"אדמה מובטחת": לקדוח לא עמוק מדי
מאט דיימון מככב בדרמה קלילה על נושא כבד: הדילמה שבין רווחים אישיים מיידיים לאחריות לסביבה ולקהילה. "אדמה מובטחת" הוא סרט מאוד אמריקני, אך מעלה שאלות שרלוונטיות גם לנו
חיי קהילה חקלאית תמימה המתקשה לשרוד, מתקפת תאגידי אנרגיה מהעיר שחומדים שטחים פתוחים ומה שמתחתם, וגעגועים לאמריקה הישנה והטובה - בגדול, אלו הנושאים בהם עוסק "אדמה מובטחת", סרטם של הבמאי גאס ואן סנט והשחקנים מאט דיימון וג'ון קרסינסקי, שכתבו את התסריט. ואכן, מדובר בדרמה אמריקנית מאוד - כזו שמדברת במונחים יומיומיים וחדשותיים המוכרים לאזרח הפשוט - האיכר מהמידווסט, או איש העסקים מוול-סטריט.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
לכאורה לא ברור מה לנו הישראלים יש לחפש בסרט שכזה, שמקורותיו נובעים ממצבורי גז שמתחת לקרקע בפנסילבניה, לואיזיאנה ונברסקה, ומהחומר האנושי שחי מעליה. אולם דווקא בימים אלו, כשאנו - או לפחות מכתיבי המדיניות הכלכלית שלנו - כל כך רוצים להיות כמו באמריקה, גם לנו הצופים הישראלים יש מה ללמוד מ"אדמה מובטחת". אם ניתן לסרט להשקות אותנו, משהו ינבט שם.
קחו לדוגמה אותי, אמיר בוגן, נצר למשפחת חקלאים מצד אמי. כשסבי שוטר המקוף הווילנאי וסבתי מוכרת הממתקים עלו ארצה מליטא בשנות החמישים, הם בחרו לעבד את אדמת ארץ הקודש - להניב ממנה משהו לטובת העשרת התזונה בתקופת הצנע. וממשלת בן גוריון, היא ביקשה למשוך את העירוניים החוצה אל הישובים החלקאיים. כאיכרים ציוניים הוצע לסבא וסבתא לחכור חלקה במושב שדה ורבורג, וכך עשו. גידלו תרנגולות והדרים, וסיפקו לאוטו שלנו גדול וירוק - ביצים ותפוזים (השכנים סיפקו חלב). ואמא - היא חלקה זמנה בין הבוץ של הפרדס לחרא של הלול. אחחח... החיים הטובים.
פאסט-פורוורד - חמישים שנה קדימה לישראל של 2013. מושב שדה ורבורג הוא כבר מזמן לא ישוב חקלאי, אלא קהילה של סטארט-אפיסטים, נובורישים וזוגות צעירים בני מזל. סבא וסבתא הלכו לעולמם, כמו רוב רובם של ותיקי המושב. ובאדמה שמעל הקבר לא גדלים עוד פרדסים, אלא מדשאות מטופחות, כבישים מהודקים ורכבי 4X4 מעליהם. והאדמה, היא כבר לא מוערכת בפריונה, אלא בערכה הנדל"ני. גז אין פה, אבל שטחים בתוליים יש - ירוקים מחופן דולרים פוטנציאלי.
הם הלכו בשדות
ב"אדמה מובטחת" אין מדובר בנדל"ן, אלא במרבצי גז, ובקואופרטיבים שיעשו הכל כדי לשים עליהם יד. לרוע המזל, המשאבים הכה רווחיים הללו נמצאים מתחת לקהילות כפריות מלוכדות. למרבה המזל, המשבר הכלכלי וירידת קרנו של ענף החקלאות הופכים את תושבי הקהילות הללו לעניים ונואשים. הם זקוקים לפתרונות כלכליים, וחברות אנרגיה כמו "גלובל קרוסאובר סולושנס" מתכוונות להציע להם אותם באמצעות סטיב באטלר (דיימון) וסו תומפסון (פרנסס מקדורמנד).
