ללמוד, להקשיב, לעזור: בני נוער כותבים לניצולים

אירועי השבועות האחרונים - רצף קשה של תקריות אלימות שבמסגרתן הותקפו קשישים ובהם ניצולי שואה - לא עשו חסד עם הציבור הישראלי בכלל ועם בני הנוער בפרט. על רקע זה ולקראת יום השואה שיצוין הערב (יום א') וביום שני, הובילו משרד החינוך ו-ynet יוזמה משותפת שבמסגרתה ביקשו מתיכוניסטים מכל הארץ לשלוח מכתב וירטואלי פתוח למאות אלפי ניצולי השואה החיים בארץ, וחשים שכאילו לא מספיקים הזכרונות, הצלקות והניכור של הממסד - הרי שגם דור ההמשך מתעלם, מזלזל ובז להם.

בני נוער רבים נענו לפנייה. כל אחד ואחת מהם כתב דברים שונים, אבל רק מסר אחד היה משותף לכולם: הגורמים האלימים שהוזכרו בתקשורת בשבועות האחרונים הם עשבים שוטים הראויים לכול גינוי. צעירים רבים דווקא מעוניינים ללמוד על קורות היהודים במהלך מלחמת העולם השנייה, הם דווקא רוצים להיפגש, לשוחח, ללמוד ולעזור לניצולי השואה. להלן חמישה מן המכתבים של אלה הנענו לפנייה.

(צילום: באדיבות קואליצית יד עזרה לישראל)

מסע אל עולם שנשרף

חן שטרנהל, בת 17 

אני מה שמכונה היום - וכנראה לא לטובה - בת נוער. אני מאלה שהמבוגרים נדים בראשם כלפיהם ואומרים, "אוי, הנוער של היום", ו"פעם לא היה ככה". יותר מדי זמן אני פותחת עיתון בבוקר וקוראת על עוד צעיר שהיכה, פגע, קילל או העליב אדם מבוגר. לא מעט פעמים היה זה ניצול שואה. אני בטוחה שאין דבר יותר מבזה עבורם מאשר לעמוד מול אותם ילדים, אזרחי מדינת ישראל, ולפחד. לפחד שהם לא יעצרו עד שיהרגו. לפחד שהם כבר לא רואים בך אדם אלא מטרה נעה.

בני נוער אלה הם בושה בשבילי, בשביל המחנכים, בשביל ההורים ובשביל המדינה. לעולם לא אבין את המחשבה שחלפה בראשם ברגע שבו היד הונפה למכה הראשונה, שהרגל נשלחה לבעיטה או כשהגרון ניחר מצעקות וקללות.

נולדתי ב-1995. 50 שנה אחרי סיום מלחמת העולם השנייה ושואת העם היהודי. לפני שנה נסעתי לפולין לסיור במחנות ההשמדה ובערים שבהן חיו היהודים לפני השואה. סיירנו ליד בתים ישנים שפעם הצטופפו בהם היהודים בגטאות, מתחבאים מפני המשלוח הבא. הסתכלתי על הסביבה הפסטורלית של מה שהיה פעם מחנה ההשמדה טרבלינקה. הייתי באושוויץ ליד משרפה מספר 2 וביער לופוחובה שבו במקום שירת הציפורים שמעתי רק צליל דממה מעיקה של אלה הקבורים מתחת לעצים.

אבל יותר מכל השפיע עלי מחנה ההשמדה מיידנאק, במרכז העיר לובלין, ששוכן ליד בתים צבעוניים ומולו כביש ראשי אשר בו חולפים אלפי אנשים מדי יום ולא מקדישים מחשבה לעובדה שממולם נמצא מקום שבו מתה האנושיות. הלכתי בשביל האבנים המורכב ממצבות היהודים ומוביל אל ההר האפר. ההר המכיל את שאריות היהודים שנשרפו כשרעש המוזיקה מחריש את קולם. ההר אשר עליו חקוק: "הגורל שלנו, אזהרה לכם".

לא פעם עולים קולות שלפיהם המסע הזה נועד לנו רק לשעשועים או לסיבוב קניות בדיוטי פרי, ושאנחנו לא מבינים את המשמעות שלו. שאין שום סיבה לשלוח את בני הנוער לשם כיוון שהם חוזרים משם רק עם סיפורי כיף והנאה על שזכו לבלות עם חבריהם ללא פיקוח הורים. לא אשקר: היו רגעים שצחקתי ונהניתי, אבל הם היו כלום לעומת הרגעים שבהם עמדתי נוכח הזוועה ונעלמו לי המילים. ואני אינני אדם שמאבד אותן בקלות. היו הרבה רגעים שבהם הסתכלתי סביבי על חברי וראיתי שהרצון העיקרי שלהם הוא להתעטף בדגל ישראל או להחזיק אותו מורם אל על. כנראה שאותה פיסת בד כחולה לבנה כטלית הייתה לנו מקור נחמה פעוט.

