מסע מאגמה צ'אלנג' מועמד לפרס תיירות בינלאומי

המועצה הבינלאומית לתיירות ולמסעות תכריז ביום ו' הקרוב על הזוכים בפרס "תיירות למען העתיד". זהו אחד הפרסים היוקרתיים בעולם בתחום התיירות האקולוגית והוא מוענק לפרויקטים תיירותים ייחודים אשר חורטים על דגלם נושאים כמו קיימות, תרומה לקהילה ואיכות סביבה. בחירת הזוכים נעשית על ידי ועדה בינלאומית המורכבת ממומחי תיירות, אקולוגיה ותקשורת מכל העולם.

מסע השטח הנשי מאגמה צ'אלנג' - שיוצא השנה לפורטוגל - הוא המסע הישראלי הראשון שמועמד לזכייה בפרס, בקטגוריה של "טובת הקהילה" (community benefit) שמתייחסת לקשר שנוצר בין המטייל ובין הקהילה המקומית.

• רוצה לפעול למען הקהילה? הירשמי למאגמה צ'אלנג'
  

תיירות עם עשייה למען האחר(צילום: איה בן עזרי)

בין יתר המתמודדים על הפרס ניתן למצוא השנה גם את מועצת התיירות של מדינת בוטאן שעוסקת בשימור התרבותי והאקולוגי של המדינה הקטנה שנמצאת בהרי ההימלאיה, את חברת התעופה "אייר ניו- זילנד" שנחשבת לחברת תעופה "ירוקה" במיוחד, פרויקט תיירות דרום אפריקאי שעוסק בשמירה על אוכלוסיית בעלי חיים בספארי ועוד מתמודדים מרחבי העולם.

פנינו ליפעת יגר, מנהלת מאגמה:

ברכות על עצם המועמדות לפרס היוקרתי

תודה. אנחנו מאוד מתרגשים מעצם המועמדות שלנו. זה לא מובן מאליו לפרויקט צעיר יחסית כמונו. מתמודדים מולנו פרויקטים שעוסקים בתחום כבר עשרות שנים אז אנחנו באמת שמחים על עצם המועמדות לפרס.

ספרי על הקטגוריה שבה אתם מועמדים

אנחנו מועמדים בקטגוריה של "טובת הקהילה" שמתייחסת לערך המוסף שממנו נהנה המקום שאליו אתה מגיע כמטייל. אני יודעת שזאת שאלה שלא תמיד מעניינת את עולם התיירות, כי לכאורה עצם זה שהמטייל הגיע למקום כלשהו ונהנה שם, זה בדרך כלל מספיק לרוב החברות שמוציאות מסעות לעולם. אבל זאת שאלה שאותנו, במאגמה, היא כן מעסיקה: לא מספיק לנו רק לעבור במקומות המדהימים שאנחנו מגיעים אליהם. חשוב לנו שיהיה שם ערך מוסף, גם לנו כמטיילים וגם למקומיים.

חלק מהחוויה - להיות בקשר עם האוכלוסיה(צילום: אריק אמיתי)

איך משלבים תרומה לקהילה במסע שטח?

פשוט מחליטים שזה חשוב. יעדי המסעות שלנו הם תמיד יעדים לא מוכרים ולא מתוירים והרבה פעמים יש הבדלים גדולים בינינו ובין האוכלוסיה שנפגוש בדרך אבל מה שחשוב בעיני, זה שאפשר ליצור קשר אנושי גם מבעד להבדלים. במיוחד במסעות של נשים, יש המון רגישות במפגשים האנושיים האלה ורצון מאוד גדול משני הצדדים לקשר ולנתינה.

איך אתם בוחרים את הפרויקטים שאליהם אתם מתנדבים?

אנחנו נמצאים בדיאלוג מתמיד עם אנשי הקשר שלנו ביעדים שאליהם מגיע המסע. באוגנדה, המסע היה בחסות אשת הנשיא, בארמניה, היינו בקשר עם ראשי הקהילות באזורים שאליהם הגענו, כשהמטרה היא קודם כל להבין מה הצורך שלהם.

אני אתן לך דוגמא: באוגנדה נורא רצינו לתרום מחשבים לילדים בבית ספר שמלמד איך לא להדבק במלריה. כבר התחלנו לארגן תוכנות לימוד מיוחדות שמתאימות לילדים אבל אז גילינו שבבתי הספר שאליהם נגיע אין אפילו חשמל. כל עניין המחשוב התברר כלגמרי לא רלוונטי שם. כשפגשנו את הנהלת בתי הספר הם שיתפו אותנו בכך שמה שהם באמת צריכים, זה עזרה בנושא של ספורט "כי ספורט זה תקווה".

לתקשר עם האחר - במגע, במבט, בחיוך(צילום: אסנת קרסנסקי)

אז מה עשיתם שם בסוף?

הגענו לכיתות שלומדים בהן חמישים ילדים בכיתה, שמשתמשים בבדלי עפרונות ושלכל ילד יש רק מחברת אחת. כשהמחברת נגמרת, מוחקים הכל וכותבים בה שוב. כמובן שהבאנו איתנו כלי כתיבה ואמצעי לימוד אבל בעיקר: הקמנו בחצר בית הספר מגרש ספורט שכלל שערי כדורגל, רשתות כדורעף, עמודי כדורסל וכל מה שצריך בשביל שיהיה שם מגרש ספורט אמיתי. שיישאר שם גם אחרי שנלך.

התקשורת עם הילדים היתה קלה יחסית כי באוגנדה הילדים מדברים אנגלית אבל בעיקר היתה שם תקשורת שנעשתה במבטים, בחיוכים, במגע, בשירה משותפת. כל מה שמחבר בין אנשים.

