לא בגלל הציונות: אז למה אני חיה כאן?
אם בני ישאל אותי למה אני חיה כאן, אגיד לו בכנות שזה לא בגלל השואה, ולא בגלל הציונות - שני אלה אינם התירוץ שלי - אלא בגלל שפה נולדתי, וכאן אני יכולה לחיות חיים משמעותיים. למשל, להיאבק על הזכות להתפלל בכותל בדרכי
או עצוב או מכעיס
אני חושבת שכעס ועצב לא יכולים לדור בכפיפה אחת, כיוון שכעס הוא ביטוי לחוסר השלמה עם המציאות, בעוד שעצב הוא ביטוי של השלמה איתה. כשאני קוראת את פרשות השבוע, "תזריע"-"מצורע", העוסקות בסוגים שונים של טומאות גוף, ובתהליכי הנידוי וההיטהרות של המוכרזים כטמאים, אני נעה בין התחושות הסותרות הללו: לרגעים אני כועסת על הפחדנות שלנו, בני האדם, הגורמת לנו להרחיק את השונים והחולים מהקהילה, וברגעים אחרים אני חומלת וכואבת את החולשות האנושיות שלנו; את הרתיעה שלנו מהבזות של הגוף ומכל מה שריח שונות, בדידות ומוות נודף ממנו.
<< עוד חדשות, כתבות ותוכן - בעמוד הפייסבוק של ynet >>
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
נדמה לי שהעצב מגיע בעיקר כשאני קוראת על הלכות טומאות גוף שכבר עברו מן העולם, כגון טומאת המצורע והזב, ואני כועסת כשאני קוראת על הלכות טומאות גוף המיושמות גם בימינו - אלו המיוחסות לגוף האישה.
אני באה מאהבה
דבר אחד אני יכולה לומר בוודאות: שתי התחושות הסותרות שלי, הכעס והכאב, באות במקרה זה מאהבה. אני אוהבת את מקורות התרבות שלי, ואני קשורה אליהם ואל החיים היהודיים. אני עצובה וכועסת ברגעים שבהם אני משתוקקת שהתרבות והחיים יציעו יותר חמלה וגדלות נפש. שהם יהיו אמיצים ונדיבים מספיק בשביל לכבד את כל בני האדם, ואת כל מה שיש באדם.
למה אני מקווה שהבן שלי לא ייסע לפולין?
בזמן האחרון התרחב והעמיק השיח נגד מסעות בתי הספר לפולין. הרבה כבר נאמר ונכתב בגנות מסעות אלה, ואני רוצה להוסיף את נקודות המבט שלי, שמקורה כנראה בעיסוק שלי במקורות הקדומים של התרבות היהודית.
לפעמים קשה לחיות במדינת ישראל, תמיד גם מסוכן לחיות בה, ועל כן אנחנו נדרשים להסביר לילדינו מדוע אנו מבקשים מהם לעשות את המאמץ הזה, ולא ללכת למדינה המציעה חיים פשוטים ובטוחים יותר.
בהיעדר תשובה ראויה, עסוקה מערכת החינוך הישראלית בהפחדה. השואה היא כדור ההפחדה החזק ביותר שאפשר להציע, ונדמה שכל שנותר לעשות לאחר שילדינו הולעטו בכדור הפחדה זה, הוא להפנות אותם אל כדור ההרגעה - לעטוף אותם בדגל ישראל, ולשלוח אותם אל זרועותיו הבטוחות של צה"ל.
ולמה כל זה קשור למקורות התרבות שלנו? כיוון שהתרבות היהודית שאני מכירה ומלמדת, התרבות התלמודית, מתבוננת כמשתאה על מאמצי ההפחדה וההרגעה האלה. בניגוד לשיח שמציעה לילדינו מערכת החינוך, התרבות התלמודית לא עסקה בהפחדות מפני מוראות הגולה או באמונה שהכזיבה, כאילו ריבונות מציעה ביטחון. יתר על כן, התרבות התלמודית מלמדת אותנו שהשאלה החשובה היא לא איך הכי בטוח לעבור את החיים, אלא איך הכי נכון לחיות את החיים.
