ג'ון מלקוביץ': "אני מפתיע עצמי כל ערב מחדש"
על אף הלחצים הפוליטים הוא אינו מודאג מהביקור בישראל, אוהב לנוע מחוץ לאזורי הנוחות שלו ועדיין נהנה מהמקצוע. ראיון עם ג'ון מלקוביץ', שיגיע עם "הקומדיה השטנית" לאילת ול-ynet
הטלפון מצלצל בחדר בית המלון בווינה. אחרי ערב בחוץ שהסתיים מאוחר, הקול רך ושקט. האינטונציה שלו סקרנית, המילים מדודות וזהירוֹת. באופן יחסי למי שעַייף מראיונות לעיתונות, ג'ון מלקוביץ', לוקח את הזמן. אם כבר לשתף פעולה עם חוקי השיווק השנואים עליו, אז לעשות את זה כמו שצריך.
ג'ון מלקוביץ' בהופעה חיה - באילת וב-ynet
הוא מתורגל במשחק, מרואיין מקצועי שמוכן לענות בסבלנות על אותן השאלות שנשאל יותר מדי פעמים. התשובות מוכנות לשליפה, אבל איכשהו הוא מופתע כל פעם מחדש. שלוש שנים הוא נודד בדרכים עם "הקומדיה השטנית" (שתועבר ב-2 במאי בשידור חי רק כאן ב-ynet), מונודרמה אופראית או טריו פתלתל ומבריק לשחקן, תזמורת וזמרת סופרן. ערב ערב הוא צולל אל עולמו של ג'ק אונטרווגר, רוצח סדרתי שפעל בשנות השבעים באוסטריה והתמחה בחניקת זונות. השחקן והדמות, מדברים ישירות אל הקהל, טווים סביבו קורי קסם. שניהם שנונים, מסויגים וכריזמטיים, מחושבים ובמידה שווה נונשלנטיים, אדיבים ועם זאת תקיפים, מסתוריים ובעיקר, מתעתעים.
צפו בג'ון מלקוביץ' ב"הקומדיה השטנית"
הקהל של מלקוביץ' הוא הקהל שבא לשמוע הרצאה מפיו של אונטרווגר. כל אחד מהם סלבריטי בזכות עצמו. שניהם מוכרים לקהל אשליה. המחזה כתוב כמונולוג שמלקוביץ' מכנה: "שֶקֶרלוֹג". בראיון ל-ynet הוא מסביר: "כמעט כל מה שהדמות שאני משחק אומרת - הוא שקר. הוא מנסה בכל מחיר להימנע או לחמוק מלומר אמת. הוא עושה את מה שעשה כל חייו וזה להיות שובה לב ומפלצתי. זה החיבור בין שני העולמות ההפוכים שמתקיימים בו שאני כל כך אוהב".
את המחזה, שכתוב כהרצאה מאולתרת, לכאורה לא מובנית, לרגל השקת ספרו האוטוביוגרפי של הרוצח, כתב מיכַּאל סטורמינגר במיוחד עבור מלקוביץ'. כל אחד מפרקי חייו של הרוצח הופך לאַריה אופראית שונה שהוא מְחַייה מחדש אל מול הקהל. המוזיקה מוליכה את הצופים דרך הנסיבות שהובילו לרציחות. החיבור בין העלילה למוזיקה היה רעיון של מנהל התזמורת של וינה, המנצח מרטין הסלבוק.
באחד הראיונות הראשונים שליוו את הפרויקט, אמר הסלבוק שכל ערב טומן בחובו הפתעה: "עם מלקוביץ' אי אפשר אף פעם לדעת מה יתרחש על הבמה". עושה הרושם שמלקוביץ', מצדו, מחבק את הדימוי המיוחס לו. "אני נוטה לעשות את זה", הוא אומר בטון מחויך, "תיאטרון הוא אורגניזם חי ולכן כל ערב חייב להרגיש אחרת. אני בעצמי לא ממש יודע למה לצפות או מה אני הולך לעשות. אני מפתיע את עצמי כל פעם מחדש. אני חושב שזה בעצם העניין. אתה תמיד עומד על אדן החלון. אם אתה לא נמצא במצב הזה, שבו בכל רגע נתון אתה עלול ליפול ולהתרסק, אתה לא במקום שבו אתה אמור להיות".
