מרגרט על הגיליוטינה: עולם התרבות נגד תאצ'ר
הם ביקרו אותה, ניסו להפיל אותה מהשלטון, אפילו חלמו על יום מותה - קשה לחשוב על הרבה מנהיגים שעוררו זעם תרבותי קיצוני כמו מרגרט תאצ'ר. ובסוף, גברת הברזל צחקה אחרונה
"כשמרגרט תאצ'ר תמות, לא יהיו דמעות. שמרו את הנחמה שלכם לאנשים עליהם היא דרכה במשך שנים. היא עינתה את האנשים בצפון ווטפורד בשנאה יוקדת, אז כשמרגרט תאצ'ר תמות - בואו נחגוג. היי הו, הנה אנחנו מתחילים, ספרו לכל מי שאתם מכירים, היא איננה! צבעו אותי באהבה, הדליקו מדורה, צבעו את השמיים ובואו למטה, אגיד לכם למה: היא הלכה! ואף אחד לא בוכה"
זו אינה בדיחה שחורה שהופיעה עם הידיעה על מותה של גברת הברזל. המילים הנ"ל נכתבו, הולחנו ובוצעו רק לפני שלוש שנים, על ידי המוזיקאי פיט וויילי. הוא אמנם עשה זאת 20 שנה אחרי שירדה תאצ'ר מהשלטון - אולם עוד בימי שלטונה (בין 1979 ל-1990), ראש ממשלת בריטניה עוררה תגובות נגד תרבותיות יותר מכל מנהיג אחר במדינה.
כבר אז היא חדרה עמוק למוזיקה הבריטית, ובדרך השלילית ביותר שניתן להעלות על הדעת. אמנים חתרניים וידועים כאחד הביעו זעם רב כלפי תאצ'ר, שנפרדה היום (ב') מהעולם, זעם שהחל בתקופת שלטונה ונמשך עד היום. חלקם לא רצו לראות את תאצ'ר מנהלת את המדינה, אחרים כאמור המתינו בקוצר רוח ליום מותה.
מצמרר: המוזיקאי פיט וויילי שר בשמחה על היום בו מרגרט תאצ'ר תמות
ב-2010 הזמר אלביס קוסטלו אמור היה להגיע להופיע כאן בישראל, אך בחר לבטל את הופעותיו בעקבות שיקולים פוליטיים. מתברר שחוש הביקורת המפותח של הזמר הוא לא עניין של השנים האחרונות, וכאמור כבר ב-1989 הוא הספיק לתאר בשקיקה בשיר "Tramp The Dirt Down" איך יגיע לכסות את קברה של ראש הממשלה ביום מותה.
לא כולם יחלו והמתינו למותה - אלו כמובן הקיצוניים מבין מתנגדיה. אבל לאורך 11 שנות שלטונה, תאצ'ר זכתה להתנגדות רבה מצד מוזיקאים, גם אם אלו היו מתונים יותר - וחלקם לא הסתפקו בשירים, אלא גם פנו לפעילות פוליטית של ממש.
חשוב לזכור שתאצ'ר עלתה לשלטון במקביל לפריחת הפאנק הזועם בבריטניה. שנתיים לאחר הפריצה הגדולה של ה"סקס פיסטולס", תאצ'ר קיבלה לידיה את המשרה החשובה ביותר במדינה. ועם עלייתה, מוזיקת מחאה נשמעה מבריטניה בעוצמה שלא נשמעה עד אז.
כשציינו בבריטניה 25 שנה לתחילת שלטונה, אלכסיס פטרידיס, עיתונאי הגרדיאן הבריטי, צוטט ברשת BBC וסיפר כי השנים הראשונות של תאצ'ר היו פרודוקטיביות במיוחד עבור אמני המחאה בזכות האישיות החזקה שלה. "אם אתה הולך ליצור מוזיקה פוליטית, אתה צריך משהו למחות נגדו, ובאותה תקופה היה הרבה על מה למחות. בריטניה עברה מהפכה דרמטית - מהליברליות של אחרי המלחמה ועד לימין של תאצ'ר, היא היתה דמות שקל מאוד היה לעשות לה דמוניזציה".
כך למשל, לקראת הבחירות ב-1987, קמה חבורת מוזיקאים בשם "Red Wedge" אשר יחד יצאו לסיבובי הופעות וכן התארחו בתקשורת, כשהם מובילים קמפיין נגד תאצ'ר. החבורה הונהגה על ידי בילי בראג, ג'ימי סאמרוויל, צמד הקומאנדרס ופול וולר. אמנים רבים הצטרפו גם הם למחאה: הזמרת שדה והלהקות מדנס ודה דה. ושלא במקרה, גם הסמית'ס ואלביס קוסטלו.
בקולנוע, המחאה היתה פחות פרסונלית - וכוונה יותר כלפי התאצ'ריזם, אותה מדיניות כלכלית שהנהיגה גברת הברזל. זו גררה מחאה מצד יוצרים ואמנים רבים בעלי רגישות חברתית, הבולטים שבהם: דרק ג'רמן, סטיבן פרירס וכמובן קן לואץ', אביר הקולנוע הפוליטי של בריטניה. לואץ' הקדיש את מרבית יצירתו להצפת סיפוריהם של הפועלים המקומיים ומלחמתם בהפרטה שהובילה תאצ'ר, ובמאבקה באיגודים המקצועיים.
