המשכן דווקא כן של סבא שלכם
תיאור המשכן וכליו כה מדויק, עד שמטיל בלב הישראלי של היום ספק שמא פועלים זרים ביצעו את העבודה. אבל הם עשו את זה במטרה לתת לכל יהודי בדורות שיבואו את ההרגשה שגם הוא חלק מהעשייה האדירה, אפילו אם תרומתו האמיתית בטלה בשישים
<< כל מה שמעניין בעולם היהודי - בפייסבוק שלנו. כנסו >>
משה פותח באיזכור חוקי שמירת השבת, ומיד עובר לנושא שעליו הוא רוצה לדבר באמת, וזו ההתגייסות לבניין המשכן. המעבר הזה מנושא לנושא נועד לפתוח את הלב באמצעות הדבר האהוב עליהם, השבת - ולהכין את הלבבות לקראת הדבר הקשה עליהם: מתן תרומה נכבדה מרכושם הפרטי למען הכלל.
המשל הנורווגי
משל למה הדבר דומה? למרצה הפותח את הרצאתו ואומר: "הנושא שאדבר עליו היום הוא הנגב. לא תשמעו ממני מילה אחת על משאבי המים העצומים של מדינה כמו נורבגיה, למשל, שבה אתה רואה מפלים אדירים שופכים את שפע מימיהם אל נהרות רחבי ידיים, המוליכים אותם אל הפיורדים הרוגעים בצל ההרים המיוערים. והאנשים החיים על גדות מאגרי המים האינסופיים ההם, שרק סירה בודדה מקשרת ביניהם לבין העולם החיצון, ובימות החורף נסגרים התושבים בבתיהם להישמר מהקור המקפיא. והמגע היחיד שלהם עם העולם הוא ספינה זעירה המביאה להם פעם בשבוע את דברי הדואר..."
לפתע עצר ושאל: על מה אני מדבר? ענו לו: על נורבגיה. אמר להם: לא! הרי אמרתי לכם שאני מדבר על הנגב.
זאת הדרך שבה הולך משה בפתיחת הפרשה. הוא מושך את ליבם בנושא אחד, ועובר בקפיצה קלילה אל הנושא האחר.
בפרשה הקודמת, תצווה, מופיע תכנון מדויק של מלבושי הכהנים וכלי המשכן - כולם בלשון עתיד ולשון ציווי. ועשית. ולקחת. בפרשת ויקהל מתואר כבר המשכן כפי שבאמת נבנה על ידי בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך.
תיאור המשכן וכליו כל כך מדויק ומדוקדק, שמטיל בלב הישראלי של היום ספק, שמא פועלים זרים הם שביצעו את העבודה הקפדנית ולא אומנים מאחינו בני ישראל, שהם כידוע אבות אבותיו של האילתור. וזו כנראה זכותם הגדולה של בוני המשכן, בצלאל ואהליאב, שלא אמרו על שום פרט ״יהיה בסדר״, אלא הקפידו על קלה כבחמורה, והוציאו מתחת ידם עבודה מושלמת, שכללה שימוש בחומרים רחוקים זה מזה בתכונתם כמרחק האדמה מן השמש.
הם עשו שימוש בעבודתם בלוחות עץ, יציקות זהב ונחושת, תפירות ורִקמה בבד, שני בוץ וארגמן; הם ליטשו אבנים יקרות מסוגים שונים ומשונים; עיבדו עורות של כבשים, עיזים, צבאים ותחשים, והיו כנראה הצירוף המושלם של אמנים ואומנים בעת ובעונה אחת.
הדבר האחד המעורר תמיהה הוא מאין השיגו כל כך הרבה עצי שיטה בלב המדבר, במרחב המצומצם שבו חנו בני ישראל, לבנות גם את קורות המשכן, גם את השולחן, גם את ארון הקודש, וגם את בריחיו ועמודיו ואדניו, כפי המתואר בהמשך.
כל אלה יכלו להיעשות רק מלוחות עץ מאסיביים. בעוד שמעץ השיטה המדברי המוכר לנו, ניתן להכין לוחות דקיקים בלבד הנקראים לייסטים. כאן קיימות שתי אפשרויות: א. שמצאו דרך לחבר זה לזה לוחות דקים ולהפכם לעץ מאסיבי. ו-ב. אפשר שבאותם ימים אכן היו במדבר עצי שיטה עצומי מידות, שנעלמו עם הזמן ואינם קיימים היום.
ומדוע שייעלמו? על כך אולי ארמוז באמצעות משל קטן.
השקט שאחרי הסהרה
יום אחד הוכרזה תחרות בין טובי חוטבי העצים בעולם, שהוזמנו להתייצב ביערות קנדה ולהתחרות על התואר אלוף העולם בכריתת עצים. האיש שזכה במקום השלישי ובמדליית הארד, כרת בשעה אחת, עשרה עצים! שאלו אותו: היכן למדת את מלאכתך? אמר להם: ביערות הגשם של ברזיל, שם פיניתי שטחים גדולים ליצור אדמות לזריעת שדות.
