היכנסו לפרופורציות / טור

בשורה התחתונה המונדיאל עדיין אפשרי, למרות שכרגיל, הכל תלוי בתוצאות נגד הגדולות - ועוד במשחקי החוץ. זה היה שבוע מאוד מעניין, ובסך הכל חיובי מבחינת התוצאות עבור הנבחרת, אבל אלי גוטמן והשחקנים לא צריכים להיות בעננים ממה שקרה.

עוד ב-ynet ספורט:

• סנסציה במיאמי: האס הדהים את ג'וקוביץ'
• ניצחון חשוב לנבחרת בצפון אירלנד
• אבי נימני מקווה שנפתיע את עצמנו
• ספרד ניצחה בצרפת והתקרבה למונדיאל
  

והסיבה היא, איך להגיד את זה בעדינות, הנבחרת נראית רע וארבע הנקודות האלו הגיעו לא מעט בעזרת המזל (משפט שמוזר להגיד אחרי מה שקרה מול פורטוגל). וזה לא נורא, כי גם זה חשוב לפעמים. אבל לא נוכל להסתמך רק על זה. הנה כמה נקודות למחשבה משני המשחקים.

ההגנה

דרך, שיטה, סגנון. עזבו הכל - בשני משחקי הבית החשובים ביותר של הנבחרת היא ספגה שבעה שערים. זו שערוריה. אי אפשר להצליח בשום צורה ככה. נכון לעכשיו, ואני לא בא לפגוע באף אחד, ההגנה של הנבחרת היא הגרועה ביותר שהייתה לנו מאז שהגענו לאירופה. אולי גם לפני כן. זה לא מתבטא רק בתוצאות עצמן, שמדברות חזק יותר מכל הסבר, אלא במכלול 90 הדקות.

בן חיים ואוואט. ההגנה הגרועה ביותר מאז שהגענו לאירופה(צילום: ראובן שוורץ)

ואין מה להתפלא מזה. כולנו מחכים לזה כבר שנים, מתריעים שאין עתיד להגנה ורואים דור אחרי דור של ילדים שגדלים ורוצים לתת גולים ולא מעניין אותם להתנסות בעמדה אחורית. אבל

לדעתי התירוץ "אין אופציה טובה יותר" הוא פסול. אי אפשר לתת לשחקנים מסוימים הזדמנות אחרי הזדמנות רק בגלל החשש שהמחליף שלהם יהיה חלש יותר - כי ברוב המקרים, התצוגות שאנחנו רואים הן די בקרקעית.

אני לא נטפל רק לדודו אוואט. אבינעם פורת כתב כאן טור השבוע, וקלע בדיוק לנקודה - הוא מעולם לא הביא נקודות לנבחרת. למרבה המזל, בבלפסט זה השתנה. אלה כל אחד ואחד מהשחקנים. הם משדרים כמות עצומה של חוסר ביטחון. רואים את זה בהרחקות הכדור, בחוסר התיאום, בסגירה הלקויה, בירידה ביכולת ברגע האמת. אלי גוטמן רשאי להתנסות ולהחליף. זה אפילו רצוי. למשל, להזיז מיד את רמי גרשון לעמדת הבלם, כי הוא לא תורם דבר להתקפה כמגן, ולפעמים גם טועה בגדול שם. כי כרגע, המצב לא יכול להיות רע יותר. שער נקי מול נבחרת שלא הבקיעה גם מול מלטה הוא לא דוגמה לשיפור, אלא למזל שדיברתי עליו.

התגוננות

וזה מוביל אותי לנקודה הבאה. נבחרות חייבות לנצל את היתרון היחסי שלהן, ואסור למאמנים להיות מקובעים בהכרח ולכפות על אסופת שחקנים מסוימת את החשיבה שלהם - כי זה לא תמיד מתאים. הצורה בה הנבחרת שיחקה בבלפסט הייתה מחפירה. משפט קבוע בכדורגל הישראלי אומר "זו לא בושה להוציא נגד נבחרת זו וזו תוצאה כזו וכזו". נכון, זו לא בושה, כי פרט למספר נבחרות כמו סן מרינו ואיי פארו, ישנה התקדמות גדולה גם בדרג האחרון של אירופה.

