זמן להתעורר: הדג נחש שומרים על הגחלת
הדג נחש העפילו לפודיום של ההרכבים הישראליים הגדולים, ובאלבום השביעי שלהם, "זמן להתעורר", לא מגלים שום עדות לעייפות החומר. וגם אם הפלורליזם היצירתי מוציא קצת את העוקץ מהטקסטים - הוא רק משבח בכל הקשור למוזיקה עצמה
נתחיל בכללי, כי הוא פשוט מפליא: במונחים ישראליים, הדג נחש היא תופעה יוצאת דופן. הרכב גדול של אנשים - סביב שבעה, פלוס מינוס, לאורך כל תולדותיו - שפועל כבר 15 שנה ברציפות, מוציא אלבום שביעי ונמצא כל הזמן עם הרגל על הגז. אינספור להיטים, הופעות בארץ ובחו"ל, שלא לדבר על שמירת אש התמיד של ההיפ-הופ העברי הדועך.
קצת פרופורציות: משינה, הלהקה הכי מצליחה שפעלה כאן, הוציאה שבעה אלבומים בעשר שנים ואז התפרקה (אני מעדיף לא לספור את שני האלבומים שיצרה אחרי הקאמבק, מסיבות מובנות); אתניקס, הלהקה הכי פורה שפעלה כאן, הוציאה 13 אלבומי אולפן, אבל נעלמה בתווך ללא מעט שנים; החברים של נטאשה הוציאו שלושה אלבומי אולפן בלבד, ופעלו כשבע שנים; כוורת הוציאו שלושה אלבומים בשלוש שנים; איפה הילד הוציאו חמישה אלבומים, כולל אלבום קאמבק אחד; הקספרים הוציאו חמישה אלבומים, כולל שניים אחרי הקאמבק. שב"ק ס' שחררו חמישה אלבומים, כולל שניים אחרי האיחוד; בנזין ותיסלם הוציאו שני אלבומים כל אחת. והמספרים רק הולכים וקטנים, כשמדברים על להקות חשובות אחרות.
במילים אחרות: הדג נחש העפילו לפודיום של ההרכבים הישראליים הגדולים, לפחות בכל הנוגע למספרים ולהצלחה. והם עושים את זה עם נתוני פתיחה שנראים בעייתיים במיוחד: הרכב מעובה של אנשים - מה שאומר, הרבה פחות תמלוגים לכל חבר להקה; ז'אנר מוזיקלי בסיסי, שהוא לא בדיוק מאבות המזון של המוזיקה הישראלית; וסולן שהוא אמנם כישרון ענקי, אבל לא בדיוק ניחן במראה ובקול של כוכב רוק.
ועדיין - הדג נחש מוסיפים לפעול ולהצליח, ובלי טיפה של עייפות החומר. כשמעיינים בקרדיטים של האלבום החדש, "זמן להתעורר", אפשר בקלות לחשוב על סוג של נוסחתיות. הנה, הם שוב הביאו מזרחיסט מוערך מהעבר הרחוק (פעם אהובה עוזרי, הפעם דקלון); שרים שירי "מצב" שמשלבים גם ערבית ("אילו זה היה") ומתבלים בהרבה פאנקי, עם אנגלית ("xl").
אבל האזנה אחת מספיקה כדי להיזכר: זאת לא נוסחתיות, אלא ה-DNA של ההרכב הזה. המיקס הכל כך ישראלי של גרוב שחור, בוזוקי, מאוואלים, גיטרה חשמלית, טקסטים מתוחכמים עם טאץ' נח"לאי (לא פלא שבאלבום הזה יש מחווה יפה למאיר אריאל) ואיזו חברותא בסיסית שהיא הדבק של כל העניין. ככה זה היה מהרגע הראשון, עוד בימים שראיתי אותם ב"צוללת הצהובה" בירושלים, עוד לפני יציאת "המכונה של הגרוב", אלבום הבכורה.
ואגב ירושלים - זו הנקודה היחידה שבה הרכב כזה יכול היה להתפתח (למרות שכמעט כל חבריו כבר עזבו אותה מזמן). לא רק בגלל התפריט המוזיקלי והתרבותי המגוון, אלא בגלל היעדר הדאווין. הדג נחש מקפידים אמנם להיות מחוברים לסאונדים ולטרנדים חדשים (בכל זאת, יוסי פיין הוא המפיק המוזיקלי), אבל הם אף פעם לא התאמצו להיות הילדים מהצד המגניב של העיר, מה שעלה להם ביחס מתנשא של מכתיבי דעת קהל, בייחוד עיתונאים צעירים, אבל השתלם להם בחיבור מיידי למאסות גדולות של קהל, שהרגיש שהחברים שלו שרים לו מעל הבמה.
