קבלו אותם: הסיפורים הזוכים במבצע דפש מוד

תוך ימים ספורים, כ-150 מכם כתבתם לנו את הסיפורים האישיים שלכם וביקשתם לשכנע אותנו שמגיע לכם לטוס לוינה ולסקר עבורנו הופעה מיוחדת של להקת "דפש מוד". אז לפני הכל, תנו לנו לפרגן לכם: ריגשתם אותנו, הצחקתם אותנו, ואם היו לנו עוד כרטיסי טיסה לחלק לכם - היינו מוצאים בקלות לפחות עוד עשרה זוכים. אבל למרבה הצער, יש לנו רק שני מקומות - והגיעה השעה לחשוף מי מכם יתפוס אותם.

דפש מוד בהופעתם האחרונה בישראל שרים את "Personal Jesus"

אז למרות שכולכם מרגשים, כולכם שנונים, וכולכם יודעים את התורה של דפש, די בקלות זיהינו את הזוכה במקום הראשון - מירב אוליאל, שחשפה בפנינו סיפור קורע לב אבל שופע הומור (בעיקר עצמי). חשבנו בשלב מסוים שזה אפילו טוב מדי מכדי להיות אמיתי - ואז ראינו את הראיה החותכת שהיא שיתפה בפייסבוק. קבלו אותה:

הדלק שלי להופעה

יולי 2006, חום אימים. בדיוק השתחררתי מהצבא ועבדתי כחודש בעבודה מועדפת בתחנת דלק אי שם במפרץ חיפה - היפי היי לי. טכנית אני חייבת את זה לדייב גהאן - כי למרות שהוא לא עשה לי ג'סטה, את הדרייב לחפש עבודה ולקחת את הדבר הראשון שנקרה בדרכי היה לי בזכות היותי חיילת מרוששת שנורא רוצה לראות הופעה של הלהקה האהובה עליה בכל הזמנים.

כבר במשכורתי הראשונה קניתי את מה שחשקה נפשי: כרטיס להופעה של דפש מוד! האא! היה לי ברור שלא משנה כמה פעמים ברוריה מהבנק תתקשר, לדפש מוד אני הולכת גם אם זה במחיר של 490 שקלים - כרבע ממשכורתי אז. את הכרטיס מיקמתי בארנקי, קרוב ללב, והלכתי שמחה וטובת לב.

מתדלקת למטרה: כרטיס לדפש מוד(צילום: ירון ברנר)

כשבוע לאחר מכן, ביום ראשון בבוקר בעודי בעבודה, שמענו כולנו את הנפילה הראשונה. בהתחלה סירבנו לקלוט, אבל הנפילה השנייה והשלישית שהיו קרובות הרבה יותר כבר עשו את שלהן, ומצאנו את עצמנו משאירים את מטלטלנו ובורחים במאה קמ"ש למקלט בסוף הרחוב - בכל זאת, תחנת דלק היא לא המקום המועדף עלי בזמן מתקפת טילים, במיוחד כשכמה דקות לפני כן פיה של בנזין 95 גמרה לי על הנעליים (ולשאלתכם - כן, הרגשתי מחוללת).

למעלה משעה, בכל פעם שניסינו לצאת היתה האזעקה מתחילה לזעוק ומחזירה אותנו בריצה אל תוך המקלט. בהפוגה הארוכה הראשונה הצלחתי סוף סוף להגיע למשרד, ואז חשכו עיני: הארון היה פרוץ, והארנק שלי נעלם, או שמא עלי לומר: הארנק שלי עם הכרטיס להופעה של דפש מוד נעלם!

בין טיל לטיל הלכתי להגיש תלונה במשטרה. הדבר הראשון שיצא לי מהפה כשהשוטרת שאלה אותי מה היה בארנק זה: "דפש מוד! הכרטיס לדפש מוד!" (היתה שם הנחת יד ויקטוריאנית על המצח). "וזה הכל?", היא שאלה שוב. אז עניתי לה: "אה כן, גם הכרטיס אשראי, כרטיסייה של רכבת, כסף מזומן... ודפש מוד! הכרטיס לדפש מוד!".

ההוכחה שפורסמה בפייסבוק: טופס התלונה שהגישה מירב על הארנק הגנוב

לאחר מספר שבועות, כשמועד ההופעה התקרב, שמועות על ביטול החלו לצוץ. "הפעם אהיה חכמה", אמרתי לעצמי. חיכיתי בסבלנות ורק כשלושה ימים לפני מועד ההופעה קניתי כרטיס נוסף - שוב ב-490 טבין ותקילין. כמובן שהודעה הביטול הגיעה בדיוק יום לאחר מכן.