בחזרה לימי גרנט(צילום: ראובן שוורץ)

הבושה היא לא לנסות. וישראל, גם באזרבייג'אן וגם בצפון אירלנד, לא ניסתה לנצח. היא חזרה לימים של אברם גרנט, שם היא הגיעה למשחקים לא כדי לנצח, אלא כדי לא להפסיד. וזה איום בעיניי. אני לא מסוגל לשמוע יותר את הדיבורים על כך שנוטים להפריז ביכולת של הנבחרת שלנו, ומי אנחנו בכלל שנשאף לתוצאות וכדומה. מספיק. אם אלבניה, איסלנד ואסטוניה ועוד כמה נבחרות שאני אומר בפה מלא שמחזיקות בסגל פחות טוב משלנו מביאות תוצאות טובות, ובעיקר מנסות להביא אותן, הגיע הזמן שנפסיק לוותר לעצמנו בטיעונים קלושים. נכון, נבחרת ישראל היא לא הטובה בעולם, אבל יש לה כמה כלים שלא צריך להתבייש בהם, ונבחרות רבות היו רוצות לקבל.

השבוע ראינו את ישראל מטיסה כדורים לשמיים בשני המשחקים. בשני המקרים זה לא עבד. מול פורטוגל זה לא הצליח בגלל שאנחנו לא מסוגלים לגרום לשיטת המשחק הזו לפעול. מול צפון אירלנד היינו בדרך לתיקו אפס (כישלון בכל צורה) עד שגוטמן התעשת. אנחנו לא יכולים להתגונן ולהסתמך על מתפרצות בהרכב שפתח בשני המשחקים משתי סיבות: הראשונה היא שאנחנו לא יודעים להתגונן. אין לנו שחקנים מתאימים לזה, אין לנו חוסן והטעות תמיד תגיע. גם מול צפון אירלנד היא הגיעה, ובמזל לא קרה כלום. הסיבה השנייה היא שלא נצפתה מתפרצת סבירה אחת ב-180 דקות. בשיטה הזו המתפרצות מתבצעות עם שניים או שלושה שחקנים שמתמודדים עם מספר כפול של שחקני הגנה. הניסיונות המעטים שהיו נראו נורא. זה היה איטי וחסר מחץ. אני לא זוכר מתפרצת שהגיעה למרחק 20 מטר משער היריבה.

רק במזל צפון אירלנד לא כבשה(צילום: AFP)

היתרון היחסי שלנו הוא שחקני קישור והתקפה טובים. יש לנו לא מעט, ולא כולם מוצאים מקום בהרכב. גוטמן לא יזוז בסנטימטר לקראת רוסיה ופורטוגל, אבל אפשר רק לקוות שהוא יזוז במילימטר. הנבחרת משותקת עם שלושה קשרים אחוריים שלא עוברים את החצי. ביברס נאתכו אמור להיות האיש שעושה הגנה והתקפה ומקשר בין החלקים, אבל זה לא עובד. צריך שיהיה איזון עם אוריינטציה התקפית יותר - כלומר, קשר כמו שרן ייני שנאסר עליו לעבור את החצי, נאתכו אחד ועוד קשר שמסוגל לחזק את החלק הקדמי. החילוף של רפאלוב בצפון אירלנד לא היה זה שעשה את ההבדל, אלא החילוף שבו זהבי נכנס במקום ראדי, והתחיל לדחוף קדימה. גם נגד פורטוגל, הרגעים הטובים הגיעו ברבע השעה בה ישראל יצרה יתרון מספרי ברחבת היריב. אפשר היה לראות את הבלמים האורחים מבולבלים ומתקשים להתמודד עם ישראל, ואז גם כבשנו פעמיים.

