65 לישראל: גיליון הערכה ביטחוני-מדיני
הבסנו צבאות סדירים, יכולנו למתקפות גרילה, למדנו לעשות כסף מהמלחמה - ואפילו מנהיגי הדור הנוכחי הצליחו בתבונה שלא לשאוב אותנו לטלטלה האזורית. ובכל זאת - היו גם אין ספור טעויות, והאיום הקיומי עדיין קיים. זמן לחלק ציוני ביניים
65 שנים זה לא הרבה עבור מדינה של עם בן למעלה מ-3,000 שנה. ובכל זאת, בהתחשב בנסיבות שבהן קמה מדינת ישראל ובאתגרים הביטחוניים והמדיניים שכנראה נאלץ להתמודד איתם בעתיד - כדאי לנסות להעריך את הישגי דיירי "הווילה בג'ונגל" המזרח תיכוני.
עוד חדשות בפייסבוק של ynet
בראש גיליון הציונים , כמקובל, הערכה כללית - ההישג החשוב ביותר של מדינת ישראל בתחום המדיני ביטחוני הוא עצם הצלחתה לקום להתקיים ולתפקד בלב אזור עוין שהרוב בו שואף בגלוי להשמידה, ותוך כדי כך לקלוט מיליוני יהודים. צריך לזכור שהרציונאל הציוני שבשמו הוקמה המדינה היה לשמש בית לעם היהודי. בית יש, רוב העם כבר גר בו, ומכאן שהמטרה הבסיסית הושגה כמעט במלואה. הישג חסר תקדים כמעט בתולדות העמים בעת החדשה.
יותר מזה. אחרי 65 שנות עצמאות מדינת ישראל מצליחה להעניק לתושביה ביטחון פיזי ברמה טובה יחסית, היא נהנית מהכרה מדינית נרחבת בזירה הבינלאומית, והיא צומחת כלכלית ודמוגרפית בקצב מהיר ונותנת לאזרחיה איכות חיים, שירותים ציבוריים ורשת ביטחון סוציאלית ברמה סבירה.
אבל - וזהו אבל גדול - אחרי 65 שנים, מדינת ישראל ותושביה עדיין חיים ומקיימים שגרת חיים בצילם של איומים ביטחוניים שלפחות אחד מהם, האיום האיראני, הוא כנראה איום קיומי שבינתיים אין לנו מענה מספק עבורו. אין לנו מענה טוב גם לאיום הנשקף מהנשק תלול המסלול - הארסנל האדיר של טילים, רקטות ופצמ"רים המכוון אלינו מצפון, ממערב ומדרום.
באיום זה גלומה סכנת חיים ממשית לחלקים נרחבים באוכלוסייה והרס חמור לתשתיות החיוניות לתפקודה של המדינה. דוגמית לפוטנציאל החמור של איום זה הוא רולטת הרקטות והפצמ"רים מעזה שבצלה חיים תושבי הדרום בעשור האחרון. ההרתעה הישראלית בהקשר העזתי נכשלה לחלוטין וזה מצב בלתי נסבל בעליל במדינה, בכל מדינה, שחובתה הראשונה והבסיסית היא לספק ביטחון לתושביה.
בתחום המדיני הבינלאומי אנו תחת מתקפת דה-לגיטימציה גוברת והולכת. אדריכליה של אותה מתקפה, פלסטינים, מוסלמים ושמאל חדש, מנסים להגביל באמצעותה את יכולתנו להשתמש בעוצמתנו הצבאית כדי להגן על עצמנו ומנסים לערער על עצם זכות קיומנו כמדינה ריבונית במזרח התיכון. בקיצור, צריך להודות ביושר שעדיין לא הצלחנו לבסס את קיומו לדורות של בית בטוח לעם היהודי במולדתו ההיסטורית. לכן האתגר הוא: לשמר את מה שהושג, להסיר כליל את האיום הקיומי ולפתח יכולות להתמודד ביעילות ובמהירות עם האיומים האחרים אם תיכשל ההרתעה. כך בתחום הביטחוני וכך בתחום המדיני.
ציון כללי למדינת ישראל בנקודת הזמן הנוכחית - 8 (מתוך סולם של 10 דרגות שבראשו נמצאת שוויץ ובתחתיתו מדינות כושלות מסומליה ועד סוריה). ציון לגמרי לא רע בהתחשב בנסיבות שבהן הוקמה מדינת ישראל ומה שעבר עליה ועל תושביה מאז הקמתה.
