עבירה בלתי ספורטיבית - סיכום הסופ"ש
המחאה החברתית-קיומית של הכדורסל הישראלי לא מתרוממת גם בגלל ששחקני מכבי ת"א "שברו שביתה". נתניה סובלת מ"ביש מזל" בדרך לליגה הלאומית, משחק העונה המאופס לא מייצג את העונה הנוכחית וגם - תעשו כבוד לליגיונר מספר אחד שלנו. שרון דוידוביץ' סופר מ-1 עד 5
עוד ב-ynet ספורט:
- קובי בראיינט רשם עוד פרק בדפי ההיסטוריה
- משחק העונה הסתיים ב-0:0
- המשבר בכדורסל בשיאו: בוטלו מחזורים 22 ו-23
- 2:9 מדהים לבאיירן מינכן
ציון 1 – מחאה שקטה. שקטה מדי
אנחנו בעידן של מחאות חברתיות. זה טרנדי ומגניב, וכמו שהוכיחה המחאה החברתית האחרונה, זה גם עובד. בערך. לפחות זה עושה מספיק רעש. רק שהמחאה החברתית-קיומית של הכדורסל הישראלי, לא מצליחה לעשות אפילו את זה. כותרות השבת באתרים הלכו למשחקי תחתית בליגת הכדורגל, ולא ליום הדין בכדורסל.
"זהו ארמגדון" היטב לתאר זאת מאמן מכבי ת"א, דייויד בלאט. "ארמגדון" שמסתכם בסך הכל בזר אחד, לא יותר. אלה רוצים 4 זרים וחוק רוסי, אלה דורשים 5 וחוק רוסי. שחקן אחד, אולי 20 דקות של משחק
שמחלקים כמו פרוטות לקבצנים עבור הילדים הישראלים. זהו סלע המחלוקת.
מותר לשחקנים לשבות. הם אמנם שוברים הסכמים, אבל אם מטרת העל היא באמת – "להציל את הכדורסל הישראלי", דיינו. אבל אם כבר "שוברים את הכלים", אז לא רק לשבור. לנתץ, לרמוס, להשליך אותם הצידה. ולהביא כלים חדשים – דרישה של שני זרים בלבד בכל קבוצה, ללא חוק רוסי. אם אתם טוענים שפעם היה פה שמח, הביאו לנו את פעם. שינוי קוסמטי לא שווה מלחמת עולם שכזו.
באופן אישי אינני מסכים עם דרישות ארגון השחקנים. החוק הרוסי הוא אנטי-ספורטיבי, לא מועיל וטוב רק לכיס הפרטי. בגרמניה, בה משחקים 6 זרים בקבוצה, הוכח כי לא כמות הזרים משפיעה על כמות הקהל, והליגה הלאומית המשופעת בשחקנים ישראלים – מוכיחה שאין כאן בסיס אמיתי לליגה איכותית.
אבל זה לא חשוב אם מסכימים או לא עם הדרישות. צריך להסכים עם המהות – מחאה על מנת לבצע שינוי יסודי. בדיוק כמו הטענות שנשפכו כלפי דפני ליף וחבריה על מטרות לא ברורות, אך לוו בתמיכה על עצם הרעיון – למחות כדי לשנות, כדי לצאת מהשאננות.
ולפני שאתם מזלזלים (כפי שעושה יו"ר המנהלת שמואל פרנקל, ששהה בשבוע האחרון בחופשה בתאילנד), חשבו על הדבר הבא: בדיוק כפי שהיה בזעקת העובדים של מפעל צים, או ערוץ 10 או מעריב, גם כאן – במקרה של סגירת הענף, אלפים יאבדו את מקור הפרנסה שלהם. סיבה מספיק טובה לצאת מהשאננות.
ציון 2 – ארגון כל השחקנים?
שחקני מכבי ת"א, יהוא אורלנד מברק נתניה וייתכן כי גם שחקני הפועל אילת (אם כי שם יש דיסאינפורמציה בנוגע להחלטה האמיתית של השחקנים) – החליטו כי הם לא משתפים פעולה עם החלטת ארגון השחקנים ומגיעים כרגיל למשחקים (שלא נערכו כמובן). בקיצור – "שברו שביתה".
זכותם המלאה לעשות זאת, אם הם אכן חושבים שארגון השחקנים טועה. אך ייטב הדבר אם דבר הראשון על הבוקר, יסירו את פעילותם מהארגון ויחשיבו את עצמם כמי שמנותקים ממנו.
וכן, הדבר כואב במיוחד עם שחקני מכבי ת"א, הטופ המקצועי שלנו. האנשים הבודדים בכל השביתה הזו, מבלי לזלזל באיש, שיכולים היו לעשות כאן שינוי מהותי, אם אכן היו שובתים. שמעון מזרחי היה מתעצבן, גורל עונת היורוליג היה מונח על הכף, אוהדי הקבוצה הגדולה במדינה היו רועשים. למישהו זה גם היה מזיז.