זה יהיה יום הזיכרון השני שלי אחרי אותו מסע. לימדו אותנו שהוא אמור להנציח את היום שבו קמה ההתקוממות בגטו ורשה נגד המשלוח האחרון. היום שבו היהודי סירב ללכת "כצאן לטבח". אבל אני בוחרת להתייחס לזה אחרת. מבחינתי זה היום שנועד להזכיר לי תמיד שחיי אינם עובדה מגומרת. שלפני פחות ממאה התחולל רצח של שישה מיליון בני אדם. 

הניצול או ניצולת השואה שקוראים את מה שאני כותבת, אתם השארתם את כל עולמכם מאחור. כמו שתיאר את זה ק. צטניק: "עולם שכבר לא קיים, עולם נשרף". הייתי רוצה לשמוע מכם עליו, על העולם ההוא. וגם על החיים החדשים שהתחלתם פה בארץ. על החלומות, הרגשות והאכזבות ממה שהפכנו להיות.

אני לא יכולה לשנות את כל העולם ואפילו אינני מייצגת את כל בני גילי. אני מייצגת רק עצמי. אבל אני בטוחה שעבור רבים אחרים כמוני, שעוד פחות משנה יפשטו את הבגדים האזרחיים ויהפכו לחיילים, יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא אחת הסיבות שיזכירו לנו למה אנו עושים זאת.

(צילום: AFP)

הציבור מעריץ אתכם

יותם בן עמי, שוהם

אני לא נוהג לכתוב מכתבים, בטח שלא לנמען בלתי ידוע. למרות זאת, כשקראתי על האירועים האחרונים שבהם נפגעו ניצולי שואה מאלימות ברוטאלית, וראיתי באתר את ההודעה שמאפשרת לי לשלוח מכתב, חשתי חובה לעשות כן.

בחג החירות אשתקד הייתי בפולין. יצאתי עם השכבה לאחד מן המסעות המרגשים והמשמעותיים ביותר בחיי. למדתי שם על אודות עצמי, על אודות עמי ועל אודות טבע האדם. ביקרנו במחנות ריכוז והשמדה, ראינו סרטים וקראנו ספרים רבים, ועם זאת אני עדיין לא יודע דבר. 

השואה אינה מושג מילוני עם הגדרה ברורה. לא ניתן להעלות על הכתב ועל הדעת את כל הזוועות שהתחוללו בה, וגם לא פסיק מתוכן. אתם, ניצולי השואה שקוראים את זה עכשיו, אני לא יודע כמה ואילו זוועות איומות עברתם וכיצד הצלחתם להינצל מן התופת, אבל העובדה שאתם חיים עכשיו בישראל, שבחרתם בתקומה למרות הכול, מעוררים בי ובכול אדם אחר השראה יוצאת דופן. אתם, שלא נכנעתם לשטן ועמדתם מולו איתן. לדידי ולדעת רבים, המדינה אכן לא דואגת לרווחתכם כפי שמגיע לכם, אך דעו: הציבור מוקיר ומעריץ אתכם. אם לעתים נדמה שפרחתם מזיכרונו, אין הדבר נכון.

מדי פעם בפעם צץ לו עשב שוטה שמרים יד על אדם קשיש או מכפיש אותו בגסות. כשמתברר שאותו אדם הוא ניצול שואה, הדבר כואב שבעתיים. איך יתכן שבמדינת היהודים, ביתו ומקלטו של עמנו הנרדף, קורה דבר כזה? אין לי הסבר לכך. מעשה כגון זה הוא מקומם ובלתי נסלח ואני מבקש מכולם להרים קול צעקה. אל לנו לאפשר לאירועים מעין אלה להישכח חיש קל מבלי שנעשה דבר למגרם.

כולי תקווה שאזכה להיפגש ולהכיר אנשים כמוכם לעומק. עליכם, הניצולים, להנחיל ולספר לנו, דור ההמשך, את כל אשר חוויתם ועברתם.

נשמח לבוא, לחבק, להקשיב, לעזור

שי תמרי, בת 16, הרצליה

קשה לי לכתוב לאדם שאני לא מכירה. אדם שלפני 70 שנים היה ילד, כנראה צעיר ממה שאני עכשיו, שגר במדינה כלשהי, שאולי ציפה שתגן עליו, ובסוף גילה שהיא קמה נגדו או עמדה מנגד. אבל בעיניי זו הזדמנות להוכיח לכם שיש גם צעירים טובים. כאלה שזוכרים אתכם ושאכפת להם מכם. היוזמה לכתוב לכם היא הזדמנות לעודד את מי שעל רקע האירועים האחרונים מרגיש פחד לחיות במדינה שלו, זאת שהוא ייחל לה כל כך כשהיה צעיר.