כך למדתי על בשרי ש:

1. לא משאירים כרטיסים לדפש מוד בארנק. כן, גם אם מתחשק להוציאו אותו ולהסתכל בו מדי פעם (נו נו נו לי).

2. אין החזר על כרטיס גנוב, גם באמצע מתקפת טילים, גם אם אתם עניים עד לעצם.

3. לעבוד בתחנת דלק ביולי בשביל 2,000 שקל זה מסריח.

איך אומרים את השם שלהם בכלל?

על המקום השני התמודדו כמה סיפורים מרגשים, אבל איכשהו בסופו של דבר נפלנו כולנו בקסמה של שירי גרשוני - למרות שקיווינו להתפתחות קצת יותר מעניינת בחזית מני:

בשנת 89' התחלתי את כתה ז'. אחרי חודשיים של היכרות, איריס המחנכת חשבה שזה יהיה רעיון טוב להעביר את החננה שישבה לה בכיף בסוף הכתה (להלן -אני) ליד מני, שישב בשורה הראשונה ליד החלון מצד שמאל.

החודש הראשון עבר בשקט. לא הפרעתי למני לקשקש על החצי שלו של השולחן כל מיני מילים מוזרות. יום אחד כבר התעצבנתי (העופרת של העפרון עושה מין לכלוך דביק על השולחן הירוק), ושאלתי אותו: "מה זאת המילה המוזרה הזאת בכלל?!". מני ענה: "Depeche Mode, הלהקה הכי טובה בעולם". ניסיתי להריץ בראש את כל הלהקות הכי טובות בעולם. מה, לא הביטלס, הרולינג סטונס, U2? טוב נו, הוא מני.

 הקליפ לשיר Heaven, מתוך האלבום החדש של דפש מוד

תמיד הכנתי שיעורים עם מוזיקה ברקע. היה לי טייפ דאבל קאסט שחור עם עיטורים ורודים בצד ימין וכחולים בצד שמאל. יום אחד קלטתי שאת השיר שאני אוהבת מהרדיו, שרים אלה עם המילה המוזרה. ואז נזכרתי שיש עוד שיר אחד שתמיד שמים בלילה, וזה נשמע לי דומה. ופתאום ברשת ג' אמרו שביום שישי תהיה תוכנית מיוחדת של שלוש שעות לכבוד האלבום החדש של הלהקה הזאת, נו, לא יודעת להגיד את זה.

לא כל כך ידעתי אם זה שווה, אבל החלטתי להקליט את כל השעות הללו עם עופר נחשון, כי ידעתי שמתישהו בטח יהיה השיר שאני אוהבת. יום לאחר מכן, שמעתי את שתי הקלטות - מה שנמשך כשנתיים, עד שידעתי אותן בעל-פה. לא היתה דרך חזרה, פשוט אהבתי את זה. למני שגר מעל המכולת ברחוב שלנו, לא היה מושג שהוא היה זה שבעצם השפיע עלי.

וככה עברה לה כתה ז'. כשהגעתי לבית הספר ביום הראשון של כתה ח', מני כבר ישב באותו מקום ליד החלון.

"רוצה לשבת פה?", הוא שאל.

"סבבה", עניתי.

מאז ה-23.10.12 אני בטירוף. משמונה בבוקר בוהה באתר עם מספרים רצים, מחכה שיהיה כבר אחת בצהריים. כשמגיעה סוף סוף השעה, אני לבד עם המחשב שלי, מתרגשת וצוחקת בקול רם: יש כרטיסים. בערב, סער גיסי היקר מחליט להצטרף אלינו לטבעת הזהב. "אבל אני לא מכיר כל כך טוב, תצטרכי להכניס אותי לעניינים וללמד אותי". אין בעיה. יש מספיק זמן. כבר המרתי אנשים בעבר. זה יקרה גם לו.

אני חננה רצינית וזה בהחלט פרויקט ראוי. ואם כבר אני משקיעה, החלטתי להכניס את כל המשפחה לנבכי החיים הסודיים שלי.

שלחתי להם את הדיסקוגרפיה המפוארת של הלהקה לצד סיפורים אישיים שלי, והראתי להם איפה פגשו אותי השירים שנוגעים לי כל כך וצרבו שבילים לאורך חיי. בשיעור הראשון כתבתי להם: "לתלמידים שמצטרפים אלינו שלום, נא להיכנס בשקט לכתה ולא להפריע לסער. הוא רוצה להיות המצטיין בהופעה. יש בחינה בסוף. בהצלחה!".