אבל זה לא קרה. אולי ממחשבה כי המחאה לא צודקת, אולי מלחץ ההנהלה. זה פשוט לא קרה. כי בזמן ששחקני עילית כמו קובי בראיינט, לברון ג'יימס וכרמלו אנתוני עמדו כתף אל כתף בהשבתה האחרונה ב-NBA, ה-"סופרסטארים" שלנו, עדיין מעדיפים לדאוג לעצמם.
ציון 3 – מכבי נתניה וביש המזל
איזה ביש מזל למכבי נתניה. ביש מזל על היום הגדול שתפס דודו גורש בניצחון 0:2 של הפועל עכו.
ביש מזל על ההחמצות הבלתי פוסקות. ביש מזל שדרדר אותם עד למקום האחרון בליגה.
אבל זה הרבה יותר מסתם ביש מזל. מכבי נתניה קיבלה אמש הוכחה נוספת לבנייה העקומה של הסגל בקיץ האחרון על ידי טל בנין. כשאחמד סבע לא יכול לפתוח בגלל פציעה, הקבוצה החדשה-ישנה של ראובן עטר נותרת ללא חלוץ טבעי, כשעומר פרץ, מגן בכל ימות העונה האחרונה, עולה לחוד. ופתאום ההיגיון מאחורי שחרורו של עידן שריקי באמצע העונה, לא ממש עובד.
ציון 4 – 0:0 בלתי מייצג
לפני שאתם מספידים את משחק העונה שהסתיים ב-0:0 משעמם, או טוענים שהאליפות שבה יזכו העונה הצהובים (כי אתם הרי לא חושבים אחרת, נכון?) תהיה נטולת ברק או שערים, שווה להסתכל בסטטיסטיקה.
62 שערים ב-28 משחקים. ממוצע של 2.2 שערים למשחק. הכמות השנייה הכי גדולה בעשור האחרון עבור כל האלופות, כשרק הפועל ת"א של אלי גוטמן ב-09/10 כובשת 2.4 שערים בממוצע, עם 87 שערים ב-35 משחקים.
על הכל אמון אחד הצמדים הכי קטלניים שהיו לנו כאן, אלירן עטר (22 שערים ו-2 בישולים) וראדה פריצה (5 שערים, 4 בישולים). שילוב שפעל פחות טוב אמש, אבל נעשה בתיאום מרשים מאז הגיע השבדי לקריית שלום.
ציון 5 – ביברס נאתכו – הליגיונר מספר 1
תמשיכו לספר לנו על הקריירה הנפלאה של דודו אוואט בספרד. לפאר את העובדה שיוסי בניון נגע בפסגות הכי גבוהות באירופה ושמאור מליקסון או-טו-טו עומד לכבוש את צרפת. הכל נכון, הכל יפה. אבל חבל שאתם שוכחים את הליגיונר הטוב ביותר שלנו כיום, אולי אחד הכי מרשימים אי פעם – ביברס נאתכו.
קשר קאזאן כבש אתמול שער נוסף בניצחון 0:2 על לוקומוטיב מוסקבה, שהעלה את קבוצתו למקום הרביעי בטבלה (באופן זמני). קאזאן היא לא קבוצת פאר,
אבל היא כן מועדון מוביל ברוסיה, ליגה שמתפתחת במשאבים ושחקנים בצורה משמעותית מאוד בשנים האחרונות. והיא גם קבוצה שתפגוש ברבע גמר הליגה אירופית את צ'לסי. נאתכו יהיה בוודאות בהרכב, על בניון אנחנו לא יכולים לשים את הכסף.
הנתונים של נאתכו מרשימים למדי: 21 משחקים, יותר מכל שאר הקבוצה. 1,890 דקות (לא מוחלף אפילו לא פעם אחת במשחקים בהם פתח), יותר מכל שאר הקבוצה. 7 שערים (רובם בפנדלים), יותר מכל שאר הקבוצה.
אבל לא המספרים עושים את הקריירה של נאתכו להצלחה, זו הדרך. היכולת להישאר ולהתמיד במקום קשה, מקצועית ופיזית, בלי קיטורים ובלי תירוצים על כמה קשה. פעם היינו מתרגשים ומתמלאים גאווה ציונית בכל פעם שישראלי "היה מעורב בשער" אי שם בניכר. היום כבר התרגלנו. יש כל כך הרבה, בכל כך הרבה ליגות, שזה כבר לא זה. אבל מבט אחד לכמות ההערכה שמקבל נאתכו ברוסיה ולגודל ההצלחה שלו בקאזאן, עשויים דווקא כן לרגש אותנו. לפחות מעט.
לפנייה לכתב/ת 
