"איש קטן מה עכשיו": איש קטן, הישג גדול
ספרו של הנס פאלאדה "איש קטן לאן?" מגיע לבימת הקאמרי בהצגה מופתית חדשה שיצרו במשותף איתי טיראן ודורי פרנס, כשהם מגובים באנסמבל שחקנים מיומן. העלילה מתרחשת בגרמניה של 1931 - אבל מהדהדת מציאות מוכרת
איך מחזיקים את הראש מעל למים בתקופה של משבר כלכלי מעמיק? איך מצליחים, על אף התור המתארך לקבלת דמי אבטלה והיעדר כל סיכוי להשתלב מחדש במעגל העבודה, לשמור על מעט הכבוד העצמי שעוד נותר? כשהעולם בחוץ הולך ומקשיח ליבו ובועט אותך החוצה מהקרוסלה המסתובבת, העוני מבזה והחיים הופכים לעלבון מתמשך, מהיכן שואבים כוח להמשיך? עיבוד תיאטרוני מבריק לספרו של הנס פאלאדה, "איש קטן, לאן?", מתרחש אמנם ב-1931 בגרמניה - אבל משליך באופן מפחיד על החיים בישראל של 2013.
שיתוף הפעולה המרהיב בין שני יוצרים מבריקים, כל אחד בתחומו - השחקן והבמאי איתי טיראן והמתרגם והמלחין דורי פרנס - הוליד את "איש קטן מה עכשיו?", עיבוד מופתי והצגת עילית שנתפרה אמנם בחוטי תחרה דקים, אך חיציה מחודדים ומכוונים ישר לליבת הפצע: חברה דורסנית שהולכת ומקצינה, הולכת ומאבדת את אנושיותה.
ברקע נשמעים היטב הדי הסופה שמתקרבת ומתודלקת מהייאוש. רעש תופי המלחמה מחריש האוזניים הולך וגובר ומכסה על זעקותיו של האדם הפשוט. זה קורה אז ושם, אבל זה קיים גם כאן ועכשיו.
יצירת אמנות גדולה נבחנת בעל זמניותה ובמובן זה, יצירתו של פאלאדה בהחלט מתאימה להגדרה. תרגומה של יצירה גדולה לסוגה אמנותית אחרת, תוך שמירה על מצוינות המקור, דורשת במידה שווה אומץ וכישרון ובמובן זה, כל אחד משני היוצרים אינו רק בעל מלאכה, אלא רב אמן. ביחד הצליח הצמד ליצור עולם שלם, רחוק-קרוב, שמדבר על זיכרון והוויה בשפה חדשה משלו.
זה סיפור על זוג צעיר: היא בת למשפחת פועלים נטולת השכלה. הוא פקיד זוטר שמרוויח שכר מינימום. מסלול תקוות הנסיקה קצר וההתרסקות מוכתב מראש: אהבה, הריון, חתונה, כסף שהולך ואוזל, פיטורים, אבטלה, אובדן תקווה וזהות, קריסה. דמויות המפתח בטרגדיה האנושית שמשרטטת ההצגה הן לכאורה שני הצעירים, אך ביצירה התיאטרונית הזו, גם דמויות המשנה אוחזות חזק במפתחות העלילה.
על מנת לצלוח את ים המכשולים במטלה שכזו יש צורך מהותי באנסמבל מיומן, הומוגני ואחיד באיכויותיו, של שחקנים ויוצרי צמרת. הביצוע המבריק שנותן לכל דמות ודמות מקום לבהוק תחת אור הזרקורים, מעיד על כך שהמטרה הושגה ותוצאותיה: יחידת עילית מדוגמת.
במעבר לכסא הבמאי, נדרש טיראן להניח את השחקן שהוא בצד - ועם זאת, ירצה או לא, נוכחותו של זה מורגשת בכל רגע נתון. זה מתחיל בהחלטה המתבקשת לבחור לכל תפקיד את המבצע הנכון לו. נשמע טריוויאלי, אבל לא ממש. זה ממשיך בהבנה בסיסית שתהליכי עבודה ארוכי טווח של קבוצה יוצרת מחזקים ומעשירים את כל הנוגעים בדבר, יוצרים מחויבות וטוענים את השותפים בה בעוצמה.
בעידן שבו שיקולים זרים הפכו למחלה כרונית שכיחה במחוזות הליהוק, והפקות בתיאטרון הממסדי הנתמך רואות אור במהירות שיא כמו מוצרים תעשייתיים על פס ייצור, מדובר בהנחות יסוד משמעותיות אך למצער גם נדירות.
משחק המלכים
בתפקיד הזוג הצעיר השחקנים ערן מור ודנה מיינרט. הדינמיקה ביניהם פועלת כמו מנוע משומן היטב - הם מאזנים זה את זו: היא עזר כנגדו. הוא עזר כנגדה. כמו בכל זוגיות מוצלחת הם נותנים אחד לשנייה מרחב נשימה ומקום לגדול בו אל תוך הדמויות, לבד וביחד. מיינרט, מלאת קסם נערי וחיות. מור, במעבר מרשים בין דמות הצעיר המאושר לבין זה שהייאוש מכופף ומכלה. במונחים של מצבת כוח האדם הנוכחית ברפרטואר של תיאטרון הקאמרי, מדובר בזינוק מטאורי של מה שנהוג לכנות "שחקנים בראשית דרכם", גם אם מאחוריהם "שנות צל" רבות על הבמה.