השיטה המגה-הגנתית הזו היא קטסטרופה. לא רק שהנבחרת משחקת כדורגל רע, הוא גם לא אפקטיבי. גוטמן ראה תוצאות רק כאשר שינה מערך או איפשר לשחקנים שלו לצאת קדימה ולא לעמוד בערימה על קו השער. עדן בן בסט היה בשיאו כשהיה לו עם מי לשחק והתאפשר לו לתקוף. כשנאלץ להתגונן ללא הרף מול צפון אירלנד, הוא עשה חורים ונראה אבוד. אני מניח ששום דבר לא ישתנה, וישראל תשחק בונקר מאסיבי עד לספיגת השער הראשון ברוסיה ובפורטוגל, ואז תיאלץ להגיב. אני רק מבקש דבר אחד מגוטמן - רק פעם אחת, נסה לא להזמין את היריבה להבקיע. נסה לגרום לה להיות זו שתגיב.

בן בסט. בשיאו כשיש לו עם מי לשחק(צילום: AFP)

ליגת העל

הדבר העצוב ביותר בשני המשחקים היה היכולת של שחקני האלופה שבדרך. זה הדגיש יותר מהכל שרמת הליגה שלנו מחרידה, ורק הולכת ונופלת. אלירן עטר היה אמור להטריד את בלמי פורטוגל ולהחזיק 20 דקות בכדור, אבל הוכה בהלם, נראה המום מהמעמד ולא תיפקד. איתן טיבי היה מבוהל מכריסטיאנו רונאלדו ומנאייל מגין באותה מידה. מהראן ראדי, שחקן העונה שלי בליגת העל, נכנס להרכב במקום בירם כיאל והיה מתחת לכל ביקורת. שרן ייני היה נקודת האור היחידה, ולו רק בגלל שנתן משחק לחימה אדיר.

ראדי. מתחת לכל ביקורת(צילום: AFP)

אולי זו התשובה לשאלה הנצחית בנוגע לשחקן ספסל מאירופה לעומת כוכב מישראל. אפילו איתי שכטר שלא מספק את הסחורה בסוונזי (לדעתי, ולמרות שני הבישולים, הבחירה בו להחליף את חמד הייתה מוטעית) נתן את הטאץ'. זה די מייאש, לחשוב שככה משחקים כוכבי הליגה שלנו.

ובצד החיובי

לא באתי לתקוף את הנבחרת. תאמינו או לא, קפצתי יותר גבוה מכולם בשערים שלנו. אני פשוט חושב שיכול להיות טוב יותר. והיו המון דברים חיוביים להתחיל מהם. זו בעיקר האגרסיביות. נגד רוסיה הנבחרת הושפלה. השבוע ראינו שחקנים יורדים לגליצ'ים, נלחמים, נאבקים, יורקים אש. לפעמים, הקהל מתחבר לזה יותר מלדריבל יפה. אני שמח שגוטמן החדיר להם את זה.

תומר חמד. עושה טוב על הלב(צילום: ראובן שוורץ)

תומר חמד ועדן בן בסט עושים לי טוב על הלב. הם לא סופרסטארים שסומנו מילדים ג' כדבר הגדול הבא של הכדורגל הישראלי. הם פירקו את עצמם לאורך הדרך, עברו גם בקבוצות קטנות, ומקבלים את כל הטוב מהליגות בהן הם משחקים. אני לא זוכר ששמעתי מישהו מהם מלכלך על המאמן שלו אחרי שירד לספסל. חמד מתקשה לחזור להרכב מאיורקה, אבל נאבק על המגרש בכל דקה שהוא מקבל ומביא תוצאות. ורואים מה הם שווים כשהם בנבחרת.

תיזכרו בפצצות של בן בסט. במהלך היפה בדרך לשער של רפאלוב. בנגיחה של גרשון. בעקב של חמד. יש לנו אחלה נבחרת עם אחלה שחקנים. ההרגשה היא שהם רק צריכים שיורידו להם את גלגלי העזר והמגבלות כדי שיוכלו להתפרץ.