לא בגלל השואה, ולא בגלל הציונות
אני לא חיה במדינת ישראל בגלל פחדי השואה, וגם לא בגלל הציונות. הסבים והסבתות שלי הגיעו לכאן כאנשים צעירים, ואני מניחה שהגעתם התרחשה מתוך המפגש החזק בין הציונות, לאש שהתחילה להתלקח באירופה, אבל הסיבות שלהם הן לא הסיבות שלי.
אני לא חיה כאן בגלל השואה. אני לא פוחדת מהשואה ומהאנטישמיות כיוון ששתיהן, במידה רבה, סיפורי עבר. האיום הקיומי האקטואלי לחיינו כיהודים, מופנה בעיקר כלפי מדינת ישראל.
אם צודקים קברניטי המסעות לפולין, ועלינו כיהודים לבחור את מקום המגורים שלנו לפי מידת הביטחון הפיזי שהוא מציע - הייתי אמורה כבר כמה פעמים במהלך חיי לברוח ממדינת ישראל. אבל אני נשארת, והבחירה שלי ושל כל מי שחי כאן, מעידה כאלף עדים שמוגנוּת פיזית היא לא הדבר היחיד, ואפילו לא הדבר העיקרי שאנו מבקשים לעצמנו.
אני גם לא חיה כאן בגלל הציונות. אני בוודאי לא אנטי-ציונית, אבל הציונות היא כבר לא הדילמה שלי. מעולם לא עמדה בפני השאלה האם העם היהודי ראוי למדינה, והיכן יש להקים אותה. אני נולדתי לתוך מדינה יהודית, וזה קרה מכיוון שהציונות השיגה כבר לפני שנים רבות את מטרתה. האתגרים העומדים בפני היום הם אתגרים חדשים.
כיוון שהציונות היא כבר לא השאלה שלי, היא לא יכולה להיות התירוץ שלי. כשהילד שלי ישאל אותי למה אני חיה במדינת ישראל, והאם ולמה אני מציעה לו לחיות כאן, כל תשובה כנה ואחראית לא תוכל לכלול את המושגים "שואה" ו"ציונות".
אז למה אני חיה כאן?
מה כן יהיה בה, בתשובה שאתן לבני? ראשית, אומר לו שהוא לא צריך לחיות בישראל, אבל הוא יכול לבחור לעשות זאת. אני אומר לו בכנות שאני חיה כאן, בראש ובראשונה, כיוון שנולדתי כאן, וכיוון שאין לי סיבה אמיתית לעזוב.
סיבה שנייה שאציין בפניו, היא שכאן אני יכולה לחיות חיים משמעותיים. שכאן אני יכולה לנסות לממש את חיי; אני יכולה לדבר בשפה היחידה שהיא באמת שלי, וליצור איתה ובה; אני יכולה ללמוד וללמד כאן תורה, ואני יכולה ואף מרגישה נדרשת, להיאבק כאן למען ערכיי ואמונותיי.
כל עוד יש לי אפשרות לחיות כאן חיים משמעותיים, גם אם זה כרוך במחירים אישיים ובמאבקים לא פשוטים - אני נשארת.
חיים משמעותיים זה כל הסיפור
ויקטור פראנקל, ניצול שואה ופסיכיאטר, הקדיש את חייו לטענה שהדבר הנדרש ביותר בחיי האדם, הדבר המעניק חוסן נפשי להתמודדות מוצלחת עם אתגרי החיים - הוא מציאות משמעות לחיים: "הריני מעז לומר כי אין לך דבר בעולם, שעשוי לעזור לאדם להתגבר אף על הגרוע מכל, כמו הידיעה כי יש פשר לחייו. הרבה חוכמה גנוזה במאמר ניטשה: 'מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, הוא יוכל לשאת כמעט כל 'איך'. במילים אלה רואה אני סיסמה שכולה יפה לכל פסיכותרפיה" ("האדם מחפש משמעות", עמ' 126(.
