ילדים שקופים על הסכין
האם הורים מצליחים לראות את ילדיהם? בספרות לעתים הילדים נמצאים מבעד למסך שקוף, עד כי קשה לראות מי הם באמת. הסופרת אסתי ג. חיים על חמישה ספרים שגרמו לה לחשוב
כמה באמת אנו רואים את ילדינו? לרוב אנו יכולים לראותם רק חלקית. החלקים החשובים בהם, המשמעותיים, לא פעם נסתרים מעיניהם של הקרובים לנו מכולם. בחרתי חמישה ספרים שגיבוריהם הם ילדים שקופים מסיבות של עולם מתפרק ומסיבות אחרות, פחותות יותר כביכול, שאהבתי. חלקם, אלה שקראתי בילדותי ובנעורי, השפיעו על התשוקה שלי לכתוב ולהיות נוכחת ונראית.
- היי לי אחות: ספרים על הסכין עם ניר רצ'קובסקי
- אילן עמית על טעויות של הורים בספרים
- כספים על הסכין
עם נועה ידלין
בספרי "אנשי פינות", ניסיתי לכתוב את הבטנה של משפחת מהגרים צפופה, דרמטית ורועשת - מלבד הילדה דבורי, שכולה עיניים ואוזניים, רואה ואינה נראית, שקופה. ילדים שקופים במשפחה הם נוכחים-נפקדים משום שהם נעלמים בתוך מהומת המשפחה הקרועה, והולכים לאיבוד משום שאין הם קיימים ממש בעיני עצמם. הם חשים שקופים, אולי, מפני שצרות העולם נספגות במבוגרים שמגדלים אותם, והם אינם פנויים לראות את ילדיהם כבני אדם.
"מה מעיק על פורטנוי", מאת פיליפ רות
מעל ספת הפסיכיאטר, שב אלכסנדר פורטנוי לילדותו, לסד "הילד הטוב" שהתאמץ להיות, בעוד שבתוכו בערה תשוקה אסורה ואינסופית. חייו המיניים היו נסתרים. אמו ואביו לא ידעו עליהם מאומה. אמו, גרוטסקה של אמא יהודיה-אמריקנית-דאגנית, היא אישה שאינה רואה את בנה כלל. הפרדוקס הזה של דאגנות מוגזמת ועיוורון מוחלט, יוצר מצבים קומים-טרגים המטלטלים את הקורא בין צחוק פרוע - לתמיהה וצער. הספר שיצא לאור ב-1969, עורר סערה בגלל הבוטות בה נכתב, אך מתחת להומור הפרוע מסתתר זעם, התרסה וצער, של מי שהיה עליו לחבוש מסיכה של נראות, אך למעשה היה שקוף להוריו.
"אנה פרנק - יומנה של נערה"
יומנה של אנה פרנק זכה משכבר לכל הכרה אפשרית. סיפור חייה העצוב של הילדה החכמה והרגישה במחבוא בעת מלחמת העולם השנייה, יכלו לייצר רק החיים האלה, ולא הספרות. כל העולם רואה היום את אנה, את מסתרי נפשה ואת לבטיה ותחושותיה - כפי שהם מסופרים על ידה ביומנה. אך אנה כותבת שוב ושוב על הנתק בינה לבין אמה, ובינה לבין המבוגרים החיים עמה במחבוא. הם אינם רואים אותה. היא שקופה ולא מובנת להם. יחסיה עם אמה נעים בין ניכור והתעלמות, למריבות ואי הבנה.
בביקורי האחרון באמסטרדם ביקרתי בבית המחבוא בפעם השנייה בחיי. הקשבתי להקלטת דבריו של אבי אנה לאחר שמצא את יומנה. אביה דיבר על אבות, והורים בכלל. כמה הם מכירים את ילדיהם? האם הם רואים אותם באמת? היומנים הפתיעו אותו בעומק המחשבה והרגשות, ובתבונתה של בתו. הוא מעולם לא ידע שאנה היא כזאת. באופן אירוני, רק לאחר מותה, במציאת יומנה, ראה אביה את אנה, כפי שהיתה באמת.
