"אהבה גרמנית": פרק מספרו של דניאל כהן-שגיא

בתל אביב של שנות ה-70, נוטשת נלה את בנה ואת בעלה, ונוסעת למינכן בעקבות חלום אבוד. נלה אינה יכולה יותר לסבול את חייה האפרוריים בתל אביב, שמהם מצאה מפלט בשיחות מול המראה עם אהוב נעוריה בפראג, בדקלום שירה גרמנית במכולת השכונתית, באמבטיות יומיות, ובהתכתבות עם דודתה אתל, המגדלת אווזים בכפר קטן בצ'כוסלובקיה. במינכן היא בונה לעצמה חיים חדשים כאשת עסקים מצליחה, וכבת זוגו של פרופסור לספרות גרמנית, אך השלווה ממנה והלאה.

דוּדוֹ, שגדל בצל שגיונותיה של אמו, מגיע למינכן ומסתבך בפרשיית אהבה יצרית וסוחפת עם צעירה גרמניה. התאהבותו הכפייתית של דוּדוֹ מייצרת שרשרת אירועים טראגית, שאת תיקונה מחפש שאול, בן הדור השלישי.

"אהבה גרמנית". ספרו של דניאל כהן-שגיא

דניאל כהן-שגיא נולד ב-1943 בעפולה. בוגר בית הספר הגבוה לתקשורת באוניברסיטת מינכן, גרמניה, ובוגר "המכון לעתיד אלטרנטיבי" בארצות הברית. בשנות ה-70 היה כתב ה"דויטשה צייטונג" בארץ, עורך ומפיק תכניות בגלי צה"ל ובערוץ הראשון, ולאחר שהות של שנים בארצות הברית, עוסק בחשיבה אסטרטגית. בואו לקרוא פרק מתוך ספרו של דניאל כהן-שגיא:

פרק ראשון

1.

בבסיס חיל הים בחיפה רווחה שמועה על אישה שאוהבת חיילים. איש לא ידע מי היא ומאין באה. רק סיפרו שבכל יום חמישי, בין שמונה לעשר בערב, היא יושבת על אחד הספסלים שמשקיפים אל הים ברחוב יפה נוף, מעשנת סיגריה אחרי סיגריה וממתינה. מדברת מעט במבטא גרמני כבד. היא שמנמונת, בעלת שיער שטני קצר, עיניים חומות גדולות ועצובות ואף סולד וורוד. החיילים שיושבים איתה על הספסל מקבלים ממנה בוטנים וסיגריות, עד שאחד מהם קם ומלווה אותה לדירתה הקטנה שנמצאת לא רחוק ממלון דן פנורמה.

כל הניירות והדוחות עליה היו מתויקים בתיקיית קרטון צהובה, שנשאה את הכותרת: בּיאטֶה. התיקייה הועברה לפני כחודש ממשרד הרווחה לד"ר אשר טיבּריוס, הפסיכיאטר העירוני. הוא חשב שיש לפניו אירוע מעניין ויוצא דופן, ולכן השקיע בו הרבה מזמנו ואסף את כל המסמכים הרלוונטיים. לא היה זה עניין של מה בכך לקבל ממשטרת מינכן ומפרקליטות העיר את כל המידע שביקש, אבל לאחר שהתעקש ועירב בעניין את השגריר הישראלי בבון, שהיה במקרה בן כיתתו, יכול היה להתרווח בסיפוק בכיסאו ולעיין בשלל העדויות שנפרשו לפניו. לפני שנה התגרש מאשתו, והקדיש את כל עתותיו, כולל ערבי חג, למפגשים עם פציינטים. זה שבועיים חיבק בחום ובהתלהבות מפגש אקראי עם אישה פינית מהשגרירות.

ביאטה סקרה בשלווה את דמותו והישירה מבט לעיניו האפורות. היא רצתה לדעת מהיכן הגרמנית המלוטשת שלו, אבל לא העזה לשאול. היא סיפרה לו על האווזים שמתו בחוותו של אביה ועל הפיצויים הרבים שקיבל, שהועברו על שמה בשל מאסרו הממושך, ואיפשרו לה לעזוב את גרמניה ולחיות על הכרמל בחיפה. יותר מזה לא רצתה לספר, ורק המשיכה לעשן ולעשן, כשהיא מטנפת באפר את חולצתה החומה ואת הרצפה העשויה לינוליאום.

בפגישה השלישית החלה לשמוע חוסר סבלנות בקולו. "מדוע את יושבת בכל ערב על הספסל ברחוב יפה נוף?" תקף אותה. "אני מחכה לדוּדוֹ," ענתה בשלווה. "את מאמינה שדוּדוֹ ניצל? את מחפשת אותו? ולמה את הולכת דווקא עם חיילים?" ביאטה התכווצה במקומה, שתקה לכמה רגעים ולבסוף ענתה בזהירות, כממלאת פקודה. "הוא ברח לצבא ומסתתר בין כל החיילים." "מדוע לדעתך הוא מסתתר?"