חדים ובוטים מכל היו סרטיו התיעודיים מסוף שנות השבעים ותחילת השמונים, בהם הוא מלווה את מנהיגי האיגודים ופעילותם נגד פשיטת הממשלה. מאבקים אלו, שהפכו לא פעם לאלימים, תועדו בסרטים כמו "A Questions of Leadership" מ-1981 ו"Which Side Are You On" מ-1984. הוא גם פרש את ביקורתו החברתית על התאצ'ריזם בדרמות פוליטיות כמו "מבטים וחיוכים" (1981) ומאוחר יותר ב"ריף ראף" (1991). הביקורת שלו על ממשלת השמרנים בראשות תאצ'ר גם גלשה לנושאים אחרים, כמו התנהלותה מול המשבר בצפון אירלנד - כך למשל בסרט "Hidden Agenda" מ-1990.
סרטו הבא של לואץ' בן ה-76, "Spirit of 45'" מבקש לחזור לרוח המהפכנית ששררה בבריטניה אחרי מלחמת העולם השנייה. נישאים על גל הבנייה מחדש של הממלכה, חשבו הצעירים על יצירת חברה שיוויונית וצודקת - פנטזיה שמתה באופן סופי עם עלייתה לשלטון של תאצ'ר. צחוק הגורל - הסרט יצא בחודש שעבר, שבועות ספורים לפני מותה של תאצ'ר עצמה.
בראיון שנערך לרגל יציאת הסרט, נזכר לואץ' ביד הברזל שהפעילה תאצ'ר נגד האיגודים שהפריעו לה בתחילה ליישם את המדיניות שלה. "השמרנים קיוו שתאצ'ר תגיע בתור המטאטא החדש, אבל היה עליה להיאבק באיגודים ולנצח", אמר הבמאי, "יש בינינו מי שטוענים שההפרטות קרו בגלל שהאיגודים והכורים הוטחו לקרקע על ידי המשטרה האכזרית".
גם ג'רמן, הבמאי הבריטי המנוח, יצר מתוך תגובה לשלטונה של תאצ'ר - אם כי בדרך מעודנת ומרומזת יותר. ב-1979, עם עלייתה לשלטון של גברת הברזל, יצא סרטו "הסערה" - עיבוד חדשני למחזה של שייקספיר שעוצב ברוח התקופה. עם בחירתה של תאצ'ר לקדנציה שלישית ב-1988, יצא סרטו "The Last of England", בו הוא מבכה את דעיכת המדינה. שש שנים לאחר מכן מת מאיידס - אותה מגפה שתאצ'ר סירבה להקצות משאבים למאבק נגדה.
על מסכי הטלוויזיה לא הסתפקו בביקורת חברתית מעודנת: כבר בעונה הראשונה שלה שעלתה ב-1984, "Spitting Image" - תוכנית הסאטירה שהיתה האם הרוחנית של "החרצופים" - הפגישה בין תאצ'ר למנהיג קצת יותר מפוקפק, אדולף היטלר. טוב, שם הוא זכה לשם מר ג'פרי, אך לכולם היה ברור במי מדובר. הצורר הנאצי הוצג כשכנה של הגברת תאצ'ר - ונראה שהשניים נהנו מיחסי שכנות חמים וטובים.
במערכון נראית תאצ'ר כשהיא מתייעצת עם היטלר בשאלה מה לעשות עם אחוזי האבטלה הגואים ועם ועדי העובדים החזקים. לפיהרר יש פתרון אלגנטי: פשוט לגייס את המובטלים לצבא. הוא אפילו מציע לה לאיזו יחידה - האס-אס. תאצ'ר מרוצה מהרעיון, אך מתקנת אותו ואומר שמדובר באס-איי-אס, יחידת הקומנדו המובחרת של הממלכה.
יוצרי המערכון לא ריחמו על אשת הברזל בכל הקשור להשוואה להיטלר, וכדי להמחיש זאת הראו איך בזמן שהיא מתייחסת בלבביות לצורר, בבעלה דניס היא רודה בלי סוף. בזמן שהוא תולה כביסה ברקע, גוערת בו תאצ'ר: תזדרז, עוד יש לנו אורחים הערב.
ואולי היה קל כל כך לצאת בהתנגדות בוטה וחריפה שחוצה כל גבול אפשרי כנגד תאצ'ר פשוט כיוון שהיתה חזקה מספיק. ובסופו של דבר, למרות כל הזעם, הביקורת וה"פולסא דנורא" - היא צחקה אחרונה. ועל הדרך, הצחיקה גם אותנו. בכל זאת, לא כל ראש ממשלה היה פוצח בכזו אלגנטיות במערכון של מונטי פייתון ורותם אותו לצרכיו שלו:
השתתפו בהכנת הכתבה: אור ברנע, יונתן גת, אמיר בוגן ויערה יעקב
לפנייה לכתב/ת 
