יאללה, די לריב על תיק ורבע. המדינה מחכה

רבותיי ראשי הסיעות המיועדות לקואליציה, יש לי בשורה חשובה עבורכם: מיצינו. היו לנו משחקי כוח, היו פסילות, היו קרבות פסיכולוגיים מרתקים, אבל נראה שהגיע הרגע להזכיר לכם, אנשי המשא ומתן, שיש כאן מדינה. מדינה שצריכה להתנהל. מדינה שלא מכובד להפקיר בלי ממשלה מכהנת, בגלל תתי סעיפים וויכוח על שר ורבע.

אם מישהו לא הבין זאת, נאמר זאת בבירור: החל מהרגע, זה כבר נעשה לא מכובד. הוויכוח החשוב על אי צירוף החרדים הסתיים. גם הדרישה לצמצום הממשלה נענתה, ויש לברך את יאיר לפיד שנלחם בעניין הזה בשביל כולנו, ואת ראש הממשלה שהלך את כל הדרך אל עבר דרישותיו העקרוניות. אבל הנושאים העקרוניים מאחורינו. כולם. קווי היסוד נוסחו. בנושאים החשובים לאזרחי ישראל יש לנו פיצוח. כעת נשארו הכיבודים. וזה, ורק זה, מעכב את החתימה.

זה לא מכבד אותנו, האזרחים, לשמוע כעת את בכירי יש עתיד אומרים שהם ילכו לבחירות בגלל המריבה על תיק החינוך. בשביל תיק החינוך תגררו מדינה לבחירות שיעלו מאות מיליוני שקלים? זו פוליטיקה חדשה? אפילו כאיום זה לא מכובד.

באופן אישי, אגב, אני חושב שגדעון סער הוא שר חינוך מצוין ואני אוהב ומעריך מאוד גם את הרב שי פירון, ומשוכנע שגם הוא יכול להיות שר חינוך מצוין. אבל מה לעשות שרק אחד יכול להיות שר חינוך? באמת שווה למשוך את המשא ומתן עוד בגלל זה? לקבל את אובמה כשאין ממשלה מושבעת? להתיש את המערכת? ואם הליכוד אכן הציע רוטציה, מה ההיגיון בלא לקבל אותה? האין זו פשרה סבירה? האם לא ככה סוגרים עיסקה?

גם בנקודת המחלוקת השנייה, משהו לא ברור: האם באמת ראוי לעכב ממשלה מלקום בגלל הרצון לגלח ברגע האחרון תיק אחד לתנועה של ציפי לבני? זה עד כדי כך חשוב כדי שעל זה נלך כולנו לבחירות? ללבני אין כוח פוליטי דרמטי מאחוריה ויכול להיות שאפשר להתעמר בה. לדפוק אותה.

 אבל האם זו פוליטיקה חדשה, לדרוש כעת לאחר שהסכם שנחתם עמה כבר הוגש לכנסת ייפתח?

הבחירות היו סוערות והמאבקים הפוליטיים יצריים, אבל זה הזמן לעסוק קצת במה שמאחד. זה הזמן לסגור עסקה, עם ההבנות שישנן, ולהתקדם הלאה. כדאי לשים לב למצב שבו אנו עומדים כעת מבחינה פוליטית: השרים בליכוד מצוברחים וחברי הכנסת של הליכוד מאיימים באינתיפאדה. וכעת תור השותפים להתגמש כדי לסגור עסקה. כעת תורם של לפיד ובנט לנחם את בכירי מפלגתם ולהסביר שהם קיבלו הרבה, אבל אף פעם אי אפשר לקבל הכול. כי זה בעצם היופי במשחק הפוליטי: ברגע שכל הצדדים אינם מרוצים באותה מידה, צריך לחתום.