"הדור הצעיר מנסה, אבל לא תופס את השואה"
להב מזור (17 וחצי) השתתף ביוזמת משרד החינוך ו-ynet וביקש להיפגש עם ניצולי שואה. בתיה ויהושע לנצ'ינסקי אירחו אותו וסיפרו לו על קורותיהם. בעקבות מקרי האלימות האחרונים הודה יהושע: "אני מפחד לצאת מהבית בערב"
להב מזור (17 וחצי) התלבט מאוד אם לשלוף מהכיס ולהציג בפני בני הזוג בתיה ויהושע לנצ'ינסקי את השיר שכתב כשחזר מהמסע לפולין בפברואר האחרון. מצד אחד היה נבוך מהנוכחות של חבריו מבית הספר, שליוו אותו למפגש עם ניצולי השואה. מצד שני הרגיש שהוא רוצה לחלוק איתם את תחושותיו. בסוף הקריא את השיר, על אב שמתנצל שלא יכול היה להציל את בנו. "שיר מרגש, כל הכבוד. זה אתה כתבת, בחור צעיר?", אמרו לו בני הזוג שקיבלו אותו בביתם. "כל הכבוד על היוזמה הזו והאומץ".
מזור, תלמיד תיכון מראשון לציון, הוא אחד מבני הנוער הרבים שנענו לפניית משרד החינוך ו-ynet והשתתף בפרויקט שבמסגרתו כתבו לניצולי שואה על תחושותיהם האישיות, על הדרך שבה הם חווים את זיכרון השואה ועל סלידתם מהאירועים האלימים שהתרחשו לאחרונה ובמסגרם הותקפו קשישים על ידי צעירים.
"האם יש סיבה שאנשים נושאי צלקות ממלחמת העולם השנייה ייפגעו שוב, על לא עוול בכפם?", כתב מזור. "אין סיבה שלא תקבלו את הכבוד המגיע לכם, ולא רק ביום הזיכרון. סליחה על הפגיעה הפיזית והנפשית. סליחה על שנפגעתם, כאן,
מאזרחי המדינה. ותודה לכם, על שהקמתם את המדינה, על שלא ויתרתם על החיים, על שלא ויתרתם עלינו".
גם את המכתב הקריא מזור לבני הזוג לנצ'ינסקי, ניצולי שואה מראשון לציון המתגוררים בסמוך לבית ספרו. מזור הגיע לשם עם פרח וביקש לשתף את הזוג ברגשותיו. בתיה ויהושע, ילידי פולין ורוסיה, פתחו את ביתם בפניו בשמחה. "הנושא של אלימות כלפי קשישים מכעיס", אמר להם מזור. "חשבתי שאם יש משהו שאני יכול להגיד משהו בנושא הזה, ואולי מישהו בגילי יקשיב, אז אני מוכן לשתף ואולי להעיר את בני הנוער".
יהושע: "הלוואי שהמכתב שלו ישפיע קודם כל על הנערים שלומדים איתך בבית הספר".
בתיה: "הרי הכול מתחיל בחינוך. אם מרביצים למישהו מבוגר רק כי נסע לאט, אז זה בלתי נתפס. צריך לתת כבוד למבוגרים בכלל, לא רק לאלה שעברו את השואה".
מגהץ רותח של אישה אוקראינית
בפגישה שיתפו בני הזוג את מזור במה שעבר עליהם במלחמת העולם השנייה. "הוריי הבינו שצריך לברוח והספקנו לחצות את הגבול לרוסיה", סיפר יהושע. "בכל פעם שהגרמנים היו מתקרבים, היינו בורחים עמוק יותר ליער. הייתה מצוקת רעב גדולה ואמא הייתה מבשלת קליפות תפוחי אדמה. לפעמים היא הייתה משיגה בקבוק וודקה ומוכרת אותו בשוק כדי לקבל מעט מזון".
