"אילו היה הים עשוי חלב": פרק מספר

"אילו היה הים עשוי חלב" הוא סיפורה של משפחה אחת, שהוא גם במידה רבה סיפורה של העיר ירושלים לאורך המאה ה-20.  חייה ואהבותיה של משפחה ספרדית אחת בירושלים, מראשית המאה ה-20 ועד שנות ה-70 שלה, מסופרים בקולותיהן של שלוש נשים, משלושה דורות. שמחה, הלא היא נונה, מרי ויהודית - מספרות כל אחת, ובעצם כולן יחד, את קורותיהן מאז ילדותן.

הן צומחות במסגרת פטריארכלית מסורתית וקשוחה אך נעשות עם הזמן לנשים חזקות, המתגברות על תלאות היומיום ועל חלומות נכזבים, ומסרבות להניח למוסכמות החברה לקבוע את מסילות גורלן.

"אילו היה הים עשוי חלב". ספרה הראשון של ליאורה איילון

ליאורה איילון, דור שמיני לילידי ירושלים, היא בוגרת החוגים לחינוך ולספרות עברית ובעלת תואר שני בסוציולוגיה של החינוך מטעם האוניברסיטה העברית. עוסקת בחינוך לגיל הרך ובפרויקטים לקידום מעמד האישה. "אילו היה הים עשוי חלב" הוא ספרה הראשון. בואו לקרוא פרק מתוכו:

נעמה

ארבעה קולות

בימי זקנתה כעסו עליה. אמרו שלא השכילה להיות אם די חמה, שלא ידעה לנהוג בילדיה בהגינות, שפגעה בהם, נהגה בהם איפה ואיפה, לזו נטתה חסד ולזה החמיצה פנים, לזה מיהרה לסלוח ומזו דרשה יותר מדי. ויותר מכול כעסו כי דיברה בהם סרה. היא לא ידעה שהם מספרים זה לזה מה היא אומרת, ומדמים בליבם שהם יודעים מה היא חושבת על כל אחת ואחד מהם.

ועוד אמרו שהיא חושבת רק על עצמה. על נוחיותה. על טובתה האישית. וקבלו על כך שהיא שופטת אותם ואת יחסם אליה על-פי אמות מידה שאין בהן צדק. מי שהעניק לה כסף או מתנות זכה ליחס מיוחד, כך חשו. אולי ראתה בכסף מתת מיוחדת מפני ששנים רבות כל-כך סבלה עוני ומחסור, ולכן הדמים הללו העניקו לה ביטחון ותחושת רווחה שלא ידעה בעבר. ואולי ידעה להעריך את הקורבן של מי שהעניק לה אותם.

הרי גם היא מצידה השתדלה תמיד לקמץ בהוצאות כדי שתוכל לחסוך לעת צרה, ובשעה קשה היתה נותנת כל מה שצברה לבת זקוניה, אסתרינה, אותה כינתה תמיד בתי הקטנה והאהובה, כדי לסייע לה. אך כיוון שסברה שזו לא העריכה את גודל הקורבן, היתה בה בעת מתלוננת עליה, רוטנת על שלקחה ממנה את כספה ואבלה על הכסף שכבר אינו ברשותה. ואולי ממון היתה חסרה רוב ימיה, אך עשירה גדולה היתה בזיכרונות, וכמה אהבה כשבאנו לבקר אותה ושמענו את סיפוריה.

אמא שלי, יהודית, לא אהבה כשסבתא מרי התחילה עם הסיפורים שלה, והיתה מתערבת בדבריה וקוטעת אותה, וכדי לספק את סקרנותנו היתה מספרת לנו מפיה שלה סיפורים על ילדותה, על מה שהיה. היה לה חשוב לתקן ולצנזר את מה שסבתא מרי סיפרה. ובכל פעם שאמא קטעה אותה, היתה סבתא מרי שרה בקולה הדק שיר אהבה וגעגועים, "סִי לָה מַאר אֶרָה דֶה לֶצֶ'ה" – אילו היה הים עשוי חלב.

אבל בכל זאת הקשבנו לסבתא מרי. לא תמיד היתה שם אמא כדי להפסיק את הסיפור ולהעביר נושא. סבתא מרי אמרה שעכשיו, כשהיא זקנה ושוכבת במיטה, היא יודעת שלפעמים הילדים שלה כועסים עליה, כי במקרה שמעה אותם מדברים, ומספרים זה לזה מה היא אומרת כשהם באים לבקר אותה. ובאמת, כל מה שרצתה זה לא להעביר ביקורת על זה שלא נמצא, אלא רק לתת הרגשה טובה לזה שנמצא, מעין מנחת תודה על כך שטרח ובא לבקר. אבל סבתא מרי לא ידעה שאת מחשבותיה לא צריך לשמוע מפיה. הרי מספיק להסתכל לה על הפרצוף כדי לדעת מה היא חושבת, ולפעמים די בקפיצת שפתיים או בניע קל של מורת רוח החולף בגבה.