הישגים ומחדלים בתחום האסטרטגי-ביטחוני
ההישג החשוב ביותר בתחום זה הוא שמדינת ישראל ואזרחיה מצליחים להתמודד עם האיומים הביטחוניים תוך גילוי חוסן חברתי מרשים ויצירתיות. מה שלא פחות חשוב: הצלחנו לתרגם את הצורך להתמודד עם איומים מסוגים שונים למספר מנופים המקדמים אותנו חברתית, מדעית ובעיקר כלכלית. כך למשל, יוצאי מערכת הביטחון יצרו כאן חממה טכנולוגית שגרמה לסופר אמריקני לקרוא לנו "מדינת סטרט-אפ" (Start up Nation) שההיי-טק מכניס לקופתה מיליארדי דולרים.
בתחום הצבאי נטו רשם צה"ל לזכותו הצלחות מרשימות כשהדף מתקפות של צבאות ערביים סדירים (מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים וכיוצא בזה) וגם הביס כמה מתקפות טרור וגרילה מסוגים שונים (האינתיפאדה השנייה). המחיר היה כבד אבל במהלך סבבי הלחימה שהיו כל כמה שנים מאז שקמה מדינת ישראל לא הצליח שום גורם עוין לנגוס בשטחה הריבוני של ישראל או להכריח אותה לקבל תכתיב מדיני. כתוצאה מכך הצליחה מדינת ישראל לייצר הרתעה אסטרטגית (קונבנציונלית ולא-קונבנציונלית) שדחתה ומנעה מלחמות ואף הביאה לחתימת הסכמי שלום עם מצרים וירדן.
גם הקו המדיני שנוקט בו כיום אבו מאזן הוא תוצאה של הכרה שהעימות המזוין עם ישראל מזיק לפלסטינים וגובה מהם מחיר כבד אך אינו מביא להם כמעט שום הישג אסטרטגי. היו מקרים שבהם לקתה ההנהגה הביטחונית מדינית שלנו בקיבעון מחשבתי שערורייתי או במגלומניה אסטרטגית שעלו לנו ביוקר. כמו, למשל, ה'קונספציה' שאפשרה למצרים ולסורים להפתיע אותנו במלחמת יום הכיפורים או כשקברניטינו התעלמו מהמציאות האתנית והדתית בלבנון ושלחו את צה"ל ב-1982 למלחמת איוולת
שנמשכה יותר מ-18 שנים
מדממות.
צריך גם להודות שלפעמים אנו מאחרים לזהות סכנה עד שהאיום הופך למפלצת שמכריחה אותנו לחשוב ולפעול מהר ויקר. כמו למשל, במקרה של האיום תלול המסלול מלבנון ומעזה. גם את תפישת הביטחון שעיצב בן גוריון ואשר שירתה אותנו היטב במאה הקודמת טרם עדכנו למרות שזמנה עבר. לא התאמנו אותה למציאות ולנסיבות האזוריות והטכנולוגיות של של האלף הנוכחי ובגלל זה אין לנו קו מנחה אסטרטגי ברור. אנחנו צריכים להמציא את הגלגל כל פעם מחדש.
עם זאת, חייבים לציין שההנהגה הביטחונית-מדינית בשנים האחרונות מצליחה להתמודד בהצלחה עם אתגרי ההתקוממות הערבית שהחלה ב-2011. ישראל נשארה אי של יציבות באזור קרוע ומשוסע, והצליחה עד כה להכיל באלגנטיות עימותים מקומיים שהיו עלולים להתפתח להתלקחויות גדולות ומיותרות. זה התאפשר בזכות שילוב נבון בין עוצמה צבאית מרתיעה, מדיניות הפעלת כוח זהירה ובאמצעות הברית הביטחונית והמדינית עם ארה"ב.
הישגים אסטרטגיים ביטחוניים נוספים
1. הצלחנו כחברה, דור אחרי דור, לשמר ולהגביר את המוטיבציה של חלק ניכר מהאנשים הצעירים בתוכנו להתגייס ולהילחם, לעיתים תוך סיכון חיים, כדי להגן על המדינה ואזרחיה. הנכונות של גברים לתת שלוש שנים מחייהם, ושל בנות לתת שנתיים מחייהן, לשירות המדינה ואזרחיה ולעשות שירות מילואים במשך שנים אחר כך, וכל זאת ללא תמורה חומרית ולעיתים תוך תשלום מחיר אישי כבד - זה הישג חסר תקדים. המוטיבציה הזו היא הגורם העיקרי שבגללו הצלחנו לשרוד ולחפות על רב המשגים האסטרטגיים שעשתה ועדיין עושה ההנהגה המדינית-ביטחונית. הרשימה המתארכת והולכת של מקבלי עיטורים וצל"שים תעיד על כך.