לפי חודש בדיוק הייתי בפולין. ביקרתי במקומות שאולי היו בתיכם. במקומות שבהם אולי נספו בני משפחותיכם. התפרקתי באוטובוסים עמוסים וצעדתי במחנות קפואים במסע שיש בו הרבה יחד אבל גם המון לבד. ניסיתי לדמיין כיצד נראו המקומות האלה לפני 70 שנה. ניסיתי לדמיין את עצמי שם ולחשוב איך אני הייתי מתנהגת ואם הייתי שורדת. עצוב לי לומר אבל הרגשתי שלו חייתי אני אז, הייתי מהראשונים למות.

חזרתי מפולין למדינה שהיא הבית שלי, וזה בניגוד אליכם - שעליתם מהיכן שהיה הבית שלכם למדינה שקיוויתם שתדאג לרווחתכם. לכן אני מאוכזבת מהאירועים האחרונים ורוצה שתדעו שיש כאלה שחושבים עליכם השורדים, ועל אלה שלא שרדו, ולא רק יום אחד בשנה. יש בינינו כאלה שלומדים את הנושא הזה בבית הספר ונאבקים בעצמם כדי לרשום במחברות ולשנן את הזוועות. יש בינינו רבים שרוצים לעזור, והרבה שכבר עוזרים. יש הרבה שישמחו להיפגש, לדבר, לשמוע את הסיפור שלכם או כל דבר אחר שתרצו לספר. הם ישמחו לבוא, לחבק, לעזור. אנחנו רוצים להכיר אתכם. יש לנו הרבה מה ללמוד. 

הגיעו מים עד נפש

להב מזור, בן 17 וחצי, ראשון לציון

לאחרונה שמענו על כמה מקרים מזוויעים שקרו כאן - מקרים של פגיעה פיזית ונפשית בקשישים בכלל ובניצולי שואה בפרט. גם פה בישראל יש כמה עשבים שוטים. וכאן צריך להגיד: לא עוד. הגיעו מים עד נפש. האם יש סיבה שאנשים נושאי צלקות ממלחמת העולם השנייה ייפגעו שוב, על לא עוול בכפם? אין סיבה שלא תקבלו את הכבוד המגיע לכם, ולא רק ביום הזיכרון - יום בודד בשנה לצד 364 ימים שבהם אין אזכור לתקופת המלחמה. מדינת ישראל אוהבת אתכם ומחבקת אתכם יום יום, אתם הגיבורים שלה, אתם הגיבורים שלנו, ולא ניתן שדבר כזה יקרה שוב.

לפני חודש וחצי חזרתי ממסע לפולין שנמשך שבוע - טרבלינקה, מיידאנק, אושוויץ-בירקנאו, ורשה ועוד - כדי לזכור עד כמה אתם אמיצים, גיבורים וראויים להערצה. יש בכם כוחות נסתרים - נפשיים, שכליים ופיזיים - שמנצחים כל דבר. לי ולמשפחתי אין קשר ישיר לשואה, אבל המסע הזה הבהיר לי שאת השואה חווינו כעם.

אני צריך לסיים בהתנצלות אישית וכללית. סליחה על הפגיעה הפיזית והנפשית. סליחה על שנפגעתם, כאן, מאזרחי המדינה. ותודה לכם, על שהקמתם את המדינה, על שלא ויתרתם על החיים, על שלא ויתרתם עלינו.

מה זה אומר עלינו?

עידו קנלר (15), ירושלים

היחס שחלקכם מקבלים הוא שערורייה שלנו כאזרחים וכבני אדם. מדהים שדווקא במדינת ישראל יש לאנשים את החוצפה להרביץ לאדם, קל וחומר מבוגר, על אחת כמה וכמה ניצול שואה, רק כי העיר לנערים שלא יפרקו ספסל בגינה ציבורית. מה זה אמור להיות? לאן הגענו?

ההחלטה של יאיר לפיד להעביר לניצולים 50 מיליון שקל ולהגדיל את שעות הסיעוד לא מספיקה והיא אפילו לא תפתור את הבעיה.

הבעיה נובעת מדרך החשיבה של האנשים שמרשים לעצמם לתקוף חלשים מהם. הבעיה נובעת מזה שלפעמים אני מקבל את הרושם שהמדינה רק מחכה שהניצולים ימותו ולא יהיה עליה יותר את ה"עול" של טיפול בניצולים. הבעיה נובעת מזה שחברות הביטוח לא נותנות יחס מספק לניצולים ואז כשהסיפור מגיע לתקשורת הן עונות: "לא שמנו לב". בושה וחרפה.

צריך להתנצל על היחס שחלק מהניצולים מקבלים כי בעיניי זה כישלון חמור שלנו. צריך לעשות חשבון נפש. מה זה אומר עלינו כבני אדם? מה זה אומר עלינו כיהודים? מה זה אומר על המדינה שאחוז גדול מהניצולים החיים בה עניים שלא מקבלים מספיק עזרה? הלוואי שהיו לי יותר אמצעים לעזור.

צריך להגיד "די!". בואו נתנהג אחרת. בואו ניקח את עצמנו בידיים לפני שיהיה מאוחר מדי. בואו נתעשת ונוכיח שיכולה להיות ישראל אחרת.