התאומים מכירים את אבא רק מסיפורים

התאומים תמר ואלון היו בני 4 כשאביהם, רס"ן אמיר זוהר, נהרג מאש צלפים בעת שירות מילואים באזור הבקעה, ב-1 בנובמבר 2000. כיום, כשהם כבר בני 16.5, הם מכירים את אבא בעיקר מהסיפורים, אבל חולקים זיכרון שונה. אלון שואל, רוצה לדעת, מבקש ללכת בעקבות אביו גם כשיעלה על מדים. תמר מעדיפה להשאיר את העבר בעבר.

"אני מחפש את ההערצה שלו", אומר אלון, "זה דוחף אותי להתגבר ולהצליח. הוא תמיד מסתכל עליי". "אני לא מסוגלת לעמוד ולהקשיב לכל הדיבורים האלה", מסבירה תמר, "אמיר היה ואמיר היה".

תמר ואלון עם התמונה של אבא אמיר ז"ל(צילום: אוהד צויגנברג)

יום הזיכרון - כתבות נוספות ב-ynet:

• יונתן הדסי ז"ל: צרור מהשיחים ואז הודעה בקשר
• אריה צוק ז"ל: הכול חשך. במקום שעמדתי נפלתי
• רביעייה לנצח: האחים שנשארו ללא התאום
• החלל הראשון: "במאה שערים גאים בו עד היום"
• מורשת הצנחנים - 40 סרטי הנצחה
  

"אני לא זוכרת כלום מאבא שלי", אומרת תמר, "הכול מסיפורים ומתמונות. הדמות שלו נבנתה אצלי כמו סיפור. לא ישבתי על הספה ואמא אמרה לי: 'אבא נהרג'. הבנתי את המשמעות של זה רק עם הזמן". אלון מתקשה גם הוא לזכור מתי נודע לו שאבא נהרג ומתי הבין את משמעות את הדברים, אבל זוכר את הימים שאחרי ההודעה. "אני זוכר את השבעה אצל סבתא בקיבוץ גלאון. אני זוכר שהייתי נכנס מתחת למיטה והדודים היו מנסים למשוך אותי החוצה".

ככל שעוברות השנים, מספרים התאומים, הם מתמודדים עם אירועים שמדגישים עבורם את החוסר בנוכחות אביהם. "בבת מצווה היה לי הכי קשה", נזכרת תמר. "כל החברות אמרו באירועים שלהן 'תודה לאבא ולאמא', ומה אני?". כך גם בימי הורים בבית הספר: "ההורים של החברות מגיעים יחד, אבא ואמא, ואצלי מגיעה רק אמא. מבחינתי, אם שואלים, אבא שלי פשוט לא הגיע. הוא לא מת. לא פשוט לי לספר את זה לאנשים. החברות הקרובות יודעות, וגם הן יודעות לא לדבר על זה יותר מדי".

תמר זוהר והבובה שנשארה, מתנה מאבא(צילום: אוהד צויגנברג)

אלון עבר חוויות דומות: "לקראת סוף שנה בחוג הכדורסל מארגנים לנו משחק של הורים נגד ילדים. כולם באים עם האבות שלהם, אני מגיע עם דוד שלי. זה קצת מרגיש כאילו כולם מסתכלים עליי. בבית הספר, כשמדברים על יום הזיכרון, אני יושב מאחורה ורואה את כל המבטים מופנים אליי". השבוע התקיים בבית הספר התיכון שבו הם לומדים טקס חלוקת תעודות זהות. "קיבלנו שנינו את תעודות הזהות והרגשתי שהיה לי קשה במעמד הזה. אני בטוח שגם לאמא", משחזר אלון.