סטיב - המועמד לקידום בחברה - ושותפתו סו, יוצאים לעיירה שכזו בפנסילבניה כדי לפתות את חבריה להחכיר לתאגיד שטחים, כדי שיוכל להפיק ממרבצי הגז שתחתם מיליוני דולרים. לצוות הזה יש סדרת הצלחות מרשימה מאחוריו, ובסצנה הראשונה בסרט סטיב מייחס אותה לרקע שלו כנער מהעיירה החקלאית אלדריג' שבאיווה. הוא יודע איך הראש של האיכרים עובד, והוא יודע איך לתמרן אותם כך שיחתמו.
עם הגעתם העירה, הם מנסים להשתלב באוכלוסיה המקומית - לא מעט בעזרתו של סוחר מצרכים/בגדים/רובים מקומי בשם רוב (טיטוס וויילר). הדברים נראים טוב מבחינתם, וגם ראש העיירה מתייצב לצדם, אולם בכינוס של התושבים צץ לו מורה מקומי מזדקן (האל הולברוק), ושואל את כל השאלות הנכונות והמביכות. מתברר שתהליך ההפקה של הגז מסוכן לסביבה ולהם. הוא עלול להרעיל את האדמה, להמיט חורבן על הקהילה. האם הרווחים הצפויים לתושבים שווים את זה?
אם זה לא מספיק, פתאום צץ בעיירה פעיל סביבתי נמרץ בשם דסטין (קרסינסקי). הוא, מתברר, יודע איך להרוס לסטיב וסו, לא פחות משהם יודעים איך להטיב עם עצמם ועם הבוסים. הקמפיין שהוא מריץ מרסק את הפעילות של זוג המשכנעים. הם הבטיחו לא להשאיר אבן על אבן בדרך לקידוח, אך התושבים מתלכדים נגדם. הטקטיקות הידועות כבר לא עוזרות, גם לא הבוחטות שהם מציעים מעל ומתחת לשולחן. הם מסרבים לוותר, ולרגע אף נראה שהם עומדים לנצח, אולם טוויסט עלילתי מפתיע גורם לסטיב לבחון את עצמו, את מעשיו ואת האחריות שלו עליהם. וגם סו נדרשת לחשבון נפש משלה.
סרט לחפור בו
אחריות בעולם הקפיטליסטי שלנו זו צרה צרורה. סוגיה כבדה. אבל בדרכו המעודנת והקלילה, ואן סנט מצליח להציף אותה מעל לפני הקרקע - בלי לחפור או לקדוח חזק מדי. הדרמה המינורית עוברת בנעימים, ולאורכה מתפתחת גם עלילה רומנטית (סטיב מתאהב במורה מקומית בגילומה של רוזמרי דוויט), אולם היא מזמנת שאלות קשות - לגבי הדמויות האמריקניות שבסרט, וגם לגבינו, הצופים הישראלים.
דיימון הוא שחקן שמבקש למצב עצמו כאזרח חושב ורגיש לסביבתו, והוא מביא את זה למסך באמצעות התסריט שכתב ביחד עם קרסינסקי. "אדמה מובטחת" היה אמור להיות בכורת הבימוי שלו, אולם לבקשתו נשכר לתפקיד ואן סנט
שביים אותו ב"וויל האנטינג" (1997) ו"ג'רי" (2002). ואכן הבמאי הוותיק עושה עבודה טובה בשילוב בין הסצנות האינטימיות למרחבים המרהיבים של שדות מוריקים ופסטורלים - נופים שהוא מכיר מילדותו במדינת קנטאקי.
אתגר יותר קשה הוא לחלץ את העלילה מהקלישאות והבדיחות המיותרות שמלוות אותה בין כמה רגעים שמזמנים חשיבה מעמיקה יותר ועד לסוף המפתיע. מצד אחד, יש בזה קסם כלשהו - דרמה קלילה על נושא כבד. מצד שני, מדובר בסוג של אקטיביזם פוליטי פאסיבי מהזן הזה שמעלה שאלות לא פשוטות, רק כדי לפטור אותן בחיוך. לזכות "אדמה מובטחת" ייאמר שהשאלות שהסרט מעלה נותרות לא פתורות. בסוף כל אחד עם עצמו נשאר עם ההתלבטות בין כסף קל ומהיר, לקהילה חולה כרונית - בפנסילבניה, לואיזיאנה או שדה ורבורג.
