הלב על השולחן: אייל גולן משתבח עם הזמן
עם טקסטים אינטליגנטיים ולחנים שכיף לזמזם, ובלי קפיצות מיותרות בין סגנונות שונים, "הלב על השולחן" הוא האלבום הטוב ביותר של אייל גולן מזה שנים
למה דווקא אייל גולן? אני לא חושב שיש ישראלי אחד שלא שאל את עצמו את השאלה הזו מתישהו לאורך השנים האחרונות. כולם מסכימים שיש לו קול יפהפה, אבל איך זה שדווקא הוא ולא אף זמר אחר הפך לתופעה בסדר הגודל הזה? את התשובה להצלחתו החסרת תקדים מספק האלבום החדש של גולן, "הלב על השולחן" - המוצלח ביותר שלו מזה תקופה ארוכה.
כתבות נוספות על מוזיקה מזרחית ב-ynet:
אני לא יודע למה נבחר דווקא "הלב על השולחן" להיות שיר הנושא של האלבום, אבל הפעם, אחרי לא מעט שנים ואלבומים, אני באמת מרגיש שגולן שר עמוק מתוך חדרי הלב ולא באופן מלאכותי. איכותו של האלבום היא בזכות העובדה שגולן נשמע כעת כפי שהוא לא נשמע כבר שנים: בוגר מבלי לחרטט, אמיתי בלי הצורך לעשות אבועלי, עם טקסטים שרובם אינטליגנטיים אבל לא מתחכמים, ועם לחנים שפשוט כיף לזמזם, ולא כאלו שהסבלנות אליהם תפקע אחרי רבע שעה.
מתחילת האלבום, עם השיר "היא לא את", ועד לסופו עם הרצועה "רק תחייכי" - גולן מגיש יצירה שלמה ואחידה. אין פה קפיצות בין סגנונות, יציאות מוזרות או להבדיל, הליכה על נוסחה בטוחה מדי. משיר לשיר, מתקבלת התחושה שזה לא אלבום שגולן עשה בשביל שיהפוך לעוד מתנת פסח, אלא כזה שבו הוא אומר שמעבר לקעקועים, יהלומים, דוגמניות ללילה אחד ותוכניות ריאליטי - הוא קודם כל, ואולי גם מעל לכל, זמר. וגולן, אדם תחרותי בצורה יוצא דופן, לא רוצה להיות עוד זמר מצליח, אפילו אם הוא ה-זמר ה-מצליח. הוא רוצה גם להיות מוערך. ואת זה, הפעם, הוא מרוויח ביושר.
לא חייבים להיט רחבות
ניכר שכל טקסט נבחר בקפידה: "סטטוס מאוהב" שעוקץ את פייסבוק, "חזק ממני" שממשיך להציג אותו כזכר אלפא אולטימטיבי, "אמת במזלות", שכל גבר שנמאס לו מהשאלה "איזה מזל אתה?" ישמח להקדיש לשואלת (יוסי גיספן כמובן), ו"רק תחייכי", מז'אנר שירי האמא.
להיטים פוטנציאליים נוספים שבוודאי יגיעו לאוזניכם בחודשים הקרובים (אחרי ש"את", סינגל הבכורה, כבר זכה להצלחה ברדיו) הם "אוקיינוס", "הלב על השולחן" ו"אתן לך", החידוש היפה ל"אספרה" של חוליו איגלסיאס, שמצליח לשמור על הרוח של הלהיט המקורי, אבל עדיין להישמע עדכני.
החוליה החלשה ביותר באלבום היא השיר "ישראל", מקרה ידוע של להיט בטוח אך כזה שנשמע עשוי מדי ומתוך כוונה ברורה (ולא מתוחכמת בכלל) ללחוץ על בלוטות הרגש הלאומי שלנו בכל יום העצמאות. אביגדור קהלני שחתום על הטקסט הנוכחי נפל למלכודת הבנאליות, בטקסט לאומני שפוגם בהנאה מהאלבום.
נקודה בעייתית באלבום היא שמתוך 17 שירים (לא כולל רצועת הבונוס "אשאל", בשיתוף עם עופר ניסים), רק שלושה הם קצביים. וכיוון שהשירים הללו בלאו הכי לא הכי מוצלחים, מוטב היה לגולן לוותר עליהם. לו היה עושה זאת, הוא אולי לא היה משגר מועמדים משלו לז'אנר להיטי הרחבות - אבל כן היה משדרג את האלבום באופן משמעותי.
ולמרות דברים אלו, גולן מצליח לרקוח לאלבום את התמהיל הנכון של שירי אהבה ונשמה, ומספק מוצר מגובש שרואים כי נבחר בקפידה ומתוך מחשבה עמוקה, שעיקרה הוא קונספט אחיד וברור. זאת בניגוד לקולגות שלו בז'אנר, שמוציאים שיר ומיד אחריו מקליטים את הבא ללא שום חוט מקשר, ורק כאשר יש להם מספיק שירים בחוץ טורחים לאסוף אותם לאלבום די שרירותי. לכן, אולי במקום לשאול "למה דווקא הוא?", מוטב לשאול רק "עוד כמה זמן הוא יישאר בצמרת?". התשובה, לפי האלבום הנוכחי, היא שהזמן ממש לא אוזל לו.
נ.ב.
שאפו גדול מגיע לזמר וליוצר אופיר כהן, שחתום על המילים והלחן של לא פחות מארבעה שירים באלבום (רק לשם הבנה: להכניס ארבעה שירים לאלבום של גולן זה הישג חסר תקדים בתעשייה, שכן השירים שנבחרים עוברים סינון מתוך מאות שמגיעים אליו) ומוכיח למה הדיבור עליו בתעשיית המוזיקה כאחד הכישרונות המבטיחים אכן מדויק, ושזה עניין של זמן עד שגם הוא יפרוץ.
