחים שבורים" של ג'ים ג'ארמוש או "עמוק במים" של ווס אנדרסון). תמיד יש תחושה שהוא לא מתאמץ לגלם דמות אלא מעדיף להציג גרסה קרובה למדי לאישיותו המקורית.
ב"הייד פארק" מארי צריך ומנסה לשחק דמות אחרת. לחקות את צורת ההיגוי של רוזוולט, לחייך חיוכים רחבים וחושפי שיניים (כשפומית הסיגריה מזדקרת משפתיו), בהבעות שנדמה כי שרירי הפנים של מארי אינן מורגלות בהן.
מארי הוא ככול הנראה הדבר המוצלח ביותר בסרט, אך עדיין יש להודות כי לא
הייתה הצדקה להתעוררות האינסטינקט הפבלובי המקנה מועמדויות אוטומטיות לאוסקר על סוג תפקידים זה. אומנם יש רגע אוסקרים מובהק - מונולוג אותו הוא נושא בפני המלך המגמגם על ההתגברות על נכות, אך מוגבלותה של הדמות הכתובה משאירה אותה הרחק מאחורי הכתיבה והמשחק של דניאל דיי לואיס כלינקולן. בחלק האחרון של הסרט, כאשר מתגלות עובדות לא נעימות על התנהלותו של רוזוולט, יש הזדמנות להפוך את דמותו למורכבת ומפתיעה יותר. במקום זאת יש דחיקה של דמותו הצידה. יתכן שבחירה זו נעשתה על מנת לשמור על מראית העין של אופי קומי קליל, אך הוא מותיר את הדמות כמוגבלת - שלא לומר מעוררת אי נוחות.