במקרה אחד נתקל יהושע באשה אוקראינית שחרכה את צווארו עם מגהץ רותח: "הייתי ילד קטן. הייתה אז אנטישמיות גדולה. בעצם כמו היום".
כתבות נוספות בערוץ החדשות של ynet:
- מכתב מסתורי על הקבר איחד משפחות מהשואה
- הנאום המצונזר של בן גוריון ב-42': 'ילדינו נקברים'
- נאום הרב לאו באושוויץ: מדינה - הנקמה הרוחנית
למזור היה חשוב להבהיר שבני הנוער שהיו מעורבים בתקיפת קשישים בתקופה האחרונה מהווים מיעוט שלדעת רוב חבריו ראויים לכל גינוי. יהושע: "פעם נהגתי לעשות הליכה, אבל היום, ואני מתבייש להגיד את זה, ברגע שמחשיך אני לא יוצא מהבית. אפילו לגינה שלנו. אני פשוט לא יודע את מי אני אפגוש. זו בעיה ארצית וזה לא נוגע בהכרח רק לבני נוער אלא לחינוך ולאכיפה של המשטרה. בזמני, כשהמורה נכנס לכיתה, כולנו נעמדנו ונתנו כבוד. כאן אפילו בסיום יום הלימודים לא נותנים כבוד. ובזה זה מתחיל".
עם זאת, בניגוד לרושם שנוצר, טוענים בתיה ויהושע שהמודעות והרצון של בני נוער לשמוע וללמוד על השואה לא פחת. מזור: "הדור הצעיר מנסה להבין, אבל הוא לא מצליח לתפוס ולעכל שדבר כזה יכול היה לקרות".
הציבור מעריץ אתכם
בני נוער רבים נענו לפנייה של משרד החינוך ו-ynet. מכתבים נשלחו על ידי צעירים שמעוניינים להיפגש, לשוחח, ללמוד ולעזור לניצולי השואה.
הנה דברים שכתבו שניים מהם:
חן שטרנהל (17): "לא פעם עולים קולות שלפיהם המסע הזה נועד לנו רק לשעשועים או לסיבוב קניות בדיוטי פרי, ושאנחנו לא מבינים את המשמעות שלו. שאין שום סיבה לשלוח את בני הנוער לשם כיוון שהם חוזרים משם רק עם סיפורי כיף והנאה על שזכו לבלות עם חבריהם ללא פיקוח הורים. לא אשקר: היו רגעים שצחקתי ונהניתי, אבל הם היו כלום לעומת הרגעים שבהם עמדתי נוכח הזוועה ונעלמו לי המילים. ואני אינני אדם שמאבד אותן בקלות. היו הרבה רגעים שבהם הסתכלתי סביבי על חברי וראיתי שהרצון העיקרי שלהם הוא להתעטף בדגל ישראל או להחזיק אותו מורם אל על. כנראה שאותה פיסת בד כחולה לבנה כטלית הייתה לנו מקור נחמה פעוט".
יותם בן עמי (שוהם): "השואה אינה מושג מילוני עם הגדרה ברורה. לא ניתן להעלות על הכתב ועל הדעת את כל הזוועות שהתחוללו בה, וגם לא פסיק מתוכן. אתם, ניצולי השואה שקוראים את זה עכשיו, אני לא יודע כמה ואילו זוועות איומות עברתם וכיצד הצלחתם להינצל מן התופת, אבל העובדה שאתם חיים עכשיו בישראל, שבחרתם בתקומה למרות הכול, מעוררים בי ובכול אדם אחר השראה יוצאת דופן. אתם, שלא נכנעתם לשטן ועמדתם מולו איתן. לדידי ולדעת רבים, המדינה אכן לא דואגת לרווחתכם כפי שמגיע לכם, אך דעו: הציבור מוקיר ומעריץ אתכם. אם לעתים נדמה שפרחתם מזיכרונו, אין הדבר נכון".
לפנייה לכתב/ת 