ההתנדבות שלכם קשורה תמיד בילדים?

לא בהכרח. זה קשור קודם כל במקום שאליו מגיעים. ארמניה למשל זימנה לנו סוג שונה של נתינה ומעורבות: אחת הטראומות הקשות בהיסטוריה של ארמניה היא רצח העם הארמני. כשהבנו את זה, החלטנו להתגייס להעלאת המודעות להכרה בשואת הארמנים.

זה התחיל במפגן הזדהות שארגנו כאן בארץ והמשיך בטקסי הזדהות שערכו המשתתפות באתר ההנצחה בארמניה. הטקסים האלה זכו לחשיפה תקשורתית אדירה בארמניה והיו מרגשים בצורה בלתי רגילה גם עבורנו , כנשים יהודיות שמבינות היטב מה המשמעות של הכחשת שואה, וגם עבור הארמנים שהתרגשו עד דמעות מעצם ההזדהות של עם אחר עם הכאב שלהם.

בארמניה גם שיפצתם את בית הקברות יהודי?

כן. וזה סיפור מרתק: לפני כעשר שנים התגלה במקרה בית קברות יהודי נטוש באחד המחוזות בדרום ארמניה. המצבות הנטושות מספרות בכתובות עבריות על ילד, על נערה שהתארסה ובעיקר, על קהילה יהודית שהייתה שם ונעלמה. במהלך המסע זכינו לבקר שם. לבשנו כפפות, לקחנו כלי עבודה, ניקינו, סידרנו, גזמנו עשבים והחזרנו לבית הקברות היהודי כבוד וצורה. אחר כך אמרנו פרקי תהלים וקראנו קדיש על קברי יהודים, שמאות בשנים לא התפללו עליהם.

מטפחות את בית הקברות היהודי העתיק בארמניה(צילום: איה בן עזרי)

קל יותר לתרום לקהילה כשמדובר בקהילה יהודית?

לא בהכרח יותר קל, אבל זה תמיד נוגע. לא תאמין, אבל באוגנדה יש שבט יהודי נידח שהגענו במיוחד אליו (עניין של יומיים נסיעה לכל כיוון) בשביל פעילות מיוחדת שעשינו עם נשות השבט. כמובן שהבאנו איתנו המון חומרים שקשורים לעולם היהודי כמו ספרי קודש וספרי קריאה בעברית, אבל בעיקר עשינו דברים שנשים עושות ביחד. לשמוע את נשות השבט שרות שירי תפילה יהודיים באמצע הג'ונגל היה אחת החוויות היותר הזויות שאפשר לדמיין.

המפגש האנושי, זה מה שעושה את ההבדל בעיניך?

כמובן. כשאנחנו נוסעות בג'יפ אנחנו מנפנפות לשלום לאנשים בצד הדרך. יש חיוכים ומבטים חטופים

 וסקרנות גדולה - אבל אין מגע. בארמניה הצענו לנשים באחד הכפרים להפגש ונענינו בשמחה. ישבנו במעגל: נשים ישראליות לבושות במדי מאגמה שלא יודעות ארמנית ונשים ארמניות לבושות בשמלות מקומיות שלא יודעות עברית או אנגלית. כמובן שדאגנו לתרגום, ולאט לאט המבוכה הפכה לשיחת נשים: על משפחה, על גידול ילדים, על מעמד האישה. מהר מאוד עברנו לצחוק, לחיבוק, לבכי, למבטים מלאי רגש והערכה. לגשר שמחבר בין אישה לאישה, בין אדם לאדם.

איך הופכים את ה"תרומה לקהילה" למפגש לא מתנשא?

קודם כל, כשיוצרים מפגש אנושי אמיתי, אין בו התנשאות. אבל כמובן שחשוב לנו שהתרומה לקהילה לא תגרום בסופו של דבר לנזק. לכן לא נביא מחשבים ניידים למקום שאין בו חשמל, ולא נתגייס לפעילות שתיצור מתיחות בקהילה. זה דורש המון הכנה שעושים לפני כל פרויקט כזה. צריך לזכור שבסופו של דבר אנחנו לא נשארים שם וגם, שהפעילות כולה צריכה להיות גם אפשרית ונעימה לנשים שמשתתפות במסע.

יש בזה גם מימד של גאווה ישראלית?

לגמרי. אני יודעת שכל פעילות כזאת, שאנחנו עושות בעולם, עושה למדינת ישראל שירות מצוין. כל מפגש, גם אם הוא קטן, עושה משהו וזה סוג של "קונטרה" לדימוי של מדינת ישראל בחלק מהמקומות.

אז מה לדעתך תחליט הוועדה?

אני לא יודעת. אני מאוד מאוד גאה על עצם המועמדות שלנו, גם כחברת מאגמה, וגם כנציגות ישראלית. זה פרס יוקרתי מאוד ועצם המועמדות היא הישג משמעותי ברמה הבינלאומית. אני שמחה שאנחנו עומדים בכל הקריטריונים, ושמחה על כך שהתרומה לקהילה היא לא רק שגעון שלנו, אלא קריטריון רשמי לבחינה ולהערכה של פרויקטים תיירותיים. גם אם נזכה וגם אם לא- זה כבוד גדול. וכך או כך, אנחנו נמשיך בתרומה, ונמשיך במסע.

ואם תזכו, תיסעו לדובאי?

על זה אומרים "נחכה ונראה" לא?

אולי לא תגיעי לדובאי, אבל לפורטגל זה ממש קל - הירשמי כבר עכשיו למאגמה צ'אלנג'