האיש שזכה במקום השני ובמדליית הכסף, כרת בשעה אחת שלושים עצים! שאלו אותו: והיכן התאמנת אתה במלאכת הכריתה? אמר להם: ביערות העד של פינלנד, שם אני חי כל ימיי, והייתי מספק עץ לתעשיית הנייר המפורסמת של ארצי.
השלישי - שזכה במקום הראשון ובמדליית הזהב - הצליח לכרות מאה עצים בשעה אחת! שאלו אותו: היכן התאמנת אתה באומנות הכריתה? אמר להם: אני עבדתי כל שנותיי במדבר סהרה. אמרו לו: והרי במדבר סהרה אין בכלל עצים! אמר להם: עכשיו אין עצים!
הייתכן שכך הפך גם חצי האי סיני למדבר?
את זה עשה סבא של סבא
לאחר שהפקיד את בניית המשכן בידי בצלאל ואהליאב מוסיף משה ומעודד גם אנשים אחרים בעם לקחת חלק במלאכה: "וְכָל-חֲכַם-לֵב בָּכֶם, יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה ה".
הוא קורא לכל האנשים "חכמי הלב" שמסוגלים לתרום מניסיונם, להצטרף לעשייה, כדי שירגישו שגם להם יש חלק במפעל הענק הזה. שלא יאמרו בניהם ובני בניהם אין ״לנו חלק בדוד, נחלה בבן ישי! לאוהליך ישראל!״
אדרבה, שיוכלו בניהם ובני-בניהם להראות לצאצאי המשפחה בדורות הבאים בגאווה את מה שעשה סבא של סבא, וירגישו שהם חלק בלתי נפרד מ"חכמי הלב" בקרב העם, גם אם תרומתם האמיתית זעירה ובטלה בשישים.
ואמתיק זאת במשל השזיפים
והוא סיפור ששמעתי מפיו של הסופר הירושלמי יוסל בירשטיין, שסיפר: יום אחד ישבתי באוטובוס בירושלים. באחת התחנות עלה אדם ובידו שקית גדולה של נייר אריזה חום. הוא עמד במעבר ואדם שעמד לידו הציץ לתוך השקית, ואמר לו: איך עבדו עליך בשוק! מכרו לך שזיפים כל כך קטנים!
אמר האיש: אלה לא שזיפים מהשוק. אלה שזיפים מהעץ שלי, העץ שצומח ליד הבית שלי, בגינה שלי! פער הנוסע את פיו ואמר לו: אתה רוצה להגיד לי שבעץ שלך יש שזיפים כאלה גדולים?
ועל כך כתב בשעתו חנניה רייכמן: כמובן בשביל מגדל/ מהו סנטימטר/ אך בחוטם למשל/ יש לו ערך יתר.
ואכן, ההשתתפות בבנייה הייתה צעד קטן למשכן, אך צעד גדול לאדם, שנתן את חלקו.
מילים מוקשות בפרשה
תיעשה מלאכה: בעשרת הדיברות נאמר "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך", ואילו כאן נאמר "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה". תיעשה מלאכה? האם המלאכה תיעשה מאליה? אין מצב! מישהו יעשה אותה.
בעשרת הדיברות מצווים כל בני העם לעבוד ולעשות מלאכה, ואילו כאן נעלמה המילה לעבוד וגם המילה לעשות. מה קרה? יש לשער כי לאחר שהוקם מעמד חדש של "כלי קודש", והכהנים לא נתחייבו לפרנס את עצמם, נעלם הציווי הזה ובמקומו בעצם נאמר: מי שיעשה מלאכה יעשה, אך לא כולם חייבים לעבוד. צדיקים, למשל, מלאכתם נעשית בידי אחרים. ועל כך צווח הרמב"ם באמרו: (המון העם) "יחשבו שהתורה היא מלאכה מהמלאכות אשר מהן יתפרנס האדם, ותתבזה בעיניהם. ומי שעושה זאת – דבר השם בזה! זה לא ציוותה התורה!" והנה ציוותה. ודוק.
תם ונשלם ספר שמות,
בו נעשו בצוררינו שמות.
בו זכינו לעבור מצרות לנחמות.
בו שקע כל רכב פרעה וירד תהומות.
ומבחר שלישיו טובעו בים סוף, כולל הבהמות.
בו קיבלנו את עשרת הדיברות מאל נקמות.
בו לחמנו בעובדי האלילים ובמקימי במות.
בו שמענו הרבה נבואות מנחמות.
ולוואי ונראה את חלקן מתגשמות.
אמן, כן יהי רצון.
טור זה מוקדש לזכרו של המגיד מדובנא, ר׳ יעקב קרנץ (1806-1740), אהוב ליבו של הגאון מווילנה, שידע לתבל את הפירושים שלו לפרשת השבוע בסיפורים ומשלים מלאי הומור, שנלקחו מחיי היומיום של אבות אבותיי בליטא.
לפנייה לכתב/ת 
