פסטיבל הצגות הילדים בחיפה: תיאטרון מצוין
"בת המלך" מעוצבת ומושקעת, "אולי פיל" משאירה טעם של עוד ו"התשמע קולי" נוגעת בנושא מורכב מבלי להתפשר. פסטיבל הצגות הילדים בחיפה הוא חגיגה של תיאטרון - ולא רק לילדים
זו היתה ללא ספק חגיגת תיאטרון נהדרת. הפסטיבל הבינלאומי להצגות ילדים בחיפה שובר מדי שנה את השיאים של עצמו. גם השנה חשפו הצגות התחרות בפני ילדים בגילאים שונים עשייה תיאטרונית מקורית, בחלקה של יוצרים שעושים את צעדיהם הראשונים בתחום. עושה הרושם שהשנה באופן מיוחד תתקשה ועדת הפרס לבחור מתוך הפקות ברמה גבוה ותכנים שונים בתכלית, את ההצגה המנצחת.
חשיבותו של הפסטיבל, שהציע השנה גם אירועי חוצות יוצאי דופן בהשתתפות קבוצות תיאטרון רחוב מחו"ל, היא בחשיפת ילדים, בני נוער והורים, לתיאטרון מצוין. ילדים צורכי תיאטרון ברמה גבוהה יהפכו לקהל עתידי, סקרן ומושכל, שחשוב לטפח.
אולי כתשובה לתיאטרון הרפרטוארי למבוגרים בישראל, שלוש מבין הפקות הפסטיבל השנה מוזיקליות. מטבע הדברים מדובר בהפקות גדולות יותר בהיקפן אך רק אחת מהן זכתה לתשומת לב מיוחדת. מדובר בהצגה "בת המלך", המבוססת על סיפור אגדה שכתב ביאליק. את ההצגה, שהוגדרה בתכניית הפסטיבל כ"הצגת הדגל המרהיבה", ביימה המנהלת האמנותית צביה הוברמן, ובה משתתפים קבוצת הצעירים של תיאטרון חיפה. מדובר בהפקה מתקתקה, מעוצבת ומושקעת בביצוע אנסמבל מוכשר של שחקנים שהציגה על הבמה המרכזית של תיאטרון חיפה.
על אף הכינוי המשבח לו זכתה הפקת תיאטרון חיפה שמארח את הפסטיבל, מי שגנבה את ההצגה היא "אולי פיל", הפקה מוזיקלית מקורית מהסוג הנדיר שמצליח לתפוס ולשמר את חווית הילדות ולהחזיר גם את המבוגרים והציניים שבקהל אחורה בזמן.
כל אחד ואחד ממרכיבי ההפקה מעורר התפעלות, לשון המעטה, וכולם ביחד הם כיף של חווית תיאטרון. בין אם מדובר במחזה, שכתבו במשותף אלדד כהן וירדן בר-כוכבא החתומה גם על הבימוי, או בלחנים והשירים המדבקים שכתב במיוחד עבור ההצגה דידי שחר ועיבד המנהל המוזיקלי טל בלכרוביץ', האירוע הבימתי הזה עושה טעם של עוד. גם התפאורה והתלבושות הן חגיגה של יצירתיות וכשרון עליה חתומות בהתאמה שני טור ושירה וייז וכך גם קווארטט הנגנים, שכולל את בלכרוביץ' על הקלידים, אסף רוט על כלי ההקשה והאקורדיוניסטית סלעית להב. באופן חריג להפקות ילדים, גם מסדר גודל דומה, הרכב הנגנים ישוב על הבמה ומנגן בלייב.
יוצרים שותפים, גם אם אינם רשומים בקרדיטים, הם חמשת השחקנים: אפרת אביב, בן פרי, שירה כצנלבוגן, ניר ברק ומעיין ויינשטוק. זוהי חבורה מפוצצת בכישרון שקשה שלא להתאהב בה. שני הראשונים ברשימה הם חברי הרכב "ציפורלה", קומיקאים בחסד עם נוכחות בימתית מסחררת. שירה קצנלנבוגן מתוקה להפליא בתפקיד האחות הגדולה וכך גם מעיין ויינשטוק בתפקיד הבלרינה המצוירת.
את משבצת התגלית בהצגה ממלא ניר ברק, בתפקיד "לא גמור" איש בלי בטן וחברו לדף של "אולי פיל".
כדאי להמעיט בסיפור העלילה של המחזה על מנת לא לקלקל למי שמתכוון לצפות בהצגה. נגיד רק שבמרכזו ילדה, אחותה הגדולה, בלרינה מצוירת ודמויות קשקוש שמתעוררות לחיים בדמיונה הקודח. כיוון שמדובר באחת מהצגות הילדים המוצלחות של השנה, מצערת הבחירה למקם אותה באולם רפפורט על הכרמל, שרחוק ומנותק ממתחם הפסטיבל - מה שממזער, מטבע הדברים, את היקף החשיפה. על אף שבהנהלת הפסטיבל מדגישים כי העמידו לרשות רוכשי הכרטיסים הסעות מיוחדות, הן אינן מפורסמות באופן רשמי או מצוינות על ידי המוכרנים בזמן רכישת הכרטיסים.