תמר מרגישה פחות את הצורך לשתף, לשאול ולדבר על הנושא. "לקראת קבלת הצו הראשון הייתה לנו שיחה עם אמא, לאלון ולי, והיא שאלה מה היינו רוצים לעשות בצבא. אלון כל הזמן מתעניין איפה אבא היה, מה בדיוק הוא עשה, שואל את אמא 'איך הכרתם?'. הוא רוצה להיות כמוהו, אני לא אוהבת לשאול ולדבר על זה. אני לא רוצה שום הקלות בגלל מה שקרה לי. אני חזקה, ויכולה להצליח לפחות כמו כל אחד אחר".

דילמת הגיוס הקרבי

בניגוד לאלון, שרוצה לשרת כלוחם קרבי באחת היחידות המובחרות, תמר רוצה להיות מש"קית ת"ש ולעזור לחיילים שחווים קשיים. "אמא שלי חושבת שזה מתאים לי, שאני יכולה לנחם חיילים, לעזור להם עם שמחת החיים שלי, להגיד להם שגם אם קורים דברים קשים מאוד - אפשר להמשיך ולהצליח בהכול".

אלון חושב הרבה על אביו לקראת הצו הראשון והבחירה לאיזו יחידה להתגייס. "כשהייתי קטן חלמתי להיות ביהל"ם, בהנדסה. היום אני יודע שאני רוצה קרבי, בטוח, חינכו אותי לתרום. אני אלחם עם אמא שלי כדי שתחתום לי על אישור להתגייס לקרבי". תמר אומרת שאם ההחלטה הייתה נתונה בידיה, "בחיים לא הייתי חותמת לו. לקחת את הסיכון של לאבד ילד אחרי שאמא איבדה את הדבר הכי חשוב לה בעולם? לא. אני גם לא יכולה לדמיין את אלון במדים, זה מפחיד אותי".

רס"ן אמיר זוהר ז"ל בסיום קורס קצינים

באזכרות ובימי הזיכרון הם עולים יחד עם כל המשפחה והחברים לבית העלמין בקיבוץ גלאון, שם קבור אביהם. "ביום הזיכרון אני לא עצוב יותר מביום רגיל", אומר אלון, "ביום-יום יותר קשה להתמודד עם זה, כשאני מסתכל בתמונה שלו שבחדר שלי, כשאומרים לי שאני דומה לו". גם תמר לא מרגישה שיום הזיכרון גורם לה תחושות אחרות מאשר כל יום אחר בשנה. "בשביל לבכות לא צריך יום זיכרון. לפעמים נראה שמסתכלים עליי ומצפים שאהיה יותר עצובה מתמיד. אתם בכלל לא יכולים להבין אותי. תמיד עצוב לי, אבל בלב, לא בחוץ".

אמיר, תמר ואלון. למשחק הורים וילדים, הדוד בא במקום אבא(צילום רפרודוקציה: אוהד צויגנברג)

כל אחד מהתאומים נושא את דמותו של אמיר באופן שונה בחיי היומיום שלו. מבחינת תמר, יש שתי מזכרות: פיצי כלבת הפינצ'ר, והבובה שקנה לה אביה ועדיין נמצאת במיטתה. "שנה לפני שאבא נהרג היינו בים, ופתאום קפצה על הברכיים שלו

כלבה קטנה. זו פיצי. היא כל כך חשובה לי, היא כמו מזכרת. היא ראתה אותו, היא הכירה אותו, הוא ליטף אותה. פעם היא אבדה לנו והיינו כל כך עצובים, בכינו המון כי היא לא רק כלב, פיצי היא קמע".

באחד ממפגשי הארגון לאלמנות ויתומי צה"ל, המלווה אותם לאורך השנים, התפתחה שיחה בין יתומי צה"ל באשר לשאלה אם היה כדאי או לא כדאי להכיר אבא שנהרג בצבא. "יש הרבה שאמרו שם שעדיף לא להכיר", אומר אלון, "אבל אז אין באמת למי להתגעגע. עדיף להכיר, אפילו אם זה כואב יותר. ככה אבא לא הולך לאיבוד, הוא תמיד תמיד איתי".