אז החדשות הטובות הן ש"זמן להתעורר" נשמע רעב, טרי ובועט בדיוק כמו האלבומים הקודמים של הדג נחש, ולפרקים אפילו יותר. החדשות הפחות טובות, לפחות מבחינה מסחרית, הן שהוא לא מכיל את שני הלהיטים הגדולים שהדג מצליחים לשתול בכל אלבום כדי לכבוש את הרדיו. והלוואי שאתבדה.
ועכשיו, לפרטים. בתוך התבנית המוכרת נערכו כמה שינויים משמעותיים. קודם כל - הקרדיטים יותר מפורטים. לא עוד "לחן: הדג נחש", אלא שם קונקרטי של חבר להקה ו-הדג נחש. אני מניח שיש לכך גם משמעויות כספיות, בכל הנוגע לחלוקת התמלוגים. זה אולי נשמע לכם כמו דיון חשבונאי מיותר, אבל אתם חייבים להבין - בקורות חייה של להקה מרובת חברים, שהגיעה לגיל שבו אנשיה הם כבר הורים ומשלמי משכנתא - השאלה של חלוקת כספים היא אקוטית. סוגייה שיכולה גם לפרק את הלהקה.
ואם נישאר בענייני קרדיטים - האלבום הזה הוא יותר "דמוקרטי", בכל הנוגע לחלוקת התפקידים. כמעט כל חבר בהרכב היה שותף פעיל בכתיבה או בהלחנה של חלק מהשירים. זו תופעה טבעית, כמעט בלתי נמנעת אחרי כל כך הרבה שנים (היי, אפילו לדייב גאהן שחררו את החבל), אבל לא תמיד משרתת את התוצאה. אצל הדג נחש זה מורגש בעיקר באזורי הטקסטים.
הכתיבה של שאנן סטריט היתה ונשארה הבסיס של הלהקה הזו, עם כל הכבוד (ויש המון) לצד המוזיקלי. ועושה רושם שלמרות שעדיין יש פה משקל נכבד לטקסטים שלו, הדמוקרטיה קצת פגעה בשפיציות שלהם ("תקשיבו ל"אינני בוגד", אחד השירים היחידים באלבום שהוא כתב לבדו, ותבינו מה זה שפיץ. הברקה אמיתית).
ברמה המוזיקלית, זה דווקא עובד הפוך. זאת אומרת, הפלורליזם בתוך הלהקה רק משביח אותה. באופן אישי, תמיד הערכתי מאד את הדג נחש, אבל לא ממש הקשבתי לאלבומים שלמים שלה, להנאתי. הגרוב וההיפ הופ ה"טהורים" של הלהקה נשמעו לי קצת מונוטוניים, חוזרים על עצמם. שנונים ומגניבים, ללא ספק, אבל לא מרגשים או מעניינים מספיק. זה השתנה בשנים האחרונות, כשהגרוב הפך רק למצע, בסיס, של מגוון חיבורים מוזיקליים. מה שקורה גם באלבום החדש.
"מבסוט" הפותח, עם ההצטרפות המלבבת של דקלון בפזמון, מעיף מיד את הראש (אגב, הפנייה הבסיסית של הדג נחש מזרחה היא מבורכת, ודווקא מטעמים אמנותיים, לא מסחריים. כי היא מדייקת אותם, שמה אותם במקום האמיתי שלהם - הרבה יותר קרוב למחנה יהודה מללוס אנג'לס). "אילו זה היה" עם טריפונס נשמע כמו שיר שכבר מושקה היטב באוזו, עוד לפני שפתחתם את הבקבוק; "יום שישי" החותם מראה איך עושים "סברי מרנן", אבל טוב (עם
בונוס מענג ובלתי צפוי, בדמות סולו החשמלית של יצחק קלפטר). "xl" מפתיע בסוג של ביג בנד אפל; ואני גם מת על הרגאיי של "קובלנה אל מפלגות ישראל", למילותיו של מאיר אריאל. בתווך יש גם כמה שירים בינוניים, שנשמעים בעיקר כמו "עוד שיר של הדג נחש" ("הכל יסתדר", למשל), אבל הסך הכל טוב, תוסס ומלא חיות.
ואני אסיים, כמו שפתחתי, בהבעת השתאות. חברי הדג נחש הם כבר בני 40. ילדים, חשבונות, לא פשוט לתחזק את הכל בתור מוזיקאי ישראלי. וכן, הגיל גם מתבטא בטקסטים, שהם פחות זועמים ואפוקליפטיים ויותר יום-יומיים. כאלה שמתמקדים ברגעים קטנים ואישיים בתוך כל הבלגן. ועדיין, הם מצליחים להתעלות מעל השגרה השוחקת, ולנפק עוד אלבום מוצלח. וזה המון.
