איפה הכסף? לא אצל האמנים
כמו בכל שנה, גם ביום העצמאות הקרוב יתלוננו בתקשורת על עושק הקופה הציבורית על ידי המוזיקאים שיופיעו מעל במות הערים. שי להב חושב שמדובר בטענה פופוליסטית, שפוגעת ביוצרים המתקשים לשרוד בישראל - ארץ אוכלת יושביה
כמו בכל שנה, גם השנה פתחתם את העיתון, מספר שבועות לפני יום העצמאות, כדי לגלות את המראה המוכר: מפת ישראל ועליה חיצים משוחים מכל עיר גדולה, ולצידם תמונה של זמר ידוע והסכום האסטרונומי שאותו הוא עומד לשלשל לכיסו, במסגרת חגיגות יום העצמאות.
המסר ברור, הוא מוגש כמעט בכפית: הזמרים המיליונרים, שהם גם ככה סלבס שחיים כל השנה בפנטהאוז שחבל על הזמן, עומדים לעשות חגיגה על התקציב של כולנו (ועוד בשביל מה? בשביל שישה שבעה שירים, שהם שרים כמו רובוט, לפני שהם נוסעים אל הבמה הבאה). סוף סוף התבררה התשובה לשאלת "איפה הכסף" של יאיר לפיד.
אם צריך הגדרה מדוייקת למונח "פופוליזם", הרי היא לפניכם. לוקחים את אחד המגזרים הכי לא יציבים, מבחינה כלכלית, ומציירים אותו כעשיר ונהנתן, המבזבז כספי ציבור.
ועכשיו, ברשותכם, נעבור למציאות:
זמר ישראלי טיפוסי - גם אם הוא נמצא על הסוס ברגע נתון - לא יכול אף פעם לדעת מה יהיה מצבו הכלכלי בעוד שנה מהיום. שנה? אפילו שלושה חודשים. תשאלו את קובי פרץ. במדינה שבה גם להיט ענקי לא מבטיח לך פרנסה, הזמר מתגלגל כל הזמן מהופעה להופעה, מאלבום לאלבום, מנסה לשרוד. נכון, יש גם כמה זמרים אמידים מאד. אבל הם מיעוט שבמיעוט.
והנה - באורח פלא, במדינה אוכלת אמניה - התפתחה מסורת שבה ביום העצמאות לזמרים יש הזדמנות להשלים הכנסות. עבור רבים מהם, ההופעות של אותו יום פשוט מצילות את השנה כולה. אז מה האסון הגדול? כשסוף סוף זמר ישראלי יכול להתפרנס בכבוד, מציירים אותו כשודד הקופה הציבורית? הרי התגמול על ההופעה הוא לא בעבור "שישה שירים עם פלייבק", אלא על מוניטין שנרכשו לאורך שנים.
כאלה שייצרו מספיק שירים מוכרים ואהובים, שיוכלו להצדיק את הצבתו על בימת שמחה, למול אלפי צופים. ובכלל - כל כך הרבה כספי ציבור מתבזבזים פה כל הזמן, בעיקר ברשויות המקומיות, מבלי שמישהו יפצה פה. ודווקא במקרה הזה, יש תמורה לאגרה. זמר ישראלי אהוב, מופיע ביום העצמאות עם שיריו העבריים למול קהל ישראלי חוגג. דווקא לזה נטפלתם?
שרים ותורמים
ויש עוד זווית, שעליה כמובן לא תקראו בכפולת האמצע בעיתון. זמרי ישראל הם המגזר הכי מתנדב מבין האמנים. או לפחות, הכי "מתנודב". כל עמותה קיקיונית המגנה על זכויות היונים לחרבן באופן חופשי או על שמירת הגוון המקורי של הפסיפלורה (לא ייתכן שהן יהיו פתאום אדמדמות! לאן עוד נגיע?), יוצרת מיד קשר עם הזמר התורן, בבקשה שישתתף באירוע החגיגי שלה. ללא תמורה, כמובן.
ומעבר לציניות - זמרים ישראלים מופיעים בהתנדבות כל הזמן. למען מגוון עצום של מטרות. ברוב המכריע של המקרים - למעט של אלה המגובים ביחסי ציבור (אפרופו ציניות), אתם לא יודעים על כך כלל. מתי כן תדעו? כשהזמר יעז לסרב להזמנה (ע"ע מחאת האוהלים, עם הרשימה השחורה והמתוקשרת של המוזיקאים שלא הסכימו לנגן בחינם בפני המוחים).
אני לא יכול שלא לקשר את הדברים גם לקלות שבה הישראלים מתייחסים להפרת זכויות יוצרים של מוזיקאים. פעם אלה היו הקסטות הפיראטיות, שנמכרו לעיני כל. והיום אלה ההורדות הבלתי חוקיות באינטרנט, שהפכו להתנהגות הנורמטיבית. גם של אנשים "מהוגנים" ושומרי חוק. ישראלים כבר כמעט לא מוציאים כסף על מוזיקה. ואני משתגע כל פעם מחדש מהעובדה שאף אחד מהאנשים שמשתמשים במוזיקה בחינם, ובאופן לא חוקי, לא תוהה אפילו ממה אמורים המוזיקאים שחתומים על השירים האהובים עליו להתפרנס.
לפני כמה ימים הייתי במסיבה שנערכה בגן אירועים, והסברתי למישהו שכל שיר שמושמע בערב כזה אמור להיות מדווח לאקו"ם, כדי לזכות את יוצרי השיר בתמלוגים. הבחור - איש ישר והגון - התקשה במשך דקות ארוכות להבין למה בכלל צריך לשלם ליוצרים ולזמרים על ההשמעה. "הרי במילא הם עושים בוכטות מההופעות באירועים האלה" הוא אמר, ושוב ציטט גישה פופוליסטית, שהתקשורת נוהגת לנפח.
התשובה היא, כמו תמיד, עניין של חינוך. במדינה שלנו, האמן בכלל והמוזיקאי בפרט נתפסים כבעלי עיסוק לא רציני. ובטח לא חשוב. "מישהו שעושה בוכטות, מלשיר שיר של שלוש דקות". ולחילופין - ליצן, שאמור לבדר אותנו, וברגע שנמאס ממנו עוברים לליצן הבא. ותארו לעצמכם. החצופים האלה עוד רוצים להרוויח ים של כסף על חשבוננו ביום העצמאות. איך אמר אמנון דנקנר ז"ל – איפה הבושה?