בעוד שהטקסט שהשחקן והדמות מלהטטים בו שקרי ומניפולטיבי, המוזיקה היא מראה של עולם הפוך. "המוזיקה היא מונולוג עצמאי. שלא כמו הטקסט, שכל כולו שקר, המוזיקה היא מאה אחוז אמת. זה מפגש מאוד עצמתי בין שקר לאמת", אומר מלקוביץ'.
עבודה במרחבי עולם המוזיקה הקלאסית חדשה לו, אבל הוא אוהב לנוע מחוץ לאזורי הנוחות שלו. "אני יודע מעט על התחום הזה ולכן כל המסע הזה הוא התנסות מאוד מלמדת מבחינתי. זו חוויה לעבוד עם חומרים עוצמתיים שכאלה. זה כמו לשחק לצד שחקן מושלם", הוא אומר. גם המפגש עם התזמורת הסימפונית וזמרות אופרה הוא חוויה אינטנסיבית מבחינתו. "אנחנו ניזונים זה מזה. שחקנים מבטאים את עצמם באופן מסוים אבל במוזיקה יש משהו כל כך עצמתי כמו גלים תת קרקעיים של רגשות. אני לא משוכנע שיש לזה מקבילה בתיאטרון הקונבנציונלי".
באופן כללי עושה הרושם שחיבורים בין עולמות מקבילים, אהובים במיוחד על מלקוביץ'. גם בעבודה בשתי הפלטפורמות השונות כל כך של קולנוע ותיאטרון, הוא רואה חוויה מקבילה. "לשחק בקולנוע זה לנגן תו אחד של סימפוניה ביום. זה יכול להיות מעניין ומציב בפניך, כשחקן, אתגרים מסוימים, אבל זה לא כמו לנגן סימפוניה שלמה", הוא אומר. "כשאתה משחק בסרט, כמעט בלתי אפשרי לחוות את הרגע. סרט זה כמו לדחוף בולדוזר במעלה ההר. מחזה בערב טוב, זה כמו לאחוז ברכבת מהירה".
עם התשובה לשאלה האם הוא עדיין נהנה מהמקצוע, מלקוביץ' מתמהמה לרגע. "כן. בהחלט", הוא משיב נחרצות בסופה של מחשבה ומוסיף: "מה שקשה לי בעיקר אלו הנסיעות שהפכו למעיקות בשנים האחרונות. זה בעצם כל מה שנלווה למקצוע שהפך להיפר-מטרד. מאז המצאת הטלפונים הניידים, מצלמות האייפון המתוחכמות, הטוויטר והפייסבוק, אתה מוצא את עצמך עסוק בלהדוף ממך את העולם. אבל כן, אני עובד בעבודה שאני מאוד אוהב ובמובן הזה התמזל מזלי. אני חושב שתמיד אהנה מזה".
על אף הלחצים הפוליטיים, מלקוביץ' אינו מודאג מהביקור בישראל. "אם השאלה איפה להופיע או לא היתה תלויה בפוליטיקה מקומית ספק אם היה לי איפה להופיע", הוא אומר, "אם צריך לקחת בחשבון את ההיסטוריה של כל מדינה ומדינה, העולם עלול להפוך למקום מאד מוגבל. כשאני מופיע באנגליה, בצרפת, ברוסיה, בארה"ב או בכל מקום אחר זה לא אומר בהכרח שנאי מחבק מפלגה, נשיא או ראש ממשלה מכהן או עמדה מדינית כזו או אחרת".