כאב לה שהם חושבים שלא היתה אמא טובה, כי היא באמת עשתה הכול שיהיה להם טוב, שיגדלו להיות ילדים "טובים ומחונכים", והנה, עובדה, כולם אנשים ישרים. ובדרך עשתה טעויות, ודאי, בעיקר בזמנים שהיתה קצת אחרי לידה, "כי תמיד הייתי או בהריון או אחרי לידה", והילדים היו רעבים ולא היה לה גרוש לקנות להם אוכל, ויצאה לנקות בתים ברחביה, וחזרה מותשת דרך השוק עם פיתות וגבינה, אז באמת לפעמים לא היה לה כוח, והיתה חסרת סבלנות, ואולי העליבה אותם. ונכון, אין מה לדבר, כך סבתא מרי מספרת, לפעמים נהגה בהם איפה ואיפה. לזה קנתה נעליים משומשות, חצי חדשות, ולזה הבטיחה שהנעליים שלו נשמרות עבורו בחנות, חדשות לגמרי. מזו דרשה יותר מדי ולאחרים ויתרה. את זה האשימה שגנב לה כסף מהארנק ודווקא לאשם בגניבה סלחה.

אבל האמת שגם עכשיו, כשהיא כבר זקנה, היא ממשיכה עם ההעדפות, אולי כי ככה היתה גם אמא שלה, סבתא נוֹנָה. לסבתא נוֹנָה היו שלושה ילדים: דוד זָקִי, שאיתו בקושי היינו בקשר, סבתא מָרִי, ואחותה הקטנה דודה פֶּרלָה. ונוֹנָה העדיפה את דודה פרלה, כי היתה צעירה וחכמה, ומה שכינתה "מלומדת", ואהבה את דודה פרלה יותר משאהבה את סבתא מרי, ואת הילדים של דודה פרלה אהבה יותר משאהבה אותנו.

פעם היינו כולנו אצל נונה. נונה גרה בחדר בנחלאות, ובכניסה אליו היתה חצר שבה שיחקנו אנחנו הילדים בכדור בזמן שהגדולים ישבו ופטפטו בחדרה. שיחקו איתנו גם אסתרינה, אחותה הקטנה של אמא שלי, שגדולה מאחותי אלה רק בשנה, ויונתן, הבן של דודה פרלה, שצעיר מאחותי אלה בשנה. פתאום עף הכדור ונחת על הגג. יונתן, הבן של דודה פרלה, ניסה לטפס על הגג ולהוריד את הכדור, וכשנונה יצאה מהחדר היא נבהלה בהלה גדולה: "יונתן, רוֹחִי, רד מהר, שלא תיפול חס וחלילה. אסתרינה! תעלי את, תורידי את הכדור!"

את הפגיעה הזאת אסתרינה לא שוכחת עד היום, וכשמדברים על נונה עולות דמעות בעיניה, כי כשפוגעים בך ואת ילדה, קשה לך למחוק את העלבון. אז ייתכן שלנהוג בחוסר הגינות למדה סבתא מרי אצל נונה. אסתרינה אומרת שהיחידים שאהבו אותה ונהגו בה כשווה בין שווים היו ההורים שלי, יהודית ויעקב, שתמיד לקחו אותה איתם העירה כשהלכו לקנות בגדים לנו, הילדות שלהם, לפני החגים.

ובכל פעם שראתה את אבא שלי יושב באוטובוס, היתה רצה חסרת נשימה לצד האוטובוס וקוראת במלוא קולה: "יעקב! י-ע-קב!" עד שהיה מבחין בה, ולא משנה לאן נסע, מייד כשראה אותה היה יורד מהאוטובוס, מחבק אותה חיבוק חם, ניגש איתה לקיוסק הסמוך וקונה לה דבר-מה, ואז משאיר את העודף בידיה הקטנות.

