ניצחון בלית ברירה / טור
הכלים להשגת הניצחון על חימקי לא הופעלו מבחירה מראש. ניתן היה לצפות שהלקח מהמשחקים האחרונים נלמד, אבל מכבי ת"א לא עולה בג'ננה, אלא מחפשת לשחק כדורסל "קלאסי". עידו אשד על ה-79:80 בנוקיה
לשחק תחת מחסור יכול להיות יתרון גדול בספורט מקצועני, אבל רק אם אתה מקבל את מצבך עד הסוף, מפנים אותו, ומתחיל לחשוב כמו עני. רשימת האויבים ארוכה: הכבוד, הגאווה המקצועית, העבר, החלומות. וגם חימקי, שכשהיא משחקת מסודר וחכם גורמת לך להרגיש נחות וגם אי נוחות, ומעלה זיכרונות מההפסדים הצמודים הקודמים.
עוד ב-ynet ספורט:
בזמנם, ההפסדים האלה גרמו למכבי תל אביב לחשוב שזה היה יכול להיות הפוך. וגם בניצחון כזה, כשההבדל בין תהילה ומפלה הוא מזערי, חשוב לעשות רטרוספקטיבה.
לא פופולרי להעביר ביקורת על קבוצה שהתרוממה מאפר ההפסדים כמו עוף החול, ועם ארבעה ניצחונות רצופים מגיעה לישורת האחרונה בשוונג
אדיר. אבל חשוב להדגיש שזה היה יכול להיות טוב יותר. וזה היה ניצחון של חוסר ברירה.
אין הכוונה שמכבי היתה חייבת לנצח, זה ברור. אלא שהכלים להשגת הניצחון הופעלו בלית ברירה, ולא מבחירה מראש.
היית יכול לצפות שהלקח מהמשחקים האחרונים נלמד, ושמעכשיו מכבי של העונה תחיה רק על חרב הריצה, השלשות, הטירוף ההגנתי, והלחץ על הכדור. אבל מכבי לא עולה בג'ננה, אלא מחפשת לשחק כדורסל "קלאסי".
לקחו לבלאט שש דקות יקרות להבין שאליהו לא בכושר, והוא שוב חייב את סמית' בעמדה 4. ולקח למכבי מחצית שלמה להבין שהיא לא תנצח בכדורסל
אלא במלחמה. חימקי משחקת כדורסל טוב יותר לפי הספר הלא כתוב של המאמנים.
בלאט משתחרר בהדרגה מהספר הזה, אבל עדיין מתכתב איתו בהמשכים. קשה לו לשחרר שליטה. כמו שקשה לו להקריב משחקים בליגה הישראלית, ורק בדיעבד אחרי ההפסד לנתניה הוא מספר ששינה את סדר עדיפויות. רק בלית ברירה.
הלחץ בהגנה מופעל רק לפעמים, במקום שיהיה לחם חוק קבוע, בגלל תירוצים כמו "יש להם רכז גבוה וחכם" ודומיהם. למכבי היו עבירות לתת בסיום,
ובמקרה זה עזר לה, אבל זה לא סימן טוב לאגרסיביות אם אתה מגיע לסוף הרבע האחרון עם שתי עבירות בלבד. וזו האווירה שמונחלת בפתיחה, כי לא ייתכן שאחרי 5 דקות משחק מכבי עושה רק עבירה אחת ומפגרת בשש הפרש.
במקום לנשוך, לגרד ולשרוט, משחקים תרגילים ועושים חילופים בהגנה. איפה השומר שנכנס בחסימה בכל הכח, מעיף את החוסם, חוטף פאול אבל מדליק את נוקיה? פניני כבר החזיר את תווית הפרובוקטור אחרי התקרית ההיא, ולכן זה קרה רק כשבלאט הכניס את המחליפים מקצה הספסל, אותם חבר'ה שהוא שקד על פירוק הביטחון שלהם לאורך המחצית הראשונה והעונה בכלל.
קיינר-מדלי אמור להיות כבר במצב של מוות רגשי אחרי החוויות שעבר העונה, אבל עדיין הספרינט שלו להגנה והדפיקה (הלא חוקית) על הקרש שגרמו להחטאה הקריטית של אוגוסטין שכנראה הכריעה את המשחק.
הדקות שמורן רוט קיבל, רק בגלל חולשת אוחיון, היו הרגעים בהם מכבי הפכה לבעלת הבית בהיכל. ופלאניניץ', שסופג פרצופים, צעקות וגערות מבלאט כמעט על כל טעות (והוא עושה הרבה), לפתע מצליח לייצר רצף של פעולות מצוינות ומדויקות.
אם בלאט היה מפנים שזה הכדורסל של מכבי השנה ונותן למחליפים ביטחון, אז לא היה ממש משנה מי משחק, הספסל היה עמוק ויעיל, והתלות בשון ג'יימס לא היתה כל כך גדולה.
"Never foul a jump shooter " – אף פעם אל תבצע עבירה על מי זורק מרחוק – היה צועק יובי בראון בקליניק שלו בשנות ה 80. אבל אחרי שעשה ארבעה גגות נפתח לג'יימס התיאבון, והוא קפץ על קלעי שלוש ונפל עליו. סיכון של פציעה, עבירה, מהלך של ארבע נקודות.
מהחלטה טפשית כזו התחילה העלילה להסתבך. עבירה שניה רחוק מהכדור, ועבירה שלישית על נגיעה בגב של לונצ'אר מהשופט הטרחן (איך שולחים שופט יווני
למשחק כזה, אם לא קוראים לו פיצילקאס?). אותה קפיצה לעבירה הראשונה היתה עלולה להיות שגיאה של עונה, אבל הביאה בדיעבד להתעוררות של הספסל, לסמול בול הדרוש ולתנופת הניצחון. ממש בלי כוונה תחילה.
זה הגיע בסוף לתחרות שלשות היקמן נגד פרידזון, ואליפות חדירות היקמן נגד פלאניניץ. היקמן ניצח בשתיהן, ובגדול. הכישרון הכי מיוחד שיש לו זו ההשהיה. זה שאתה מהיר, לא אומר שאתה צריך לרוץ מהר כל הזמן. היקמן יודע לעצור את התנופה, להשתהות עד שהמגן מיישר את הברכיים, ואז לנצל את המהירות כדי לברוח לו לטבעת או אחורה לשלשה. הוא הברירה הטבעית וגאווה למי שבחר בו בקיץ. והוא יוביל את הפניקס מנוקיה לאתונה, למלחמת טרויה מודרנית.
ואם מכבי למדה לקח מהניצחון על הרוסים, היא תופיע כמו מי שהיא באמת כבר מהרגע הראשון, תקבל את עצמה ומגבלותיה ותנצל אותן עד תום, ותנסה לנצח גם את אלופת אירופה בביתה. ולא רק כי אין לה ברירה אחרת.
לפנייה לכתב/ת 