לדבריו, לא איימת המוות מעוררת חרדה - כי אם אפשרות המוות בתוך החיים, היא שמעוררת חרדה. החרדה היסודית ביותר איננה מהמוות, אלא מחיים חסרי משמעות.
איך ויקטור פראנקל קשור למסע לפולין של הבן שלי?
המסעות לפולין נולדו בסוף שנות השמונים, לאחר מלחמת יום כיפור ומלחמת לבנון, כשהקושי להסביר את המחירים שהחיים במדינת ישראל גובים גבר. בשנים אלו כולם כבר הבינו שציונות היא תשובה הנשלפת בחוסר כנות והצלחה ממחסני העבר. מנגד, ההבטחות לנורמליות ולביטחון, נשמעו הזויות מתמיד.
כשהשיח הציוני איבד את הרלוונטיות שלו, והטענות על השלום שבאופק הקרוב איבדו את האמינות שלהן, התחלנו לשלוח את הדור הצעיר למסעות לפולין. למרבה האירוניה, פולין הייתה בדמיוננו לקרש ההצלה של מדינת ישראל.
אבל טווח ההשפעה של מסעות פולין (כמו של הרבה טלטלות רגשיות עזות), הוא ככל הנראה קצר. בעבוֹר זמן וזעזוע אנשים שבים לשאול את עצמם את השאלות החשובות של החיים. אם מדינת ישראל רוצה להיות רלוונטית לדור הבא, היא צריכה להפסיק לאיים ולהתחיל להציע משמעות. היא צריכה להיפרד מתפקיד הקורבן, ולהתחיל להציע ייעוד.
מדינת ישראל יכולה וצריכה להיות מקום של פריחה תרבותית, של יצירה ופיתוח יצירתיות, של אהבת אדם ודאגה לחלשים, למוחלשים ולגרים החיים בקהילה. במדינת ישראל יש אפשרות יחידה מסוגה לחיות בשפה עתיקה, ומתוך קשר לתרבות עתיקה. הדבר החשוב ביותר שקורה לנו כאן, ויכול לקרות גם לילדינו, הוא האפשרות להיאבק על אופייה של התרבות היהודית במאה העשרים ואחת.
האפשרות לכתוב ולהסביר בשפה העברית מדוע אני לא אוהבת את ההלכות שבפרשות "תזריע"-"מצורע". האפשרות לקחת אחריות ולהיאבק בקהילה המקיימת את ההלכות האלו, והאחריות להציע פרשנות ואלטרנטיבה קהילתית-מוסרית להלכות האלו, הן עבורי סיבות לחיות במדינת ישראל.
מאבק תרבותי ומשמעות החיים – "נשות הכותל"
אתמול השתתפנו, יונה ארזי ואני, בתפילה של "נשות הכותל". התפילה עצמה הייתה מרובת נשים ואנשים ומאוד מרגשת. למרות ההכנה והידיעה המוקדמת, הרגע בו התקרבו שוטרים אל מתפללת שנעטפה בטלית היה רגע מבהיל.
בהרף בהלה הבנתי שכשיהודי עוטה טלית נעצר על ידי משטרה – זו אנטישמיות, אבל כשאישה עוטה טלית נעצרת על ידי המשטרה – זו שמירה על מנהג המקום. מוזר, לא?
ובבית המדרש של ילתא והטוקבקים
ילתא מברכת את Batia Zimerman LA (טיקבוק 7 משבוע שעבר) על שובה לספסלי בית המדרש, ומודה לה על הדרשה ההופכת את "קול באישה" ל"קול אוושה", ועל כך שהעלתה על נס את זכרן של עוד אמהות רבות שביכו על בניהן, ולא צייתו לדרישה הממסדית להחריש.
שבת שלום!
לפנייה לכתב/ת 