2. הישג נוסף בתחום יחסי חברה-צבא הוא שמדינת ישראל הצליחה לשמור את צה"ל בלבו של הקונסנסוס הציבורי ולהפוך אותו למכשיר רב עוצמה למוביליות חברתית ולהשתלבות בחברה הישראלית.
3. הישג ראוי לציון של מערכת הביטחון וצה"ל לדורותיהם הוא ההקמה, הפיתוח והתפעול של זרוע אווירית, קהיליית מודיעין ומערך מודיעין טכנולוגי שיש מעטים כמותם בעולם. אבל להישג זה יש מחיר כבד בכסף ובמשאבים החסרים בחינוך, בהשקעות בתשתיות לאומיות ובבריאות - תחומים שתורמים לביטחון הלאומי לא פחות מאשר בניין הכוח הצבאי.
לאור כל אלה נראה שהציונים שאנו ראויים להם בתחום ההתנהלות הביטחונית ב-65 השנים האחרונות הם :
- חשיבה והתנהלות אסטרטגית - 6.
- חשיבה טקטית תכנון מבצעי והפעלת הכוח - 7.
- בניין הכוח וניצול יעיל של משאבים - 7.
- מוטיבציה - 9.
הישגים וכישלונות בתחום המדיני-פוליטי
למרות שנאלצה לחיות על חרבה עוד בטרם קמה, הצליחה מדינת ישראל לכונן, לפתח ולקיים משטר דמוקרטי מתפקד. מהדמוקרטיה הזו נהנים לא רק הרוב היהודי אלא גם המיעוטים אזרחי ישראל ובראשם המיעוט של ערבים-פלסטינים. זה לא אומר שאין קיפוח אבל יש גם שכבות באוכלוסייה היהודית שסובלות מקיפוח או לחילופין מהעדפה לא מוצדקת. לא משטר אידאלי אבל הוא היחיד באזורנו שמבטיח פחות או יותר זכויות פרט ושוויון בחוק לכול ומערכת משפט שבפניה אפשר לקבול ולערער.
הודות לכך אנו נהנים בתחומי מדינת ישראל מדו-קיום אמין בין יהודים לערבים. מדינת ישראל אינה משתמשת באמצעי דיכוי ואפרטהייד כדי לדכא את המיעוט הערבי והוא מצדו שומר בדרך כלל על נאמנות אזרחית למדינה. הדו קיום הזה, שאינו מבוסס על חיבה ואינו מובן מאליו, מבוסס על אינטרסים משותפים ולכן מחזיק מעמד גם בעתות מלחמה בינינו לבין בני דתם ועדתם של ערביי ישראל. האתגר לעתיד הוא לשמר הישג זה ולצמצם בהדרגה את חוסר השוויון ואת הדעות הקדומות שקיימים אצלנו כתוצר לוואי של הסכסוך המדמם עם הפלסטינים.
לעומת ההצלחה היחסית בכינון דו-קיום בין יהודים לערבים-פלסטינים אזרחי ישראל בולט הכישלון מול הפלסטינים בשטחים. אחרי 65 שנים לא הגענו לפתרון קבע ואפילו לא להסדרה יציבה של הסכסוך עמם. הסכסוך האנדמי הזה לא רק שגובה מאתנו מחיר דמים ומחיר מדיני ותדמיתי כבד בזירה הבין לאומית; הוא גם הסיבה הישירה לכך שעד היום אין למדינת ישראל גבולות קבע במזרח ובמערב. חמור מזה - עדיין איננו יודעים אם נצליח לשמור על אופיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית או שחלילה נכדינו יאלצו לחיות במדינה דו-לאומית.
חשוב להדגיש שמדובר ביותר מאשר סכסוך טריטוריאלי בין שני שבטים על שטחי מרעה ועיבוד חקלאי. מדובר בדרישה ובנסיון של צד אחד, הפלסטיני, לשלול פיזית ומוסרית את קיומה של מדינה יהודית עצמאית לצדם. לכן צדק אבא אבן ז"ל כשאמר שהפלסטינים "לא החמיצו שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות לשלום". אבל גם ידינו אינן נקיות, בלשון המעטה.