וכשסבתא מרי היתה זקנה היא גרה עם אסתרינה, ואמרה שכואב לה על הילדות של אסתרינה, וכואב לה שהילדים שלה חושבים שהיא חושבת רק על עצמה, על מה שנוח לה וכדאי לה. אבל היא גם הודתה שהיא באמת מעריכה את מי שבא לבקר אותה, ואחרי כל-כך הרבה שנים של מחסור היא שמחה כמו ילדה קטנה כשהם נותנים לה כסף או מתנות. "אני יודעת שקשה לתת," אמרה תמיד. "הרי לכולם חסר. והם גורמים לי הרגשה טובה כשהם נותנים לי מכספם או מפנקים אותי במתנות." ורק כשהגיעה לגיל שמונים ותשע הבינו פתאום כולם כמה אהבה אותם, וכמה כולם חשובים בעולמה.

הרי חייה תמיד חגו סביבם. כבר היתה מאבדת אז לסירוגין את צלילות דעתה, וכל תלונותיה הופנו לג'וֹבִּי, המכונה בפיה גבי, הלא היא הפיליפינית שטיפלה בה. היא שבה ושאלה למה גבי כבר לא מטפלת בה, ולמה החליפו אותה במטפלת חדשה. לא עזרו כל ההסברים שגבי היא אותה ג'ובי היא אותה גבי, וסבתא מרי המשיכה להתעקש – זאת לא גבי, איפה גבי, למה לקחתם את גבי. ולא רק התעקשה שלקחו לה את גבי, גם היתה קמה מדי לילה ומנסה לצאת החוצה וללכת הביתה, והמטפלת מטבע הדברים מנעה זאת ממנה. וסבתא מרי כאבה וכעסה. ובאוזני כל מי שרק היה מוכן לשמוע היתה מתלוננת, "ראית מה עשתה לי זאת החדשה, הנוּאֶבָה? לא נותנת לי אפילו בלילה ללכת מכאן, והילדים שלי מסכנים לבד, ולא נותנים לי ללכת לטפל בהם. ומי יעזור לי? אף אחד לא עוזר."

ורק לפעמים היתה פתאום מביטה במי שיושב מולה ולואטת בצער: "ראית? שכחתי את השכל שלי."

את צלילות דעתה אמנם איבדה לעיתים, אך את יופייה לא איבדה כלל. הוא ניכר עדיין מבעד לנפיחות הקלה שנגרמה כתוצאה מהנפילה האחרונה, בלילה שבו חמקה בלאט ממיטתה אל הדלת כדי לצאת אל אפרוחיה. וכשמעדה ונפלה שתקה. לא זעקה ולא השמיעה הגה. ורק בבוקר מצאו אותה שוכבת על הרצפה.

יופייה היה אולי קללתה, כי גרם לה לנהוג כמלכה מורמת מעם, כאילו כולם נתיניה. היו שכינו אותה "המלכה האם", אבל למען האמת היה בהליכותיה טעם של "המלכה הבת", של נסיכה הנוהגת בזולתה מתוך התנשאות תמימה וילדותית, ובעצמה לא מאמינה במשחק הזה, שהרי החיים הוכיחו אחרת. כל-כך אחרת.

ועל החיים האלה ביקשה לספר לי. ואמא שלי יהודית היתה קוטעת שוב ושוב את סיפוריה.

עד שסבתא מרי לקחה ספר זיכרונות קטן, מעין ספרון שדפיו מאוגדים בחוט תכלכל ועל כריכתו מסגרת כחולה שעליה כתוב באותיות קידוש לבנה "זיכרונות", ומתחת לכתובת ציור של דף לבן שבצידו השמאלי משולש קטן, כמו הקפלים שהיינו עושים בספרי הזיכרונות של פעם, ועליו כתוב "סוד כמוס לפרה ולסוס". ובראש הדף הלבן כתבה סבתא מרי "מרי", ואת הספרון הזה העניקה לי כדי שאכתוב ואספר את סיפורה.

ואני מביאה את הדברים כפי שסופרו לי, ומנקודות המבט של הנשים שסיפרו לי אותם: סבתא נונה וסבתא מרי זיכרונן לברכה, ואמא שלי יהודית שתחיה, ומוסיפה גם זיכרונות משלי, ורוקמת סיפור אחד מארבעה קולות ומארבעה דורות, ואני יודעת שאחרים יגידו, מה פתאום, איזה מין המצאות אלה, הרי הדברים היו בכלל אחרת, ואין לי לענות אלא שכך סופַּר, אם סיפרה לבתה, וסבתא לנכדתה, ואני יודעת שהדברים הם לא תמיד כפי שרואים אותם, אבל כך ראו אותם הן. וזה סיפורן. סיפור שיש בו כאבים רבים, אך תוכו רצוף אהבה.

"אילו היה הים עשוי חלב", מאת ליאורה איילון. הוצאת "עולם חדש". 180 עמ'.