הכדורגלן הפולני שהציל יהודים

למרות שנולד אל משפחה שהתפרסמה בפולין בזכות עסקי הספרים שלה, אהבתו הראשונה של תדיאוש גבטנר הייתה הכדורגל. החל מילדותו היה גבטנר משחק כדורגל במשך שעות על גבי שעות ובתקופת לימודיו נמנה על נבחרת בית הספר.

בשנת 1915, עוד בטרם מלאו לו 18 שנים, מונה גבטנר לקפטן קבוצת פולוניה ורשה, בה שיחק בשנה שעברה אבירם ברוכיאן, ואף שימש כנשיא המועדון הראשון. כיום, פולוניה נחשבת לקבוצה הקטנה יותר בוורשה ביחס ליריבתה העירונית, לגיה, אך באותם ימים הייתה פולוניה האהודה ביותר בבירה הפולנית, ושורשי האיבה בין הקבוצות החלו לצוץ כבר במשחקי הדרבי הראשונים.

תדיאוש גבטנר. פרש מכדורגל בגיל 28 לטובת העסק המשפחתי(צילום מסך)

דבר נוסף אשר איפיין את פולוניה של אותה תקופה היה הפתיחות כלפי קבוצות המיעוטים בעיר, ביניהן גם היהודים, אשר היוו חלק אינטגרלי מהמועדון

. האגודה היהודית, מכבי ורשה, שנוסדה ב-1925, אף הזמינה את פולוניה לטורניר ידידותי במהלכו גברה הקבוצה של גבטנר 2:4 על נבחרת כדורגלנים מתל אביב. ערכי קבלת האחר, אותם ספג גבטנר בתקופתו ככדורגלן בפולוניה, הם שהנחו אותו במהלך כל חייו והפכו אותו לגיבור שנים מאוחר יותר.

גבטנר, אשר נחשב לטיפוס משכיל, למד כלכלה באוניברסיטה, אך לא ויתר על הכדורגל והמשיך במקביל לשחק במדי פולוניה. הוא נחשב לקשר מצוין ושיתף פעולה בהתקפה עם אחיו, וצ'סלאב, חלוץ הקבוצה.

סך הכל לקח חלק גבטנר ב-137 משחקים רשמיים של הקבוצה, זאת למרות שמשחקים רבים באותה תקופה בוטלו בשל מלחמת העולם הראשונה. ב-1921, העונה הראשונה של הליגה הפולנית, סיימו גבטנר ופולוניה במקום השני בליגה אחרי קראקוביה וב-1924 הם יצאו למסע משחקים באיסטנבול שם פגשו את פנרבחצ'ה וגלאטסראיי.

אנדרטה לזכר הנופלים ביחידה בה נלחם גבטנר(צילום מסך)

בגיל 28, פרש גבטנר מכדורגל והצטרף לעסק המשפחתי שהקים סביו, הוצאת הספרים המצליחה, "גבטנר ו-וולף". כשגרמניה פלשה לפולין ב-1939, החליט תדיאוש בן ה-42, אשר כבר התגייס בעבר לצבא הפולני, להתנדב למילואים ושובץ בחיל הפרשים.

עם כיבוש פולין, גבטנר אשר נלחם בקרבות בהורדנה (כיום חלק מבלארוס) נפל בשבי ונשלח למחנה עצורים בליטא. גבטנר הצליח להערים על שוביו, נמלט מהמעצר והסתתר בווילנה, שם גם החל לראשונה בפעילות מחתרתית. מאוחר יותר הוא הצליח לחזור לוורשה וחבר ל"ארמייה קריובה", תנועת המחתרת הגדולה ביותר בפולין.

הציל יהודים תוך סיכון חייו

בשנת 1942, לודוויקה אברהמר היהודייה ובתה אלינה בת ה-12 ניצלו מטבח בסקאבינה וברחו לוורשה, כשהן חסרות כל פרוטה וללא קורת גג. לודוויקה פנתה למכר ותיק אשר שימש בעברו כמנהל בהוצאת "גבטנר ו-וולף". הוא אמנם לא היה יכול לארגן לה מקלט, אך הפנה אותה לתדיאוש אשר מיד הציע את עזרתו. "למרות שמעולם לא פגש אותנו, הוא מיד הסכים להחביא אותנו בדירתו, הוא רצה שנרגיש כמו בבית והעניק לנו כל כך הרבה חום", סיפרה לודוויקה בזיכרונותיה.

אנדרטה לזכר מרד ורשה. גבטנר היה אחד המפקדים בהתקוממות(צילום: רויטרס)

מספר שבועות מאוחר יותר, נמלט גם אב המשפחה, סולומון, מהמחנה בסקאבינה וחבר אל בני משפחתו. תוך שהוא מסכן את חייו, ליווה גבטנר את סולומון למשרד לרישום אוכלוסין והצליח להשיג לו תעודת זהות תוך שימוש בשם בדוי. כשסולומון היה זקוק לניתוח בעינו, גבטנר ניצל את קשריו במחתרת כדי להשיג רופא אשר ינתח אותו במחבוא בדירתו.

ב-1943 אחרי הלשנה אנונימית נעצרה משפחת אברהמר על ידי המשטרה הפולנית. גבטנר שיחד את השוטרים ב-20,000 זלוטי,

סכום עתק בהתחשב בכך שהשכר הממוצע באותה תקופה עמד על 3,000 זלוטי, ומנע את מסירתם לגסטאפו. לאחר שנתיים בהן התחבאו בדירתו, הצליח גבטנר בעזרת קשריו בצבא הפולני לשלוח את בני משפחת אברהמר להונגריה, שנחשבה באותה תקופה, לפני הכיבוש הנאצי, כבטוחה יחסית ליהודים. הם שרדו את המלחמה ולאחריה עלו לישראל.

כלוחם מחתרת, גבטנר שימש כאחד המפקדים במרד ורשה, התקוממות פולנית שפרצה ב-1944 ומטרתה שלא הושגה הייתה שחרור העיר מידי הנאצים. במהלך הקרבות הקשים נפצע גבטנר מספר פעמים ורופא נאלץ לקטוע את ידו ורגלו. עם כניעתם של המורדים הוא נשלח למחנה שבויים ושם מת מפצעיו.

לאחר מותו קודם גבטנר לדרגת קפטן בצבא הפולני ושמו נחקק בקיר הזיכרון במוזיאון המרד בוורשה. ב-1981, 36 שנים לאחר שקיפח את חייו, הכיר "יד ושם" בכדורגלן הפולני האמיץ כחסיד אומות העולם.