"פצפונת ואנטון", מאת אריך קסטנר
אין צורך בנסיבות טרגיות כדי להיות ילד שקוף במשפחה. העיוורון לילד יכול להתרחש בכל שכבות החברה ובכל מקום. פצפונת, היא לואיזה, בתם של מר פוגה מנהל חשוב ושל גברת פוגה הסובלת תדיר ממיגרנה, מסתגרת בחדרה או לחילופין עסוקה בבילויים ובאירועים חברתיים. הוריה אינם רואים את פצפונת הנמצאת תחת חסותה של המטפלת החמוצה, הגברת אנדכט. איש מהם אינו מבחין בעובדה שבכל לילה נעלמת פצפונת מהבית, ובמראה קבצנית היא משדלת עוברים ושבים לרכוש ממנה קופסאות גפרורים, כשלצדה "אמה" העיוורת - המטפלת המתחזה. קסטנר, בהומור אירוני נצחי, מספר על עוני ועושר, על נראות ועל שקיפות - ועל חברות אמת המסייעת להתגבר על היותך שקוף.
"ורד הלבנון" מאת לאה איני
הרומן "ורד הלבנון" מתאר את סיפור התבגרותה של ורד-לאה בבית קשה ומתעלם בשכונת שפירא. האב והאם אינם יכולים לראות את בתם מפני שהם עצמם אינם נראים. ורד-לאה מאמצת חייל פצוע אנוש ממקום וממעמד סוציו-אקונומי הפוך לשלה. דוקא החייל הזה, שהוא על סף היותו צמח, גורם ללאה להיות פחות שקופה ולהיראות - במיוחד בעיני עצמה. כך גם הכתיבה אותה היא מגלה בבית הספר. הכתיבה, או נפש הסופרת המתפתחת גם בתנאים המסרסים האלה, מנכיחה אותה והופכת את ה"אין" ל"יש".
"תיקון אמנותי", מאת רות אלמוג
זהו סיפורה של חפציבה, נערה צעירה, המצויה במצוקה רגשית בשל התעללות הסביבה ובשל
מותו של אביה שנפטר ארבע שנים קודם לכן, והיה "זר ונוכרי" לה. חפציבה לכודה ברגשי אשמה על מות אביה. אמה אינה מהווה אלטרנטיבה הורית רגישה לאב הקשה שהתעמר בבתו וביקר אותה ללא רחם, על אי היותה "ילדה טובה" מספיק, ואף היא אינה רואה את בתה. חפציבה שקופה גם לחברותיה שביקורתיות ואכזריות כלפיה, דווקא בהקשר למנהגי האבלות. הן עיוורות לסבלה. אף הנער שעמו החלה לפתח קשרי ידידות, מאכזב אותה ובוגד בה, והמורה לתנ"ך, מר לוי, מתנכל לה. היא שקופה לכל.
איש אינו רואה את חפציבה ואת מצוקתה. בסופו של הסיפור "זוכה" חפצי בנראות, וזאת לאחר שהשליכה את הבגד עם הקרע שתוקן, בגינו יצאו נגדה חברותיה. אך היא אינה משליכה את הבגד בגלל דרישת החברות או הרצון "להיראות", אלא בגלל דם הווסת הראשונה שלה שהכתים את השמלה. אולי דווקא הדם, ההוכחה לנשיותה, הוא גם הוכחה לקיומה. היא מתרחקת מחברותיה וממלמלת פסוקים מספר ירמיהו, ולמעשה מצליחה, אולי, להיראות בעיני עצמה, ללא אישור הסובבים שהתנכרו לה.
ספרה של אסתי ג. חיים, "אנשי פינות", ראה אור לאחרונה בהוצאת כנרת זמורה-ביתן.
לפנייה לכתב/ת 