אשר למדינות האזור - הסכמי השלום עם מצרים וירדן הם סימן מובהק לכך שיש סיכוי טוב שעמי האזור ישלימו בעתיד עם קיומנו. זאת בתנאי שנצליח לשמור על עוצמה צבאית מרתיעה ועל הברית עם ארה"ב. עובדה - הסכמים אלה עודם מחזיקים מעמד למרות הטלטלה בעולם הערבי. צריך עם זה להודות שלא הצלחנו להפוך את הסכמי השלום עם ממשלי מצרים וירדן ליחסי שלום נורמליים עם עמיהם.
לכן בתחום "יחס למיעוטים וקידום הביטחון הלאומי באמצעות השתלבות במרחב", הציון המשוקלל של מדינת ישראל הוא 7.
אשר למעמדה המדיני של ישראל ותדמיתה בזירה הבינלאומית, כאן ההישג הבולט הוא שהצלחנו לשמור ולטפח לרמה כמעט הכי גבוהה האפשרית את יחסינו עם ארה"ב ולקבל ממנה תמיכה וסיוע ממשי כמעט בכל תחום מדיני וביטחוני חיוני.
הישג זה צריך לזקוף לא כל כך לזכותם של קברניטינו כמו לזכותה של יהדות ארה"ב שהצליחה להטמיע בעם האמריקני את זהות הערכים והאינטרסים הקיימים בינו לבין המדינה הקטנטנה והדמוקרטית שחידשה את הקיום היהודי העצמאי בלב המזרח התיכון. הישג נוסף הוא קבלת ישראל כחברה מן המניין בקהילת העמים, חרף המאמצים הברוטליים של הערבים למנוע זאת. מי שזוכר כי ארה"ב, בריטניה וצרפת הטילו אמברגו נשק על מדינת ישראל עם הקמתה ובשנים הראשונות לקיומה יבין איזו כברת דרך דיפלומטית, מדינית ותדמיתית עשינו מאז.
ותודה ל"אביב הערבי"
אבל בשנים האחרונות שוב נקלענו לבידוד מדיני בעיקר בגלל הסכסוך עם הפלסטינים ומעמדנו בזירה הבינלאומית עדיין תלוי בצורה לא בריאה בחסדים המדיניים שמעניקה לנו ארה"ב. אם ארה"ב תסיר את תמיכתה אנו נהיה חשופים לתהליך דה לגיטימציה שעלול להביא אותנו, חלילה, למצבו של משטר האפרטהייד הלבן בדרום אפריקה בשעתו.
ונקנח בכמה הערות אופטימיות: ההתקוממות הערבית בשנים האחרונות שיפרה ומשפרת באיטיות את מצבנו בזירה הבינלאומית. הסיבה לכך היא שהמערב וגם כמה ממדינות ערב הבינו סוף-סוף שמדינת ישראל אינה הסיבה לחוסר היציבות האזורית. ההיפך הוא הנכון. צריך גם לציין לחיוב את הצלחתם של מדינת ישראל וקברניטיה לרתום את המחנה המערבי בהנהגת ארה"ב למאבק בהתגרענות איראן. הישג זה הוא כולו פרי תחכום, יצירתיות, חשיבה אסטרטגית ונחישות כחול-לבן.
עדיין אי אפשר לברך על המוגמר אבל מה שכבר הושג בדרך למטרה אינו מבוטל.
לכן אפשר לומר שגם בתחום המדיני-דיפלומטי למרות ההתנהלות הבעייתית של ממשלות ישראל בעת האחרונה, התוצאה מצדיקה את הציון 7.
די ברור שגיליון הציונים שלנו כמדינה יכול היה להיות טוב יותר אילו ייצרה המערכת הפוליטית במהלך שנות קיום המדינה יותר מנהיגים איכותיים. פחות אגו ויותר תחושת שליחות. אולם ברור באותה מידה שהישגי מדינת ישראל ב-65 שנות קיומה בתחומי הביטחון הלאומי עולים ומאפילים על הכישלונות; בעיקר בזכות המוטיבציה והגניוס היהודיים. אכן, יש לנו ארץ נהדרת, אבל אסור לשכוח לרגע שקיומנו באזור כישות מדינית עצמאית, יהודית ודמוקרטית, עדיין אינו דבר מובן מאליו.