אפשר גם בלי התיילדות
הצגה מרשימה, מרגשת ומעוררת הערכה בִּתְכַניה כמו גם בהחלטה לשתף אותה במסגרת התחרות היא "התשמע קולי", שמיועדת לבני נוער ומבוגרים ועוסקת בהשתלבותה של ילדה חרשת בחברת ילדים שומעים. זו הצגה חשובה שמתרחקת מדידקטיות ונוגעת בנושא מורכב מבלי להתפשר או לייפות את המציאות. באותה נשימה מצליחה ההצגה בעדינות ובמחשבה לקרב קהל צופים צעיר למרחב אנושי שקוף שנוטים להרחיק ולהתרחק ממנו במקום להתמודד איתו.
את המחזה, שבמרכזו ילדה חרשת שמתעקשת להשתלב בבית ספר לאמנויות במקום לבית ספר משולב שמותאם לחרשים, כתב וביים גדי צדקה. בתפקיד הראשי של דמות שדורשת שחקנית טוטאלית עם אינטליגנציה בימתית ומורכבות ביצועית, משחקת רינת מטטוב.
ההחלטה לתת את התפקיד המרכזי, שכל כובד המחזה מונח על כתפי מבצעו, לשחקנית שומעת היא אמיצה ומעמידה במבחן את השחקנית והקהל. למעשה קשה להאמין שמדובר בשחקנית שומעת. זהו תפקיד יוצא דופן של פעם בחיים ומטטוב, שכבר הוכיחה את כישרונה בתיאטרון של הגדולים, צוללת אל תוך הדמות, חושפת את נבכי נשמתה, בוערת ובועטת גם במסגרת הזו. שובל בן זאב, שחקן ורקדן חרש, משחק את דמות אביה, חרש גם הוא, שנכנע בלית ברירה למציאות שהכתיבה החברה השומעת שדוחקת את הקהילה החרשת לשולי החברה.
בהצגה משתתפים גם שחקנית תיאטרון הבימה עידית טפרסון, ושני השחקנים הצעירים מור ענטר ויונתן שוורצברג. יש לקוות שההצגה הזו, שראויה לחשיפה גדולה באופן כללי ובמסגרת מערכת החינוך בפרט, תזכה לחיים ארוכים גם בתום ימי הפסטיבל.
אל רשימת הפקות התחרות המוזיקליות מצטרפת "יש דרקון בירקון", שכתבה מיכל פורת למוזיקה מקורית שהלחינה שוש רייזמן. המחזה מתרחש בקיץ חם במיוחד ורווי עצבים במשפחתו של נער צעיר שבורח אל עולם הדמיון בו הוא פוגש דרקון קטן ובודד שמצא מסתור בתחתית הירקון.
על אף הכוונות הטובות של היוצרים והשחקנים לצד המוזיקה הקונצרטנטית, המורכבת והנפלאה של רייזמן, במבחן התוצאה זו הצגה חמורת סבר שלוקה בדידקטיות מרחיקת קהל ומוסרניות יתר. יד הבמאי מובילה למשחק מאולץ של שחקנים טובים. היחיד שצולח את תכתיבי הסיטואציות המופרכות לפרקים הוא השחקן הצעיר גיא רוזן, הפתעה נוספת בקאדר השחקנים בפסטיבל. על אף שנראה כי הוא שבוי בתפקיד חסר, השחקן עמנואל חנון מתגלה בהצגה גם כזמר מוכשר.
מאבק על מקום בחברה הוא גם הנושא המרכזי בהצגה "קיסר השכונה", הפקה קטנה ומקסימה על ילד שאיבד את אביו, שוטר שנהרג במסגרת מילוי תפקידו. לצד האבל על אביו נאלץ הילד להתמודד עם מציאות בודדה שנובעת מהיעדרותה התדירה של אמו שמתמודדת עם קשיי הפרנסה ומחרם של חבריו לכיתה שתופסים אותו כחריג.
זו הצגת אנסמבל של יוצרים צעירים אליה הצטרף בתפקיד אורח גם השחקן הוותיק רוברט הניג. בתוך ים ההפקות לילדים שלוקות בהתנחמדות יתר והתיילדות של שחקנים בוגרים, נחמד לגלות שאפשר גם אחרת. יולי סקר, מקסים ונוגע ללב בתפקיד הראשי. שרון דנון, בתפקיד הילדה המניפולטיבית והבת היחידה בחבורה, מצליחה להוציא את המקסימום מהתפקיד ופורסת מניפה צבעונית של רגשות. ויש את רועי גוראי ויאיר פיש, שמוסיפים את שלהם ביצירת סיפור העלילה שמחפשת מעבר למסר, חשוב ככל שיהיה, גם חוויה תיאטרונית.
לפנייה לכתב/ת 
