הגר עוזבת הכל - וטסה להמתין להשתלה בארה"ב

קוראים לי הגר ואני רוצה לשתף אתכם בסיפורי האישי. בדרך כלל אני אדם מאוד פרטי וצנוע, אין בי כמיהה לחשיפה ולפרסום - אך בנקודה זו בחיי בחרתי אחרת. אני בת 40, נשואה ואם לשני ילדים ומגיל 9 סובלת מדלקת כרונית של כבד על רקע אוטואימוני.

קיראו עוד

• למה צריך לטוס לחו"ל כדי לעבור השתלת איברים?
• פתאום קם אדם בבוקר ומחליט לתרום כליה
• בקרוב: קדימות בהשתלת איברים גם לתורמים חיים
  

• לעוד כתבות היכנסו אל עמוד הפייסבוק של ynet
  

נראה כי הנושא עליו אכתוב יעניין אתכם בעיקר כי אשתדל להעניק לכם את ההזדמנות לשמוע על דרכו של ׳אדם מן השורה הנאלץ לעבור השתלת איבר בחו"ל. אני מציעה לכם להצטרף אליי למסע.

אני רואה שיתוף זה כשליחות כלפיכם, למרות שאאלץ לחשוף עצמי, אך כולי תקווה שאם מישהו מכם יגבש מודעות ויעשה איזה שינוי בעקבות זאת - המטרה הושגה.

אורזת את הבית ונוסעת

והפרידה מהילדים. אותם שניים שזקוקים לך כל כך, שלא ויתרת על דקה במחיצתם מרגע שנולדו, ועכשיו הם בגיל ההתבגרות. שניים שהגיעו לעולם וכל אחד מהם הוא נס.

אני נוסעת. בלי להביט לאחור. אני נוסעת למענכם, ילדיי היקרים. אני נוסעת למעני. אחזור עוד אחזור, עם שתי מתנות - שני איברים בריאים: כבד וכליה. אני נוסעת לעבור ניתוח וזה יהיה הקרב של חיי.

שלוש נשים בארץ רחוקה

השאלה הגדולה - למה אני בחו"ל? איך בגילי קמתי ועזבתי בעל, משפחה, חברים וחברות, מקום עבודה והגעתי לכאן? הרי הרפואה בישראל כל כך מתקדמת, אז מה קרה כאן בדרך? עוד נגיע לזה. אבל הסיבה הראשונית היא שבארץ יש מיעוט תורמים.

וכך מוצאות אנו את עצמנו, שלוש נשים, טסות ליבשת הרחוקה, טסות לארה״ב. אחת, רופאה מלווה. תפקידה להגיע איתנו עד ליעד ובמקרה של מצוקה בריאותית במהלך הטיסה כמובן לטפל ולהגיש עזרה.

השנייה - דודתי - שמלווה אותי כבר שנים בכל עלייה ובכל ירידה ופעמים רבות היא משמשת לי פה וזיכרון בעיקר בפגישות מול רופאים בכירים. המחקר שעשתה במציאת מרכז השתלה הולם היה עבודת מאסטר בפני עצמה, בה בעת שאנחנו נאבקים בזמן. יש אנשים שמסירות הנפש והאהבה הם החומרים המרכיבים אותם, ודודתי נמנית על אלה.

והשלישית, כמובן אני.

לעבור השתלה, משמעותו להכניס את כל המשפחה ומערכות היחסים שבנית בחייך לכור היתוך ולתהליך ארוך - התמיכה הרחבה והאהבה שאני מקבלת מדי יום עוזרים לי לשרוד ולהתחזק, נותנים לי בטחון שילדיי היקרים מטופלים כהלכה, שהבית ממשיך לתפקד ושיהיה לי לאן לחזור. אין לתאר כמה שזה מרגש.

אותו שדה תעופה - רק אחר

שדה התעופה השמח כל כך נראה פתאום עצוב. המשלחת שהגיעה להיפרד נראית מתוחה ומדוכדכת, אחים, דודים, הורים וחברי האהובים והקרובים ( מאמא ומילדיי נפרדתי בבית, יש גבול כמה ניתן להכיל...).

זה אותו שדה משם טסתי ללונדון או פריז, רומא וספרד עם בגדי עור ונעליים גבוהות. אותו שדה אליו הגעתי כשטסתי ליוון עם תרמיל ונעלי שקפקף. זה אותו דיוטי פרי בו קנינו בשמים ושוקולדים בשמחה רבה, רק שהפעם הדיוטי פרי נראה פחות מושך כשכסא הגלגלים ממתין בצד ואומר לי: "שבי".

עוד חיבוק ועוד נשיקה, עוד דמעה ועוד מבט אחרון. הדמויות שמלוות אותי החל מרגע הסתבכות המחלה נשארות כאן, ואני ממריאה אל עתיד לא ידוע עם שתי מזוודות.

האם אוכל לעבור את זה לבד? האם אחזיק מעמד? שלום לך ארץ נהדרת, שלום ירושלים היפה. שנייה לפני העלייה למטוס אני מביטה לאחור ונזכרת. בהזדמנות אחרת אפרט יותר, אבל מספיק לומר שסרט רץ בתוך מוחי ואני מגחכת, אני הקטנה, חומות גדולות ובצורות הפלתי.

אין ספק שבחרתי באחד המסלולים הקשים ביותר שיש, אבל ממנו ישנה וקיימת דרך חזרה. במסלול הזה יש סיכוי שאזכה לקבל חזרה את חיי. אני טורפת את כל הקלפים ביחד וזוכרת, שגם אם "הכל כתוב - הרשות נתונה".