שאל טיבריוס בשקט מקפיא. "הוא חייב להסתתר, כי אבא שלי קנאי ונקמן, ושלח אנשים שיוודאו שהוא מת. ובכלל, אני שוכבת רק עם חיילים שקוראים להם דוּדוֹ." "את מאמינה שיש כל כך הרבה חיילים שקוראים להם דודו?" "אני יודעת שלא," ענתה בחיוך אירוני, "אבל אני מוכנה לנסות, כי ברגע שדודו האמיתי יחדור אלי, אני אדע שמצאתי אותו." אחר כך חזרה ביאטה לדירתה ובמשך שבוע לא יצאה ממנה.

בכל בוקר הביטה בשכנה שעמדה במרפסת וחבטה בכוח בשטיח האדום שלה, ולאחר מכן השתקעה בקריאת עיתון בעברית ורשמה לפניה מילים שלא הבינה כדי לשאול את בעלת הבית. בשעות הערב התרכזה בצללי השכנים, שריצדו בחלונות עטויי וילונות. לאחר שבוע ירדה לבית הקפה הסמוך ואכלה חומוס בצלחת עם המון שמן זית ולגמה בחופזה ספל קפה. "למה את לא מספרת לי שאת מגדלת ילד בן שלוש?" שאל אותה ד"ר טיבריוס בפגישתם הבאה. "שלוש וחצי," תיקנה אותו בחיוך, ואחר כך הוסיפה בארשת רצינית, עם טרוניה מרוחה על שפתיה הדקות, "למה אני צריכה לספר לך, אתה בכלל מאמין לכל מה שאני אומרת כאן? ומה זה עניינך מה אני עושה פה, עשיתי למישהו משהו רע? אני יכולה לשכב עם מי שאני רוצה מתי שאני רוצה, וזה לא עניין של אף אחד. אני לא מבקשת כסף ואני לא זונה אז תעזוב אותי לנפשי!"

ביאטה קמה ממקומה ובלי להוסיף מילה יצאה מהחדר של ד"ר טיבריוס אל המסדרון הארוך, שריצד בו אור קלוש מהנורה המקולקלת שהיתה תלויה בכניסה. היא ירדה במהירות במדרגות ויצאה אל הרחוב. קידמו את פניה שמש אביבית ועצי אורן עטורי אצטרובלים, שכמו צמחו על העצים אחרי רעידת אדמה. ביאטה נמלטה מהמקום ולא שבה אליו.

2.

כהרגלו בשבועות האחרונים, ישב שאול בארבע לפנות בוקר על ספה ישנה במרפסת האחורית של דירתו ולגם תה שחור ללא סוכר, בעודו ממתין למישה המכשף הצהוב. המרפסת פנתה אל רחוב קטן, שיונדאי אקסנט ישנה בצבע אפור מרוסק חנתה בו דרך קבע. בהמשך הרחוב היה גן ובו שתי נדנדות שהמתינו ברעבתנות למתנדנדים הקטנים.

אף שמעולם לא רכש השכלה פורמלית או מקצוע ברור, צבר שאול בחייו ניסיון במגוון עשיר של תחומים.

הוא ביצע שליחויות, שימש כעוזר גנן בעיריית תל אביב, צבע קירות פאבים ומסעדות, עבד כסייע בבית לווינשטיין ותיקן מיקרוגלים באזור השפלה ובצפון הנגב. למשך תקופה קצרה היה עוזר לסוכן ביטוח, אך שנא כל רגע. לפני כמה שנים הקים עם שותף חברת כוח אדם שהידרדרה לחובות ופשטה את הרגל. במשך השנתיים האחרונות שלח לשלוש מאות עשרים וארבע חברות ורשויות מקומיות את קורות חייו, ונענה רק במקרים בודדים בתשובה יבשה שמכתבו נתקבל, ובמידה שיידרשו עובדים ישמחו לשוב אליו. קורות חייו היו לשאול לזרא. הוא דישדש בהם עד שחש גועל מעצמו. מדי פעם הוסיף פרטים פיקטיביים, למשל עבודה אדמיניסטרטיבית בחברה לפיתוח תרופות בארצות הברית.

הוא אפילו ציין את שמותיהם של שלושה ממליצים מהתחום, שמצא במגזין פרמצבטיקה אמריקאי בחנות הספרים של אברבנאל. אך הכול היה לשווא. עם כל שליחת פקס או מייל נוסף חש מרוקן ומושפל. כל אותו שבוע הדביק שאול לפרנסתו עיניים לדובי צעצוע, עד שבא הממונה עליו והתלונן שלאלפי דובים יש עיניים מאחור. מדי פעם הלך לבקר את קובא מגאנה ואת צ'רלי מרומניה, חבריו מהתקופה בבית לווינשטיין, ואחת לשבוע התייצב במועדון "החתולות" שברחוב בוגרשוב כדי לשכב עם נטלי, זונה רוסייה בת תשע־עשרה שלא יכול היה להיגמל מגופה. בשאר הזמן ישב במרפסת ונזכר בילדותו.

"אהבה גרמנית", מאת דניאל כהן-שגיא. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 237 עמ'.