הוא הנכון גם לשורה ארוכה של שחקנים בהפקה ובראשם דודו ניב, שכל הבלחה שלו לבמה יוצרת ציפייה לקראת המפגש הבא. ניב, כמו שאר הקאסט, מגלם מספר תפקידים - ובכל אחד מהם הוא מצליח לעשות את הבלתי אפשרי ולהתעלות על עצמו. עירית קפלן, יואב לוי, גיל וינברג, גיא אלון ויוסי צברי מלהטטים גם הם בין תפקידים מתחלפים שכל אחד מהם - פנינה. כשיש בידך כישרונות שכאלה, מוטלת עליך האחריות להביא אותם לכדי ביטוי, וזה בדיוק מה שעשה הבמאי.
הלנה ירלובה, שחקנית מחוננת שלא מפסיקה להפתיע, משחקת בשלל תפקידים. המרכזי בהם - אמו של הגיבור, כוכבת קברט שעתידה מאחוריה. הדמות המניפולטיבית והצבעונית מצטיירת בזכותה במלוא תפארתה ועליבותה. גדי יגיל, בן זוגה של ירלובה על הבמה, הוא מאכער בעל עסקים מפוקפקים וכוונות טובות, אבל גם חייט יהודי ולקוחה. נוכחותו הבימתית היא חגיגה, רסיטל של כוכב בוהק שאינו נזקק למאמץ כדי לזרוח. הוא מאיר את הבמה, שולט בה וכובש אותה ואת הקהל בכל רגע נתון מחדש.
יוסי גרבר, מוותיקי הגוורדיה, מבליח גם הוא בשורת תפקידי גברים ונשים: גינקולוג חמדן בקליניקה ציבורית, בעלת בית שירדה מהפסים, איש עסקים תימהוני בעל חנות כלבו מרכזית בברלין - כל תפקיד והגוון המיוחד לו. סגנון היא מילת מפתח בהצגה, והדבר בא לידי ביטוי באופן מובהק גם בבניית הדמויות. מהתלבושת דרך התנועה ועד לאינטונציות, מידת ההקפדה על הפרטים הקטנים מעוררת השתאות.
שותפה שווה לטקסט בהצגה היא המוזיקה הנפלאה שכתב ועיבד דורי פרנס. המוזיקה מניחה מתחת למילים את היסודות הרגשיים של ההצגה, מחדדת אותם, מבססת קונטקסט של זמן ומקום. זו המוזיקה של ברלין בשנות ה-30 המוקדמות, פסקול של תקופה שנעה בין אורות מנצנצים לאפלה ובין נהנתנות דקדנטית מופקרת לקדרות אפרורית, בין מרלן דיטריך לקברטים ברחובות האחוריים של העיר.
הבחירות המוזיקליות של פרנס והתִפורים העדינים שבין השירים לקטעי המוזיקה המקורית, הם מלאכת מחשבת מדוקדקת שיוצרת עולם חוויתי משלים.
התזמור בשילוב עם ההדרכה הקולית של דוקי עצמון, ממקסמים את יכולותיהם הווקאליות של השחקנים. לא מדובר בשחקנים-זמרים אבל הגשת השיר, בטח בתקופה המדוברת, משמעותית לא פחות מהמנעד.
פולינה אדמוב, מעצבת התפאורה והתלבושות יצרה עבור ההצגה שפה משלה ועולם סגנוני קוהרנטי והומוגני. על אף האתגר הלא מבוטל, הצליחה אדמוב להציב במרכזה של במה קרוסלה מסתובבת (שהופכת לקרון רכבת, לוח מודעות, חדר שינה מפואר, דירה ממורטטת, חנות כלבו, חדר המתנה של רופא, שדה מוריק ומשרד), מבלי לעורר תחושת מחנק או לחסום את מרחב התנועה. אדמוב יצרה וערכה במשותף עם קטיה שפבליה גם את הקולאז' הוויזואלי, שמורכב מסרטי תעודה ווידאו ארט אילוסטרטיבי. על אף ההשקעה הרבה שניכרת בעבודת המולטימדיה, התוצאה גודשת את הבמה, מעמיסה על העין ומרבית הזמן נבלעת בתאורה.
כשהמסך יורד ואור אולם נדלק, אי אפשר שלא להשתאות לרגע, לנשום עמוק, לתת לדברים לשקוע ולעכל את מלחמת הכוחות שהתחוללה רק לפני רגע בין התוכן לסגנון, מלחמה שבה המנצח והמרוויח העיקרי הוא הצופה. "איש קטן מה עכשיו?", היא לא עוד הצגה מוצלחת, אלא הישג תיאטרוני שנרשם לזכותם של כל העושים במלאכה. זו הצגה סוחטת מבחינה רגשית אך גם ממלאת בתקווה: כל עוד יש תיאטרון מסוג זה לברוח אליו, לא הכל אבוד.
